שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019