השריד שנותר / יצחק בשביס-זינגר

983196

בשנות העשרים לחייו, בעודו מתגורר בורשה, פרסם יצחק בשביס-זינגר סיפורים קצרים בכתבי העת "ליטערארישע בלעטר" (דפים ספרותיים) ו"דאס נייע ווארט" (מילה חדשה). היו אלה פרסומיו הראשונים, לאחר שסיפור הביכורים שלו, "לעת זִקנה", הנכלל בספר, זכה בפרס בתחרות ספרותית. הסיפורים בחלקו הראשון של הספר ראו אור מעל דפי העתון בשנים 1925 – 1932, והסיפור הארוך מכולם "ורשה, 1914 – 1918" הודפס ב-1935. הסופר בחר שלא לכנס אותם בספר, אולי משום שלא העריך אותם. למעשה, בספרו האוטוביוגרפי אף השמיץ את כתב העת הראשון, בו עבד כמגיה, וטען שמאמרים ושירים שפורסמו בו היו גרועים ודלים. המתרגמת, בלהה רובינשטיין, סבורה שיתכן שהיה משנה את דעתו באשר לפרסום, כפי שארע עם ששים הסיפורים, שראו אור בעתון יידי-אמריקאי, ואוגדו יחדיו בספר "בית הדין של אבא" ב-1956.

עשרה הסיפורים שבחטיבה הראשונה בספר מתארים את חיי הקהילה היהודית בפולין בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר מתאר חיים של הידלדלות ערכי החברה והמשפחה, אולי בעטיה של הדלות הקשה שבאה בעקבות המלחמה או הוחמרה בגינה. החברה המתוארת בספר שקועה בבוּרוּת, ברגזנות על סף טירוף. משפחות מתפרקות, כיבוד הורים הוא ערך שחלף מן העולם, בנות משרכות דרכן, בנים מסתגרים באנוכיותם. הסופר מציג את המציאות במלוא כיעורה, ללא נסיון ליפות, כמעט ללא חמלה. הוא אינו נוקט עמדה כלשהי, לטוב או לרע, ומסתפק בתיאור מדויק של הדמויות ושל חייהן.

הסיפור "ורשה, 1914 – 1918" שונה מאלה שקדמו לו, ובעיני הוא טוב מהם. בסיפור זה, שהתפרסם בעתון בהמשכים, ונקטע למרות שבסיומו של הפרק האחרון שפורסם הובטח המשך, מתוארים חייו של ילד יהודי בורשה בתקופת המלחמה. הילד, ששמו בסיפור מנשה, הוא בן דמותו של הסופר, כחול-עיניים ואדום-שיער, בנו של דיין ומורה הוראה. מנשה, שאחיו הבכור נטש את הדת ועזב את הבית, מתלבט אף הוא בשאלות של אמונה, מנצל את הכאוס של המלחמה כדי לחמוק מן המסגרת, ומשוטט ברחובות עם חברו הפנטזיונר. כמו כל בני תקופתו הוא סובל ממחסור במזון ומחוסר ודאות לגבי העתיד. את פיזור נפשם של המבוגרים הוא מנצל כדי לקרוא ספרים אסורים. המתרגמת בחרה לספח לספר סיפור מאוחר יותר, "סודות מן הקבלה" שנכתב ב-1966, ובו חוזר הסופר אל אותה תקופה ואל אותן דמויות, הפעם בגוף ראשון ובהלך רוח פחות מרדני ועוין. כך, לדוגמא, ההורים מצטיירים בסיפור הראשון באור שלילי כלשהו, ואילו בסיפור המאוחר יחסו אליהם מתון ונינוח יותר. חוקרי ספרות, ואולי גם חוקרי נפש, ימצאו ענין בהשוואה.

באחרית דבר בלהה רובינשטיין כותבת גם על מלאכת התרגום. את דעתי על תרגומיה, שבעיני סובלים מפרשנות עודפת, הבעתי כבר בהזדמנויות קודמות, ביניהן בהתייחס ל"המשומדת", ולא ארחיב שוב.

למרות שהסופר עצמו לא מצא לנכון לשוב אל סיפוריו הראשונים, אני שמחה על הקובץ הזה, ועל שהמתרגמת טרחה לאסוף את הסיפורים מן הגליונות בהם פורסמו. בשביס-זינגר כתב מדויק וחד כבר בשנותיו הראשונות כסופר, ויצירתו מעניקה חיים לקהילה שהיתה ואיננה.

ידיעות ספרים

2016 (1925 – 1932, 1935, 1966)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

3 תגובות בנושא “השריד שנותר / יצחק בשביס-זינגר

  1. תודה.
    לא קראתי הרבה ממנו. זכור לי שקראת אותו הרבה (הכל? כמעט הכל?).
    ממה שקראתי, הכי נוגע ללב היה "שושה".
    אני לא אוהב את מה שהוא מתאר מימי עבר. להערכתי הוא רחוק מלדייק, והוא נוטה חזק אל הסנסציוני והשולי.

    אהבתי

    1. בלהה רובינשטיין מספרת באחרית דבר לספר, שבתקופה בה נכתבו הסיפורים הסופר היה המצב רוח שפוף וקודר. סביר להניח שתיאוריו הושפעו מכך.
      קראתי רבים מספריו. הרשים אותי במיוחד "עושה הנפלאות מלובלין" (ועכשו אני ממש רוצה לקרוא אותו שוב 🙂 )

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s