קישון / ירון לונדון

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993