בוקר חדש / ראובן קריץ

ראובן קריץ, יליד אוסטריה, שעלה לארץ לאחר האנשלוס, והתחנך כילד חוץ בקיבוץ מזרע, תיאר ב"בוקר חדש" תמונות מחיי קבוצת הילדים בקיבוץ בעמק יזרעאל, ששמו אינו מצוין. לרפי, אחד הילדים, העניק כמה פרטים ביוגרפיים משל עצמו – ארץ מוצא, שנת העליה, אב רופא – וליווה אותו בהתאקלמותו. רפי, ילד עירני ורגיש, שחווה ניתוק מאמו ומארצו, מתקשה תחילה להסתגל לערכי הקבוצה. בפרק נוגע ללב מתוארת ידידותו עם כלב עזוב, לו הוא מעניק את השם דידי, מלשון ידיד. הזמן עושה את שלו, וכשאביו מגיע לבקרו, רפי מראה לו את הקיבוץ תוך שהוא נוקט בלשון "שלנו". הסופר בחר לספר את הסיפור בתמונות בלתי רציפות, אך עוקבות כרונולוגית, ואנו מתוודעים לשלבים שעובר רפי, ועוברים חברים אחרים, באמצעות פרטים קטנים הצצים בכל תמונה. לצדו של רפי מוצגים שמונה חברי הקבוצה האחרים, כל אחד ואופיו המובחן – גדי הכריזמטי, שלוקח הכל בקלות, עפרה הרצינית שהתיתמה מאביה, יעלה ילדת החוץ הפחדנית, רמי האינדיבידואליסט וחבריהם. הסופר מתבונן גם בכמה מן המבוגרים, ומנסה לענות על השאלה מהו בעצם קיבוץ. בהעדר הגדרה שתתפוס את מהותו, רפי נאלץ להסתפק בהכללה "הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אחת".

"בוקר חדש" הקסים אותי בצעירותי, ושבתי וקראתי אותו מספר פעמים. למרות הרקע הקיבוצי, שהיה זר לי, הילדים היו קרובים ומובנים ואהובים. הקריאה החוזרת בו כעת הסבה לי הנאה רבה. מן הסתם נמסך בה יותר משמץ של נוסטלגיה, אבל הספר פשוט כתוב טוב, ולמרות שהוא אולי מיועד לנוער יש בו תום ורגישות שנוגעים ללב בכל גיל.

אולי לא הייתי שבה אל הספר לולא ניסיתי לקרוא לאחרונה את "עוזאי", ספר אחר של ראובן קריץ. בספר זה ריקי קלר, סטודנטית לספרות, חווה באמצעים מיסטיים כלשהם את תקופת המלכים, עתליה, יהואש ועוזיהו. לא התמדתי בספר עד סיומו, מכיוון שלמרות רעיון מעניין ותקופה מעניינת הוא היה בעיני מבולבל מדי. מכל מקום, התעוררו בי געגועים אל ספריו האחרים של קריץ, וזכיתי בחוויה נעימה.

כשחיפשתי מידע מרחיב על "עוזאי", שאת שמו לא שמעתי מעולם, גיליתי את סיפורו המרתק של ראובן קריץ עצמו. מלבד הספרים שכתב תחת שמו, יצר גם בשמות בדויים, בין השאר מאותה סיבה שהניעה את רומן גארי להתחזות לאמיל אז'אר, הרצון לזכות בביקורת הוגנת על יצירתו, ביקורת שאינה מושפעת מזהותו. את "עוזאי", שהוזכר קודם, ושמונה ספרים נוספים, פרסם תחת שם העט ריקי קלר, כשמה של הדמות הראשית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. יותר מזה, קריץ כתב תחת השם רותי שמיר ספר בשם "שורה שלישית בצד", ובו הוא מנתח את יצירתו שלו, כולל הערות ביקורת והצבעה על חולשות. פרקים מן הספר הופיעו כאחרית-דבר במהדורות מחודשות של ספריו. שמו של הספר מציין את הערכתו של קריץ את מקומו בספרות העברית, כמי שיושב בשורה שלישית בצד. אני ממליצה לקרוא את מאמרו המעניין של אלי אשד אודות הסופר ויצירתו המגוונת.

מכיוון שהייתי תחת הרושם שקריץ הוא סופר אלמוני יחסית, הופתעתי – ושמחתי – למצוא בשיטוטי ברשת ש"בוקר חדש" תורגם למספר שפות, וש"נפנוף של מטפחת" נחשב לספר פולחן. אלי אשד כותב כי "ספריו השפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו", ומתכוון מן הסתם לדור שנות ה-60 וה-70. קריץ, כך למדתי, כתב שלושים ושישה ספרי פרוזה ושמונה-עשר ספרי מחקר ספרותי. האהובים עלי במיוחד הם "בוקר חדש" ו"בני-בי-רב" (ראה אור גם בשם "סטודנטית"), האחרון מתאר את חיי הסטודנטים בחוג לספרות.

לפעמים השיבה אל חוויות ילדות פותחת דלת אל היכרויות חדשות.

הוצאת פּוּרָה

1963