האוטוביוגרפיה של סטלין / ריצ'רד לורי

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