חידת ואלנברג / אלכס קרשו

בינואר 1945 השלימו הסובייטים את כיבושה של בודפשט. באותו חודש עצרו את ראול ואלנברג, הדיפלומט השבדי שהציל רבים מיהודי העיר, משום שהאמינו שהוא, כמו הסגל הדיפלומטי השבדי כולו, עסק בריגול לטובת הנאצים. כשעמיתו של ואלנברג העיד בפני חוקרי הנ-ק-וו-ד כי האיש שעצרו שהה בעיר בשליחות הצלה, הגיבו החוקרים בחוסר אמון מוחלט: "אתה באמת חושב שאדם עם שכל בראשו יאמין שאנשים יישארו בעיר, תחת מצור, רק 'למטרות הומניטריות', כשהם יכולים לחזור לארץ הניטרלית השלווה והנעימה שלהם?!". ראול ואלנברג אכן נמנה עם אותם יחידי סגולה, שבשם המטרות ההומניטריות הניח בצד את הניטרליות השבדית המקודשת ואת חייו השלווים, וסיכן את עצמו שוב ושוב בחתירתו להצלת נפשות.

כשארצות הברית החליטה סוף סוף, בינואר 1944, לעשות מעשה לטובת יהודי אירופה, הקים רוזוולט את המועצה לפליטי מלחמה. מספר חודשים אחר כך הוחלט לרכז מאמצים בהונגריה, אך בשל המלחמה לא ניתן היה לשלוח אליה אמריקאים. המועצה פנתה אל השבדים, שהחזיקו נציגות דיפלומטית גדולה בבודפשט, ומנהל חברת הסחר המרכז אירופית, יהודי שבדי ממוצא הונגרי, המליץ על ואלנברג כאיש המתאים לעמוד בראש מבצע ההצלה. עד כמה היה ואלנברג האיש הנכון תעיד העובדה, שבאותם ימים תכנן לנסוע לבודפשט כדי לחלץ את משפחתו של אותו מנהל. שמונה שנים קודם לכן עבד ואלנברג בסניף "בנק הולנד" בחיפה, שם פגש יהודים שנמלטו מגרמניה, והיה מודע לפיכך לרדיפתם. להיות משקיף מהצד לא היה בגדר האפשר מבחינתו.

ואלנברג הגיע לבודפשט ביולי 1944, והחל מיד בביצוע תכניותיו. הוא זיהה נכון את הכבוד שרוחשים הגרמנים למסמכים רשמיים, והנפיק אלפי תעודות חסות, מעוטרות בסמלי שבדיה, ליהודים. בשיא פעילותו ניהל ארגון סעד, שהועסקו בו למעלה מחמש-מאות וחמישים יהודים, שעבודתם פטרה אותם מן החובה לשאת טלאי צהוב, והעמידה אותם תחת חסות השגרירות. הארגון הפעיל עשרות בתים מוגנים, בית יתומים, בית חולים ובתי תמחוי. נדמה כי ואלנברג נכח בכל מקום, ברציפי הרכבות לפני השילוחים לאושוויץ, בצעדות המוות, בבתי המעצר. בכל מקום החל לקרוא במגפון שמות של יהודים, הגניב לידיהם תעודות ודרש לשחררם. אחרי התפטרותו של הורטי ועלית שלטון צלב החץ, הפכה משימתו מסוכנת יותר. כעת ניצבו מולו לא ביורוקרטים רצחניים אלא פסיכופטים תאבי דם, אך הוא המשיך בדרכו. המספר המדויק של היהודים שניצלו בזכות פעילותו אינו ידוע, אך ההערכות נעות בין עשרים אלף למאה אלף.

אלכס קרשו מספר ב"חידת ואלנברג" לא רק את סיפורו של הדיפלומט, אלא את סיפורה של התקופה בבודפשט. הוא מפנה זרקור אל אדולף אייכמן, מי שהחזיק בתפקיד מפתח בישום הפתרון הסופי. לאחר שהוכיח את עצמו במשימתו הרצחנית במדינות אחרות, הוכתר על ידי הימלר כ"מומחה", והופקד על השמדת יהודי הונגריה, משימה שאליה ניגש בהתלהבות. כשבשל המלחמה קשה היה לגייס רכבות להובלת היהודים, אייכמן קצר הרוח והלהוט, זה שטען במשפטו כי רק מילא פקודות, היה האיש שהגה את הרעיון להוציא את המיועדים לגירוש למסע רגלי בעיצומו של החורף, מסע שהפך בתוך זמן קצר לצעדת מוות.

