לצייר אריה אקשטיין עדיין לא מלאו שמונה שנים כשאמו נטשה אותו בלודז'. אביו עזב את המשפחה כשהילד היה בן פחות משנה, והאם, שהתקשתה לפרנס אותו, נואשה בשלב זה ממציאת עבודה בעיר, והודיעה לו על החלטתה לחפש את מזלה בעיר אחרת. אריה, שכילד נקרא אברום לייב, התגלגל בין מכרים, וילדותו עברה עליו בחברת גנבים, מהמרים, שיכורים, רוצחים וזונות.
התקופה היא שנות השלושים המאוחרות, מעט לפני מלחמת העולם השניה. הסביבה הפולנית נגועה באנטישמיות עמוקה; הסביבה היהודית, אותה חווה הילד, היא של עולם תחתון ושל עוני מנַוול לצד הבלחות של חום אנושי. אלימות היא חלק בלתי נפרד מן החיים, והכאת ילדים היא דבר שבשגרה. לא ייפלא אפוא שאברום לייב מצוי כל הזמן במצב של מגננה תוקפנית, מוכן לברוח ומוכן לתקוף, על פי הצורך. בתקופה הראשונה, מתוך בדידותו העמוקה, הוא נקשר אל סוס זקן, אליו הוא מתייחס כאל חברו הטוב ביותר. מאוחר יותר ילמד לא להקשר לאף נפש חיה. הוא מזהיר את עצמו: "אברום לייב, אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תשאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשו, כל מי שהכרת עד עכשו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין. אתה לבד, לבד, לבד".
עולמו של הילד מאוכלס ביצירי דמיונו, בדרך כלל בדמות שדים ומלאכים רעים. הוא מקיים איתם שיחות, פוחד מהם ומשביע אותם, מנסה לגייס את כוחותיהם לטובתו. דו-שיח מַתמיד הוא מקיים עם אלוהים, אותו הוא מדמה לגבר קשיש, מצד אחד אדיש לסבלות הילד והעולם, מצד שני תובע הקפדה על קיום מצוותיו. הילד מאמין ואינו מאמין באלוהים, כועס עליו ומתחשבן אתו. הספר מסופר כולו מנקודת המבט הצעירה, אבל יש להניח שבעוד הילד הוא שאומר שחזר להאמין באלוהים כשהזדמן לו להגשים חלום ולאכול לַטקֶס, הכותב המבוגר הוא זה שמשלב בטקסט ביקורת גלויה. כך, כשהוא מהסס לאכול נקניק עם חמאה, למרות הרעב התמידי ממנו הוא סובל, הוא שם בפי חברו את התמיהה: "אתה חושב שלאלוהים אכפת מה אתה אוכל? זה שאתה רעב לא מפריע לו, וזה כן בסדר?"
וכפי שהוא מתלבט בשאלות של אמונה באלוהים ושל אמון בבני אדם, כך הוא מתחבט בין הפיתוי להצטרף אל חבורות הגנבים לבין הכמיהה לחיים של טוהר. למרות גילו הצעיר הוא מפגין נאמנות לאלו שמגלים כלפיו יחס חיובי, גם אם הם כושלים בטיפול בו, אבל שוב ושוב הרעב והמצוקה דוחפים אותו לנהות אחר הדוברים בזכות האלימות. מפלט זמני הוא מוצא באמנות, עד שיצירותיו מושמדות בידי אלה הסבורים כי "לא תעשה לך פסל" גובר על הפורקן הבלתי מזיק של נפשו המיוסרת.
אקשטיין מתאר ילדים עזובים, הנאלצים לדאוג לעצמם, מחטטים באשפה, ושורדים מיום ליום. גורלן של הילדות מר במיוחד, הן לומדות חיש מהר לנצל את נשיותן המתפתחת, ונופלות קורבן לאנסים ולסרסורים.
על חוויותיו כילד רחוב כתב אריה אקשטיין גם את הספר "רחוב דולנה". על חוויותיו בגטו בתקופת השואה לא כתב, אך נתן להן ביטוי בציוריו.
"דודה אסתר" הוא ספר קשה לקריאה, קורע לב בפשטותו ובישירותו.
כתר
1992
סקירות ספרים 
קראתי את הספר הזה לפני לא מעט שנים, ואני זוכר שכל הזמן תהיתי אם הייתה מציאות כזו באמת. בסוף הקריאה "נאלצתי" להשלים עם האמת המרה.
אהבתיאהבתי
גם בעיני חייו בלתי נתפסים. אולי מנחם לקרוא את הדברים שנכתבו בתגובה לסקירה שהעליתי בפייסבוק: "תושבי ראש פינה זוכרים את "לוליק" – כך הם מכנים את אריה אקשטיין – באהבה רבה, כסופר וצייר מאוד מוכשר, כאדם אוהב חיים למרות ילדותו הטרגית".
אהבתיאהבתי