תחרות, קנאה, שנאה ביחסי גברים ונשים בסיפורת הרוסית / רינה לפידוס

רינה לפידוס, פרופסור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בר-אילן, בודקת בספר שלפנינו את היחסים בין גברים לנשים בספרות הרוסית במאות התשע-עשרה והעשרים. כפי ששמו של הספר מרמז, יחסים אלה מתאפיינים ברגשות שליליים בעיקרם. הספר ברובו מוקדש ליצירותיהם של סופרים גברים, והפרק המסיים מייחד תשומת לב לספרות שנכתבה על ידי נשים.

הספר מחולק לפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של הנושא. במרבית הפרקים נידונות שלוש יצירות של שלושה כותבים שונים, יצירות המדגימות את המסקנה שבסיכומו של הפרק. לדיון ביצירה קודמים מבוא אודות הסופר ותמצית העלילה. אודה ולא אבוש, אין לי הכלים הנדרשים כדי להתייחס למסקנותיה של הכותבת. את מרבית היצירות שהיא מזכירה בספר לא קראתי, והסקת מסקנות משלי על סמך אלה שכן קראתי, ושלא התבוננתי בהן בעבר מנקודת הראות של יחסי גברים-נשים, תלקה בחסר. למרות האמור לעיל, מצאתי ענין בספר, גם משום שהדיון עצמו מעניין, וגם משום שהוא ערך לי היכרות עם ספרים ועם סיפורים שלא הזדמן לי לקרוא עד כה.

הסופרים הרוסים הקלאסיים, על פי הספר, מייחסים לאשה כוח לרמוס גבר, בין אם בשל אופיין החזק ובין אם בשל חולשתם של הגברים. כותרות ארבעה הפרקים הראשונים מתמצתות את תפיסתם: רצח רוחני וגופני, האשה כטורפת גברים, בוגדנותה של האשה כגורם להרס הגבר, החרדה מפני אשה חזקה. ב"החטא ועונשו", לדוגמא, היצירה הראשונה הנידונה בפרק הראשון, רינה לפידוס מאבחנת אצל רסקולניקוב, ואצל דוסטויבסקי, חלוקה של הנשים לטובות – מושכות ונשיות, ולרעות – א-מיניות, גבריות ודוחות. מרבית הנשים מסווגות כרעות, והן מסרסות את רסקולניקוב החלש, ההססן, האמוציונלי והמוסרי. רצח הוא המוצא היחיד שלו מן החנק שנחנק על ידן. מעניין שגם בספרות שנכתבה על ידי נשים, הגיבורות מתיחסות אל הגברים בעליונות, אם כי בו זמנית הן חוששות לאבדם, והיחסים בין המינים מתאפיינים במאבק.

מטבע הדברים מצאתי ענין מיוחד בדיון בספרים שקראתי בעצמי. בפרק השלישי, כדוגמא, עורכת הכותבת השוואה מאלפת בין "אנה קרנינה" ל"אמה בובארי", ומציגה את היחס השונה של טולסטוי ושל פלובר לנשים שבמרכז יצירותיהם. ריתקו אותי גם הפרקים החמישי והשישי, המתארים קשר סבוך ובלתי ניתק בין הספרות לבין האידאולוגיה השלטת ולתנאי החיים בתקופות בהן נכתבה. הראשון עוסק בספרות הסובייטית אחרי מלחמת העולם השניה, והשני בספרות הסובייטית המאוחרת ובספרות הפרסטרויקה.

רינה לפידוס כתבה ספר בהיר וערוך היטב, קריא ומעניין. כשפירטה את עלילותיהן של היצירות, שעליהן התבססו מסקנותיה, כוונתה היתה להציג טיעון מפורט ומבוסס, אבל מבחינתי שיטת כתיבה זו גם סיפקה "מתאבן" לשורה ארוכה של יצירות מסקרנות שאשמח לקרוא.

מאמרים מרחיבים ומבוא לספר ניתן לקרוא בקישור זה

מאגנס

2017