קרשו שילב בספר את סיפוריהם של כמה מן היהודים שניצלו תודות לואלנברג. מרים הרצוג היתה על סף מוות במהלך צעדת המוות, כשואלנברג הופיע במפתיע, והצליח להחזיר אותה, ועוד כמאה מן הצועדים התשושים והמורעבים, לבודפשט. אמיל ומרגיט הרמן נדדו במשך שנים יחד עם בתם ורה ממחבוא למחבוא, וסברו שבבודפשט, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים, ימצאו מנוחה. בצעד אמיץ וקורע לב ניאותה מרגיט למסור את ילדתה לבית יתומים שניהל ארגונו של ואלנברג, כדי להבטיח שתזכה לארוחות סדירות. אליס ברויאר וארווין קוראניי, סטודנטים לרפואה, נישאו והתגוררו בבודשפט, אך לבה של אליס נותר עם משפחתה בפריפריה. ביאושה אף שמה פעמיה יום אחד אל משרדו של אייכמן, הצליחה להכנס ולשטוח את בקשתה לאישור נסיעה, וגורשה בזעם. הישרדותן של שתי משפחות אלה, כמו של רבות אחרות, היא שילוב של מזל ושל תושיה, ולפעילותו של ואלנברג היה בכך חלק.

שילוב הסיפורים השונים, ברמת האדם היחיד וברמה הציבורית, ההתחקות אחר פעילותו של ואלנברג במקביל לתיאור התנהלותו של אייכמן, מקנים לספר רוחב יריעה, וממחישים את האימה ואת הטרור, את היאוש ואת הניצוצות הזעירים של התקווה.

חידת היעלמותו של ואלנברג לא נפתרה. ברור שנפל בידי הרוסים. ידוע שממשלת שבדיה העדיפה לשמור על ניטרליות ולא להכעיס את הסובייטים בדרישות לבירור גורלו ולהחזרתו. הוריו ואחיו ואחותו ניסו כל חייהם ללא לאות להחזירו הביתה, אך נתקלו בקיר אטום. דודניו, שבזכות קשריהם המסחריים עם הגרמנים עשו הון בתקופת המלחמה (הממונה על האזור האמריקאי בגרמניה אחרי המלחמה דרש להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה), לא נקפו אצבע. הרוסים שחררו מדי פעם מידע מוטעה באשר לגורלו. ביוני 2016, מספר שנים אחרי ש"חידת ואלנברג" ראה אור, פרסם אחד מראשי הק.ג.ב את זכרונותיו, וסיפר כי ואלנברג נרצח בכלא בהוראת סטלין, יחד עם פעילים אנטי נאצים אחרים, כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות סייעה לבכירי הנאצים להמלט לדרום אמריקה. לא ברור עד כמה גרסה מאוחרת זו מדויקת.

יש להזכיר כי דיפלומטים נוספים נחלצו אף הם לסייע ליהודי הונגריה, וכמו ואלנברג הוכרו אף הם כחסידי אומות עולם – קרל לוץ השוויצרי, שפעל בניגוד למדיניות ממשלתו, פר אנייר השבדי, שהחל לפעול עוד לפני הגעתו של ואלנברג, וקרלוס סמפאיו גארידו הפורטוגלי, ששכנע את ממשלתו להתיר לו ולעוזרו, טייחיירה ברנקיניו, להשאר בבודפשט ולסייע ליהודיה.

"חידת ואלנברג" הוא ספר מקיף, כתוב כפרוזה מותחת למרות היותו ספר תיעודי. הוא חידש לי פרטים רבים על קורות יהודי הונגריה שלא הכרתי, והרחיב את הידע שלי על ראול ואלנברג. יצירה מושקעת, כתובה היטב, וראויה עד מאוד לקריאה.

The Envoy – Alex Kershaw

זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר