איידהו / אמילי רסקוביץ'

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא