מזכרת אהבה / יצחק בר-יוסף

בשנת 1932 נישאו יהושע בר-יוסף ופייגל-ציפורה גרינפלד, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות מושרשות בארץ מזה דורות. כשצעיר בניהם, יצחק, מתבונן בתמונת האירוסין שלהם, שישים שנה אחר-כך, הוא יודע, "הזוג הזה לא נועד זה לזה, השידוך לא התאים". היא היתה שקטה, הוא מוחצן ורברבן. חייה סבבו סביב המשפחה, חייו סבבו סביב עצמו. היא היתה חרדית, הוא התפקר. אחרי שנטש את אשתו ובנו בירושלים ועבר לתל-אביב, לחצה עליה משפחתה להתגרש. הוא היה מוכן לתת לה גט, היא סירבה. כל חייה אהבה אותו, גם כשהעביר אותה ואת ילדיו לצריף בתל-אביב, גם כשנטש אותם שם, גם כשבגד בה, גם כשבביקור חד-פעמי הכניס אותה להריון ונטש שוב, גם כשחזר אחרי שבע שנים והעביר את המשפחה לחיפה, גם כשהשאיר אותה לבדה, חולה ומטופלת בילד, וישב בצפת במשך חודשים כדי לכתוב.

יצחק בר-יוסף כתב את "מזכרת אהבה" אחרי פטירתו של אביו, למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתה של אמו. הספר נע בין ההווה – הטלפון מאשתו הרביעית של האב המודיע על מותו, ההלוויה, חלוקת חפציו ותחושת האובדן – ובין זכרונות העבר, תמונות ממקומות בהם חיו, דמויות מפתח בחייו, ארועים שהוא זוכר וכאלה שהזכירו לו אחיו ואחותו. הוא רוצה להבין מה התרחש בין הוריו, ויודע שלעולם לא יבין בדיוק. כשאביו, ארבע שנים לפני מותו, ניאות לדבר עליה ועל נישואיהם, לא הצטדק, אלא טען שנטישתו אותה היתה מוצדקת משום שלא התפתחה כמוהו. "הוא הפך אותה לאשה פשוטה, בורה, מטומטמת כמעט", כותב הבן בטינה שאינה מאפיינת את הספר.

למרות העוולות שנגרמו לו כילד, זה אינו ספר של סגירת חשבונות. "לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה", הוא אומר, וגם "בהסתכלות הזאת על אבא ואמא, הוא תמיד יוצא רע". ולמרות זאת, "כשאני מרגיש שאני נוטה לצד החומרה, אני נבהל וממהר להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שעשה עבורי". ובאמת, קשה ליישב את הסתירות באישיותו של האב. כך, לדוגמא, מספרת קרובת משפחה שהוא הגיע לברית של הבן, אחרי שנכשל בנסיונו לשכנע את אשתו לבצע הפלה, הציץ בו, שתה משהו והסתלק. ומצד שני, אחרי שהאם נפטרה לא הסכים בשום אופן לקבל את עצות מכריו לשלוח את הילד שהתייתם בגיל אחת-עשרה לקיבוץ או למוסד חינוכי, כמקובל, אלא לקח אותו אליו לצפת.

יצחק בר-יוסף כותב בכנות רבה. הוא מתאר את אהבתו לאמו, אבל מספר גם שהתבייש בה, באדיקותה שהבדילה אותה מהורי חבריו. הוא מונה את מגרעותיו של אביו, אבל מתאר גם את היקסמותו ממנו. "אני התביישתי בה. והערצתי את אבא. היא גוועה לה לאט על ידינו ואני אפילו לא הבחנתי בזה – הייתי מסונוור מאורו של אבא שהתגבר והאפיל עליה".

בר-יוסף הבן ניחן בכושר תיאור נפלא. הדמויות מלאות חיות, משורטטות בדייקנות, המקומות קמים לתחיה, הרגשות מאופיינים בעדינות. חבל שאי-אפשר להעתיק לכאן עמודים שלמים, כמו אלה המתארים, בין השאר, את ביקוריו אצל סבא וסבתא בירושלים, או את דמותו הססגונית של הדוד יחזקאל (מתאבן קצר: "ברגע שנכנסנו אמא ואני אל מתחת לקשת האבן המסוככת על הכניסה לשכונת בתי אונגרין, בין שני שערי הברזל הגדולים שזה מכבר נעקרו מציריהם והם מוטלים על צדם, התחילו מדרגות האבן הרחבות היורדות מהכביש אל החצר הפנימית הרחבה רצות תחת רגלי, והעבירו אותי לרשותן של מרצפות האבן הגבנוניות והגדולות, בין הסדינים הגדולים ושאר כלי המיטה והכבסים שהיו תלויים באמצע החצר על חבלים בין עצי הפלפלון והצליפו על פני כאילו הם מבקשים לעצור אותי ולהסתיר ממני את הדרך"). אבל אפשר להמליץ ללא הסתיגויות על הספר המיוחד הזה, שיצא מתוך לבו של הכותב ונכנס אל לבה של הקוראת.

עם עובד

1995

4 תגובות בנושא “מזכרת אהבה / יצחק בר-יוסף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s