לוסטרום / רוברט האריס

"לוסטרום" הוא הספר השני בטרילוגיה שכתב, לכאורה, טירו, עבדו ומזכירו של קיקרו. בפתח דבר לספר טוען הסופר כי אין צורך לקרוא את "אימפריום" כדי להבין את ספר ההמשך, אך לדעתי בהחלט מומלץ לקרוא אותם בסדר כרונולוגי להכרת הרצף ההיסטורי ולהבנה מעמיקה יותר של הדמויות.

"אימפריום" הסתיים בשנת 63 לפנה"ס עם מינויו של קיקרו לקונסול, הווה אומר האיש – אחד משניים – שעמד בראש הסנאט הרומי. מטעמים של מניעת שחיתות וסיאוב הוגבלה המשרה לתקופה של שנה, ושני הקונסולים שימשו בה לסירוגין. במהלך כהונתו של קיקרו נחשף קשר להפיל את הרפובליקה, קשר שהוביל אציל בשם קטילינה, שהתאכזב מכשלונו להבחר לקונסול. הקושרים עמדו בפני מעצר, גלות או מוות, ובהשראתו של קיקרו, שנתמך על ידי קאטו הצעיר, הוחלט להוציאם להורג ללא משפט. קיקרו, שכבר עמד בשלהי כהונתו, יכול היה לדחות את ההכרעה הקשה, ולהותירה לבאים אחריו, אך לא זו היתה דרכו. חלקו הראשון של "לוסטרום" מסתיים כשקיקרו בשיא תהילתו כ"אבי המולדת", לאחר שהציל אותה ממזימתם של הקושרים. בו-זמנית, באוירת התככים והיריבויות המרות, החל לרחף מעל ראשו איום הנקמה.

התקופה המתוארת ב"לוסטרום" מסתיימת כעבור חמש שנים, כשקיקרו, וטירו לצדו, משתרכים בבדידות הרחק מרומא, שם נגזר על קיקרו נידוי חמור, והמסייעים בידו נחשפו לעונש מוות. הידרדרותו מ"אבי המולדת" אל גולה נרדף התרחשה בד בבד עם הידרדרותו של המשטר ברומי מרפובליקה אל טריווימאט בעל מאפיינים דיקטטוריים. יוליוס קיסר, שהצליח לחמוק מאשמת מעורבות בקשר, וזכה לפופולריות גבוהה בקרב העם, כרת ברית עם יריבים לשעבר – המצביא הנערץ פומפיוס, והאיש העשיר ביותר קראסוס – ויחדיו השתלטו על מוסדות השלטון, תוך שהם מתעלמים ממסורות רבות שנים.

בהשוואה לספר הראשון, השני פחות אישי ויותר היסטורי, אם כי גם הוא מסופר רוב הזמן מנקודת המבט של קיקרו, המשולבת בזו של טירו. הספר מתאר מלחמת מאסף להצלת הרפובליקה, שלמרות עקרונותיה המוצקים נסחפה אל מאבקי כוח ואל שחיתות הולכת וגוברת. טירו, שהוא גם צופה מן הצד וגם מעורב עד צוואר בארועי התקופה, יודע להצביע על נקודות חולשה שהביאו להתפוררות, ואינו חוסך את ביקורתו גם ממעבידו. הוא מתאר את קיקרו כמי שלקה ביוהרה לאחר הצלחתו לסכל את הקשר, וטוען כי בקרב כל מי שהגשימו את שאיפת חייהם מפריד קו דק בלבד בין אצילות ליוהרה, בין בטחון עצמי לאשליה, בין תהילה להרס עצמי. במהלך הכתיבה הוא מתאר טעויות שבשיקול דעת – אם כי בחוכמה שלאחר מעשה – אבל בסופו של דבר, למרות שגיאותיו של קיקרו, מזכירו סבור שהיה אדם גדול: היו כל כך הרבה טעויות. הן השתרעו מאחורינו כמו איים, ארכיפלג של מעשי איוולת. ובכלל, אולי המילה "טעויות" אינה נכונה. אולי נכון יותר לכנותן "השלכות": אותן השלכות הכרחיות של המעשה שעשה אדם דגול ממניעים נאצלים – האם לא כך, ככלות הכל, מגדירים היוונים את הטרגדיה?

"לוסטרום" (מונח שבהשאלה משמעותו גם תקופה של חמש שנים וגם הוללות) הוא ספר מעניין לא רק בזכות קיקרו, אלא משום שהוא מאיר אישים וארועים, ומציג את ההיסטוריה בפרוזה מרתקת. טירו, שעיניו פקוחות לפרטים, משלב בתוך הארועים הרי הגורל גם פכים קטנים, המשווים לסיפור חן ועומק. כך, לדוגמא, כשטירו טוען באוזני מעבידו ששלג, שהחל לרדת ערב כניסתו לתפקיד הקונסול, מהווה אות משמים, אנו לומדים על מערכת האמונות של התקופה, וגם על תפיסותיו של קיקרו, שהגיב במלים "בטוחני שבכוחם של האלים, המבורכים בחיי נצח, לנקוט אמצעי תקשורת מובן יותר מאשר פתיתי שלג. מדוע שלא ישלחו לנו מכתב?". הצצה אל מערכת הערכים של התקופה מספקת עצתו של קיקרו לידידו, לא להסתפק בעריכת משחקים להמונים, אלא לחלק לעם כסף, אם ברצונו להבחר לתפקיד שבו חשק. כשהידיד טוען שמדובר בשוחד, עונה לו קיקרו, שבמונחי התקופה היה אדם ישר והגון, כך: "לא, זה רק כדי להלהיב אותם. זכור, רוב המצביעים הם אזרחים עניים. הם חייבים להרגיש שלקול שלהם יש ערך, ושהפוליטיקאים הגדולים מעניקים להם תשומת לב כלשהי, ולו רק פעם בשנה. זה הדבר היחיד שיש להם". מעניין לגלות גם כאן, כמו במקרים היסטוריים אחרים לאורך הדורות, שהשתלטותו של דיקטטור נעשתה בחסות החוק (היטלר הוא דוגמא בולטת). מסתבר שקל יותר לזכות בתמיכת ההמונים תחת מעטה חוקי, גם אם החוק מעוות ודרקוני, מאשר להשתלט עליהם באלימות.

רוברט האריס מדגים כאן שוב שילוב מצוין של היסטוריה עם השלמות מדמיונו, ו"לוסטרום" מומלץ בהחלט. השארתי את קיקרו ואת טירו בבדידותם האומללה, ובקרוב אשוב אליהם עם הספר השלישי בסדרה, "דיקטטור", לגלות מה עלה בגורלם.

Lustrum – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: אודי תגרי