מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.
אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.
המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.
מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.
חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.
הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.
למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.
וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.
"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.
מומלץ בהחלט.
Chemistry – Weike Wang
תמיר // סנדיק
2019 (2017)
תרגום מאנגלית: אסנת הדר
סקירות ספרים 
תודה על הסקירה וההמלצה, הציטוט של רולינג – האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.מאתגר אך לא מדוייק, הדרך שבה נווטה הילדות מוטבעת במעמקי הבטן. מאתגר להתגבר.(ממליצה על הספר של ד"ר נירה כפיר – זכרונות ילדות כאסטרטגיית חיים)
אהבתיאהבתי
אני מסכימה אתך. אי אפשר למחוק את העבר, וגם לא את מה שמוטבע בבטן, כמו שכתבת. אבל אפשר לבחור בין בזבוז זמן בהאשמות לבין האתגר לקחת שליטה. זה ההבדל בין חלקו הראשון של הספר לחלקו השני.
אהבתיאהבתי