"יומנה של משרתת" כשמו כן הוא, יומן שנכתב על ידי משרתת צרפתיה – דמות בדויה – בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, אשה צעירה שגדלה בעוני בחברת אם שיכורה שהתדרדרה לזנות, מתחילה לעבוד בנחלה בנורמנדי. בשנתים שקדמו למועד כתיבת היומן החליפה שנים-עשר מקומות עבודה, והיא "יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף". בעלי המקום הם אשה קמצנית ובעלה הכנוע, וחבר העובדים כולל טבחית רטנונית וגנן-עגלון שתקן, שניהם "איכרים מטומטמים" בעיניה. ביומנה סוקרת סלסטין את קורותיה במקום החדש, ומספרת את זכרונותיה מעבודותיה הקודמות.
בדומה ל"זכרונותיו של חבר", גם כאן אוקטב מירבו מעביר ביקורת חברתית באמצעות יצירה ספרותית, וגם כאן הוא מפקיד את מלאכת הביקורת בידי דמות שנויה במחלוקת. סלסטין אמנם רוב הזמן אינה דוחה כמו החבר שארל, אך כמוהו אין בפיה מילה טובה על איש, ערכי המוסר שלה מעוותים, ותפיסתה את עצמה לוקה באשליה עצמית ובחוסר מודעות או בחוסר כנות. די אם אציין שלאחר שהיא מנתחת ללא רחם את אישיות המעסיקים, את תלונותיהם ואת חוסר שביעות רצונם, ברגע שמזדמן לה להעסיק משרתים משלה כל שיש לה לומר, ולא במפתיע, הוא "הן תובעניות כל כך, המשרתות בשרבור, ושקרניות, והוללות! זה לא ייאמן וזה מגעיל". יש משום פרובוקציה ספרותית במתן הבמה לדמות ראשית שלכאורה ניחנה במבט מפוכח, ובעצם לוקה בכל החוליים שהיא מונה באחרים, ובעיני בדרך זו מירבו דווקא מעצים את המסרים שהוא מבקש להעביר.
סלסטין מתארת חברה מושחתת ומקוטבת, המורכבת מבני המעמד הגבוה שאינם ראויים לתואר זה – "מעסיקי השתייכו למה שמקובל לכנותו החברה הגבוהה של פריז; במלים אחרות, מסייה היה בן אצולה חסר פרוטה, ואיש לא ידע מהיכן בדיוק באה מדאם" – וממעמד המשרתים הזוכים ליחס משפיל, רע מזה שזוכות לו חיות המחמד. מעמדן של המשרתות גרוע במיוחד, בהיותן טרף לגחמותיהם המיניות של אדוניהן. מצד שני, כי אצל מירבו תמיד יש צד שני, סלסטין ודומותיה אינן מהססות לפלרטט ולפתות כדי להשיג הטבות, ואולי גם כדי לזכות בתחושה כוזבת של שליטה. "פולחן המליון", כפי שסלסטין מכנה את היחס אל העשירים, אינו פוסח על איש. היא עצמה, כך היא מעידה, "כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר". גם אנשי הדת אינם נקיים מפולחן זה, וכשסלסטין הולכת באופן נדיר לוידוי, הכומר אומר לה, "כן… אהה! השתובבת בגופך? זה לא דבר טוב… אלוהים ישמור! זה בהחלט רע מאוד… אבל אם כבר חוטאים, מוטב לחטוא עם האדונים… בתנאי שהם יראי שמים… ולא לבדך או עם אנשים במצבך… זה פחות חמור… זה מעורר פחות את חמתו של האל הטוב…"
ביקורת נוקבת מועברת בספר על הסוכנויות העוסקות בתיווך כוח אדם, תוך שהן דואגות קודם כל לרווחיהן שלהן על חשבון העובדים הנזקקים להן. סלסטין מספרת, לדוגמא, על הנוהג לחייב את העובד בעמלה בגובה אחוז מסוים ממשכורת שנתית, גם אם העובד לא החזיק מעמד במשך שנה בעבודה אליה נשלח. למעשה, הסוכנויות במתכוון משבצות משרתים במקומות בהם ברור שיתקשו להשאר שנה שלמה, אבל גובות מהם את מלוא העמלה. "מה הם סוכנויות העבודה ובתי הבושת הפועלים בפיקוח אם לא ירידי עבדים, דוכנים לממכר בשר אדם?"
הספר ראה באור ב-1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס שקרעה את החברה הצרפתית, זמן קצר לאחר שדרייפוס הורשע במשפטו השני, אבל זכה לחנינה מידי הנשיא ושוחרר ממאסרו. תעבורנה עוד שש שנים עד שיזכה לטיהור מלא של שמו. סלסטין מתארת, ללא ביקורת, את האנטישמיות הגואה בסביבתה. לה עצמה אין שום דבר נגד יהודים, אבל פרשת דרייפוס מעוררת בה אדישות בלבד, מן הסתם משום שאינה נוגעת לחייה שלה. למעשה, הגבר שאתו תקשור את חייה, הוא אנטישמי ואנטי-דרייפוסאי פעיל, ואולי גם אנס ורוצח, אבל הפחד שהוא מעורר בה דווקא מושך אותה. עוד היבט שהופך את הדמות הלכאורה אינטליגנטית וחיננית לדוחה ולמפלצתית.
זהו תרגום שני לספר, שתורגם לראשונה ב-1962 על ידי זאב זמירי. תרגומה של אסנת יקירה קולח ובלתי מאולץ, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה הנאה, כולל צדדיה הפנימיים, איירה שרית עברני.
"יומנה של משרתת" הוא ספר שנון, ציני, כתוב בכשרון רב, מעורר מחשבה, ולמרות ריחוק הזמן עדיין רלוונטי.
Le Journal d’Une Femme de Chambre – Octave Mirbeau
הכורסא ותשע נשמות
2018 (1900)
תרגום מצרפתית: אסנת יקירה
סקירות ספרים 