"הדודנית בט", אחד מספריו האחרונים של בלזק, נושא את שמה של אשה בשולי הבורגנות, שהיא, בדומה לגיבור "הדודן פונס", קרובה עניה הסמוכה על שולחנם של אחרים. בזאת מסתיים הדמיון בין הדודן והדודנית. בעוד פונס מתואר כאיש תם וישר, שכל מענייו באוסף האמנות שלו, וחטאו היחיד הוא גרגרנות, בט היא אשה מרושעת ונקמנית, תככנית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים מתוך רצון להרע.
בט היא דודניתה של הברונית אדלין הילו. אדלין היתה ילדה יפה, אחת מאותן יפיפיות מושלמות, מדהימות, בט היתה רחוקה מלהיות יפה, גבותיה צפופות ומחוברת בציצת-שיער, ידיה ארוכות וחזקות, רגליה עבות, שומות אחדות בפניה הקופיות. אדלין פונקה על ידי משפחתה, בט עבדה את האדמה. אדלין נישאה לאיש עשיר, בט נותרה ברווקותה והוסיפה לעבוד למחייתה כרוקמת מוכשרת. לא ייפלא איפה שבט אכולת קנאה. טינתה כלפי משפחתה של אדלין מתעצמת כשהורטאנז, בתה של אדלין, שובה את לבו של אמן פולני, בן חסותה של בט, שעליו השגיחה בחיבתה של אם, בקנאתה של אשה ובקשיותו של דרקון, והשניים נישאים. בט חוברת אל פילגשו של הברון הילו, בעלה של אדלין, וזוממת לנקום בכל בני המשפחה.
עלילת הספר מונעת בעיקר על ידי תכונותיהם של שניים מגיבוריו, הברון הילו ובט. הברון הילו הבוגדני מטפח פילגש אחר פילגש, כל אחת מהן יקרה יותר מקודמותיה. הוא שוקע בחובות, ממשכן את רכושו ואת רכושם של ילדיו, מתעלם מאשתו המסורה לו ללא תנאי וללא ביקורת. נפילתו הגדולה מכל מתרחשת כשהוא הולך שבי אחרי ואלרי מארנף, אשה מושחתת המלהטטת בין ארבעה מאהבים. בט, כאמור, פועלת מתוך קנאה שהתגלגלה לרוע לשמו. היא מעמידה פני ידידה בעודה בוחשת בארועים ומטה אותם לכיוון הרצוי לה. בלזק, למרות נטייתו המובהקת אל הדמויות החיוביות, מחלק בסופו של דבר גמול ועונש באופן שנראה אקראי למדי, כמו במציאות בעצם.
בלזק מכנה את הדרמה שיצר "מחקר רציני ומזעזע זה על אורח החיים בפאריס". הספר אמנם מספר בעיקר על קורות משפחה אחת וקרוביה, אך כל אחת מהדמויות אינה מייצגת את עצמה בלבד. על ואלרי מארנף כותב בלזק במפורש כי היא מייצגת את הנשים שמייעדות את עצמן למקצוע המביש של זונת-פאר, הווה אומר נשים המשתמשות ביופין כדי להשיג גברים עשירים שיממנו אותן ברוחב-יד. כשהוא מתאר את האורחים בטרקלינה של ואלרי הוא כותב: שותפותם של רמאים, זכרו נא מושכל ראשון זה, היא "הברית הקדושה" האמיתית בפאריס. הבחינות השונות של טובתם של האנשים מפלגות אותם לבסוף; המושחתים מתפשרים תמיד זה עם זה. המשרתים כולם גנבים, או בלשונו של הסופר, בכל משק בית, נֶגע המשרתים הוא כיום הקשה שבכל הצרות הכספיות. קרוב משפחה שנשלח לאלג'יר מייצג את השחיתות הקולוניאליסטית. הורטאנז, לכאורה צעירה תמימה, מייצגת את קור ליבם ואת תפנוקיהם של הבורגנים שאינם מניחים לשאלות מוסריות להטריד אותם. הורטאנז זו, אגב, שאינה דמות מרכזית בספר, היא דווקא אחת המעניינות שבו: תחילה הוא מתוארת כנערה ישרה ותמה, וההחלטה שלה לגזול את בן חסותה של בט, עוד לפני שהכירה אותו, אינה מתיישבת עם הרושם הראשוני. אחרי נישואיה נדמה שהיא העתק של אמה, כשהיא מבטלת את עצמה לחלוטין בפני בעלה, ושוב היא מפתיעה כשהיא קמה ועוזבת אותו.
מכיוון שהספר הקודם שקראתי עסק ביחסי גברים ונשים בספרות הרוסית, ולא באתי על סיפוקי באשר לשאלת יחודיותה של ספרות זו בהיבט זה, שמתי לב לנושא גם כאן. עושה רושם, וזו הכללה בלתי מלומדת, שבדומה למה שתואר באותו מחקר, גם אצל בלזק, לפחות בספר זה, האשה היא החזקה והתככנית והשתלטנית, ויש בידה הכוח לרמוס את הגבר בהיותו חלש אופי, נגרר אחרי תשוקות מזדמנות. כשואלרי מזמינה אצל האמן הפולני עבודה שתתאר את שמשון ודלילה, היא אומרת, "שמשון אינו ולא כלום כאן. הוא פגרו המת של הכוח. דלילה היא התשוקה המהרסת את הכל". אולי, אם כך, זו רוח התקופה ולא רוח המקום.
את מאה ועשרה העמודים הראשונים של הספר מגדיר בלזק כמבוא לסיפור. בעמודים אלה הוא מציג את הנפשות הפועלות, ואת מערכת הקשרים ביניהן, ופורש את הרקע לדרמה שתתחולל בהמשך. למען האמת, לולא כתב מפורשות "כאן מסתיים במידה מסוימת המבוא לסיפורנו", לא הייתי מבחינה בעצמי שהגעתי לנקודת ציון בטקסט, שכן ה"מבוא" דרמטי כשלעצמו, והדרמה שאחריו מפורטת ואיטית כמו החלק שקדם לה. בלזק מקצין את מרבית דמויותיו, אך משכנע באמינותן, ומבטו מקיף את הבורגנות הפאריסאית ואת היקום החברתי בו היא מתקיימת לרוחב ולעומק. הספר, בהיותו חלק ממכלול היצירות המרכיבות את "הקומדיה האנושית", מכיל התיחסויות לדמויות ספרותיות מוכרות, כדוגמת סיזאר בירוטו, וכן לדמויות היסטוריות שאכלסו את פאריס במאה התשע-עשרה. "הדודנית בט" הוא ספר מורכב ומרתק שליחו לא נס.
La Cousine Bette – Honoré de Balzac
דביר
1983 (1846)
תרגום מצרפתית: בבה ינאי
סקירות ספרים 