מיכאלה היא יועצת זוגית, נשואה בנישואים יציבים לערן הפסיכיאטר, אם לארבעה ילדים. חייה המסודרים והמאורגנים למשעי מתנהלים בדירת קרקע מרווחת, שבה הוקצה מקום גם למשרד בו היא מקבלת לקוחות, וגם ליחידת אירוח. חייה של מיכאלה הם קודש למחויבות שהיא חשה כלפי משפחתה וכלפי לקוחותיה. רונה, אחותה הצעירה, שונה ממנה לגמרי. היא אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש ואמביציה, מנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל – על אמת ידה מקועקע הפסוק "הבל הבלים הכל הבל". סמדר, אמן של השתים, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, מאושפזת מזה שנים רבות במוסד סגור. בתוך פרק זמן קצר מוצאות עצמן השלוש תחת קורת גג אחת. תחילה אוספת אליה מיכאלה את רונה, כדי שלא תאושפז או תכלא, ומשכנת אותה ביחידת האירוח. זמן מה אחר-כך מחליטים רופאיה של סמדר שהיא כשירה להשתחרר, ומיכאלה מארגנת מחדש את היחידה, שרונה מכנה כעת "הוסטל", כדי שתתאים לשתי אורחותיה. מיכאלה אינה מסתפקת בהענקת קורת גג: היא משלמת דמי שכירות עבור קיוסק קטן באלנבי, ומפקידה עליו את רונה, כדי לספק לה תעסוקה ומקור הכנסה, וכדי להקנות לה הרגלי עבודה וסדר יום.
את הסיפור מספרת רונה, שלמרות אדישותה המוצהרת ניחנה בעין בוחנת ובסקרנות. בעוד היא מלגלגת על חייה המקובעים של מיכאלה השבויה בהרגליה, תחת מילותיה אפשר לחוש כי היציבות הזו היא בעצם מאמץ מתיש ליצור ולשמר מסגרת נוקשה שאינה מותירה חלון הזדמנויות לכניעה ולהתפוררות. היא מזהה סדקים בזוגיות המושלמת של אחותה, ושומרת את הדברים בלבה, נאמנה למדיניות חוסר ההתערבות, אך מעורבת עד לשד עצמותיה. היא עצמה מתאהבת, או מאמינה שהיא מתאהבת, ושוב למרות העצלנות שעליה היא מצהירה, היא משקיעה מאמץ ותחבולות כדי לממש את התאהבותה. סמדר אף היא אינה דמות חד-משמעית. קל למסגר אותה כתלושה, השוגה באשליות על שובו הקרוב של בעלה, אבל התלישות והמאמץ לשוב ולהיות אם לבנותיה משמשים אצלה בערבוביה תמימה.
מירה מגן רוקמת בסבלנות את סיפורה של המשפחה, ומציגה שלוש דמויות נשיות מתפתחות ומשכנעות. עד מחציתו הסיפור מתנהל באיטיות מרובה, נדמה היה לי שהוא עומד במקום, וחשתי מעט קוצר רוח. אבל בהדרגה הוא הולך ומתפתח – בכיוון מפתיע – ומתרחב עד משבר, שבשל הנסיבות השונות בעקבותיו כל אחת מן הנשים תגלה משהו חדש על עצמה. הספר מטפל ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, ביחסי הורים-ילדים במרחב שבין הזנחה להתמסרות, באורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל רוח מצויה, בדת ובאמונה.
יופיו של הספר נובע הן מן הסיפור הסבלני והן מסגנון דיבורה של רונה, שמשלב בצורה מוצלחת לשון גבוהה, הנובעת בחלקה מחינוכה הדתי, עם רשלנות מכוונת שנובעת מאי-האכפתיות שגזרה על עצמה. לטעמי, ריבוי הקישורים בין הדמויות טיפה מלאכותי, אבל פרט לכך הסיפור אמין ואף מרגש.
כתיבתה של מירה מגן בדרך-כלל מדברת אלי. המלצתי על ספרה הקודם, "אחותו של הנגר". "מיכאלה", לדעתי, עולה עליו.
כנרת זמורה ביתן
2018
סקירות ספרים 