דיר יאסין – סוף המיתוס / אליעזר טאובר

בבוקר 8 באפריל 1948 נכנסו כוחות אצ"ל ולח"י לכפר דיר יאסין, שלושה קילומטרים מהקסטל, קילומטר מגבעת שאול. נדמה שזו העובדה היחידה שכולם מסכימים עליה, כי מכאן ואילך פרשת דיר יאסין מתוארת באופנים שונים, הנעים בקשת שבין אכזריות ברוטלית כלפי כפר שוחר שלום לקרב לגיטימי מול ישוב עוין. אליעזר טאובר נבר בכל מסמך, וצירף זה לזה כל בדל מידע, כדי לגלות מה קרה שם באמת. כמאה ועשרים עמודים, כשליש מן הספר, מפרטים את המקורות עליהם נסמך כל נתון המוצג בו.

כל צד מן המעורבים בקרב ובתוצאותיו גיבש לעצמו גרסה, המושפעת מן האינטרסים שלו באותה תקופה, מתפיסת עולמו, ומן המטרות שביקש להשיג לאורך זמן, וטאובר דן בכולן. במפתיע, ואולי לא, תיאוריהם של הניצולים ושל הלוחמים תואמים למדי, שהרי הם נכחו במקום. את תיאורי הזוועה סיפקו אלה שלא היו שם בפועל.

לוחמי אצ"ל ולח"י, שהיו בלתי מיומנים בלחימה מבית לבית, ביקשו לכבוש את הכפר כדי ליצור רצף יהודי ממערב לירושלים, וכדי למנוע מן הכפר להפריע לתנועה אל העיר. הכיבוש תואם עם דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים, שמאוחר יותר טען שנאלץ לאשר את הפעולה משום שמפקדי שני הארגונים התעקשו עליה, וסירבו להשתתף בקרב על הקסטל כפי שהציע להם (לעומת זאת, בית המשפט קבע, ב-1951, שההגנה עצמה התכוונה לכבוש את הכפר, והכיר בקרב על דיר יאסין כקרב לגיטימי במלחמת השחרור). על כוונתם של הארגונים לכבוש ולא לטבוח תעיד העובדה שהביאו איתם רכב נושא רמקול, כדי להזהיר את התושבים מפני הקרב ולאפשר להם לברוח. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה מפורשות להמנע משפיכות דמים מיותרת ולפעול לפי כללי אמנת ז'נבה. שבע-מאות מתוך כאלף התושבים אכן נמלטו וניצלו (מחזיקי גרסת הטבח טוענים שגם אם לא היה מתוכנן טבח, הוא היה לפחות ספונטני). הלוחמים לא צפו את ההתנגדות שקידמה את פניהם, ומן הצד השני המגינים לא צפו את התעקשותם של התוקפים לכבוש את הכפר. התוקפים התקדמו בית אחר בית, תחת אש המגינים מן העמדות שעל הגגות, כשהם משליכים רימונים אל תוך הבתים כדי לנטרל התנגדות. מרבית ההרוגים בכפר מצאו כך את מותם, וביניהם נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק פעיל בקרב. כוחות אצ"ל ולח"י תוגברו על ידי אנשי הפלמ"ח, בעוד תושבי המקום לא קיבלו עזרה מבחוץ למרות בקשותיהם, וכך הושלם כיבושו של הכפר. כמאה מתושבי דיר יאסין נהרגו. כמאתים נלקחו בשבי, והוסעו לירושלים המזרחית, שם שוחררו.

חוסיין אלח'אלדי, מזכיר הועד הערבי העליון, החליט לנצל את תוצאות הקרב לצרכי תעמולה, כדי שתיאורי הזוועה ימריצו את מדינות ערב לבוא לעזרת ערביי ארץ ישראל. אלח'אלדי האמין באמת שמספר ההרוגים עמד על מאתים וחמישים, אך טען כי מותם בא להם באותן שיטות בהן השתמשו הנאצים כנגד היהודים, ומנה בין ההרוגים עשרות נשים הרות ומיניקות. סיפורי אונס, שלא היו ולא נבראו, גרמו לתוצאה שההנהגה הערבית לא חזתה: ערביי ארץ ישראל היו מוכנים להלחם על בתיהם, אך כשהדברים נגעו לכבודן של נשותיהם ושל בנותיהם הם העדיפו להסתלק. טאובר סבור כי פרשת דיר יאסין היתה גורם משמעותי בבריחה ההמונית מן הארץ. תיאורי הזוועה קיבלו חיזוק גם מן הצד היהודי, שכן אנשי ההגנה והנהגת הישוב ביקשו לבדל את עצמם מן הפורשים. עלו טענות לפיהן אנשים הועמדו אל הקיר ונורו – ככל הנראה היה מקרה יחיד שבו חייל ירה על דעת עצמו בבני משפחה שהוצאו מביתם, כנקמה על פציעתו הקשה של חברו. לטענות על הבאת השבויים למחצבה והריגתם שם אין כל ביסוס. כך גם למקרי האונס שלא קרו. המפליגים בדמיונם הרחיקו עד כדי עלילה על הלוחמים לפיה הימרו על מינם של עוברים, ושיספו את בטנן של האמהות כדי לקבוע מי הזוכה בהימור. על טענה אחת אין עוררין: הלוחמים בזזו את הכפר, ולפני ששחררו את השבויים לקחו מהם את כל חפצי הערך שלהם.

אחד ממובילי גרסת הטבח היה מאיר פעיל, שכלל לא נכח בכפר בעת הקרב. פעיל, שבאחד מתפקידיו היה מפקד היחידה שפעלה נגד הפורשים, הגיע לדיר יאסין לפנות ערב, מלווה בצלם. כל טענותיו על הוכחות לטבח, בהן חזה במו עיניו, הוכחשו על ידי בן לוויתו. זה לא הפריע לו לפתח את הסיפור כל חייו, ולהוסיף לו פרטים. מדהים אותי כל פעם מחדש להווכח עד כמה טינות ישנות, משני הצדדים, עדיין חיות ובוערות עשורים אחרי הארועים.

אליעזר טאובר עשה עבודה יסודית, ולדעתי משכנעת, בהפרדת העובדות מן המיתוס. ביקורות על הספר נעות, כצפוי וכנהוג במקומותינו, בין שבחים להאשמה בהתאמת ההיסטוריה לאג'נדה פרטית.

"דיר יאסין – סוף המיתוס" הוא ספר מחקרי ויורד לפרטים, אך הוא כתוב בשטף ובבהירות ונקרא כפרוזה תיעודית. מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017