רצפה בת איה / אמנון סלע

986133

רצפה בת איה היא דמות תנ"כית מתקופתם של המלכים שאול ודוד. רצפה היתה פילגשו של שאול, וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מותו של שאול, אבנר בן נר, שר צבאו, לקח לו את רצפה לאשה, מעשה שיכול היה להעיד על שאיפתו לרשת את כס המלוכה. איש בושת, בנו של שאול ויורשו, נזף בו, וכתגובה פעל אבנר להמלכת דוד במקומו. בתקופה מאוחרת יותר, כששרר בארץ רעב ממושך, ודוד האמין שרק אם ירצה את הגבעונים על מעשי שאול כנגדם יחלוף הרעב, דרשו הגבעונים להסגיר לידיהם שבעה מצאצאי שאול. שניים מן הבנים שנמסרו לידי הגבעונים היו בניה של רצפה, וחמישה היו בניה של מיכל בת שאול. הבנים הוצאו להורג, הרעב חלף, ורצפה ישבה כל הקיץ ליד גופות בניה, והגנה עליהן מפני העופות ומפני החיות. מעשה זה שימש דוגמה ומופת לדוד עצמו, ובשלו אסף את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד, וקבר אותן בקברו של קיש, אביו של שאול.

הספר שלפנינו אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל ובינו ובין דוד. פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם, אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר.

הספר נפתח בכיבוש כנען על ידי בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון, ואני מניחה שנועד לתת רקע ליחסים בין בני ישראל לגבעונים, קשר שתחילתו ברמיה והמשכו בשפיכות דמים. לתחושתי, יותר משהפרק מספר על ארועים היסטוריים הוא מכוון לימינו בהתיחסותו לכיבוש ולפליטים. המשכו של הספר עוסק, כאמור, בתקופת מלכותו של שאול. הוא מתאר, לא בסדר כרונולוגי, את המלכתו על ידי שמואל, המצטייר כאן כזקן נרגן שמקנא במלך הצעיר ומתקשה לוותר על כוחו ("הוא לא הצליח לנער איבה ולחש רע שאמר לו מדוע הוא ולא אני"), את יחסיו עם דוד, שהכותב מייחס לו כל תכונה שלילית אפשרית ("הרועה הקטן מבית ישי, שהפך למשיח, נהג בעריצות, בפריצות ובאכזריות"), את דכאונותיו ומצבי רוחו, את פרשת בעלת האוב בעין דור, את יחסיו המוזרים עם יהונתן, ואת מותו. הספר מתאר, ברובו, תוהו ובוהו של מלחמות, מעשי רצח ואונס, תככנות, בגידות ועוולות. פרט לאחינעם, אשתו החוקית של שאול, לאחימעץ אביה ולרצפה, איש אינו יוצא נקי תחת שבטו של הכותב. זכותו, כמובן, לפרש את הכתובים כהבנתו, אבל נראה לי שבדרך זו הוא נמנע מלהעניק לדמויותיו עומק ורבגוניות.

כדאי מאוד לקרוא את הפרקים הרלוונטים במקור לפני קריאת הספר, כדי לא ללכת לאיבוד בשפע ההתיחסויות לארועים שלולא הקריאה המקדימה משמעותם חומקת מן הקורא הבלתי בקיא. הקריאה במקור נדרשת גם כדי לאפשר לקורא לגבש דעה משל עצמו על הארועים ועל הדמויות המתוארים בספר, ולא לקבל בהכרח את גישתו של הכותב. לדוגמא, בהערה כמעט אגבית נאמר שאלחנן הרג את גולית, אבל הניח לדוד להציג את ראשו הכרות ולזכות בתהילה. אפשר לחלוף על פני ההערה ולהחליט שמדובר ברכילות או בשמועה שמפיצים בני התקופה, אבל מכיוון שהכותב מפגין בקיאות בחומר, עצרתי את הקריאה, חיפשתי מידע מרחיב, ומצאתי פרשנויות שבשונה מהספר אינן נחפזות להשחיר את שמו של דוד (ואין בזה קביעת עמדה כלפי המלך, אלא בקשת איזון והימנעות מחד-מימדיות).

רובו של הספר כתוב בשפה כמו תנ"כית, בחירה טובה לדעתי ורוב הזמן מבוצעת בהצלחה. אבל בשונה מיוצרים אחרים שבחרו בסגנון עתיק, כמו גבריאלה אביגור-רותם ב"מלך זהב ודם" ורות לבנית בתרגומה ל"אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, אמנון סלע אינו מצליח להתמיד בסגנון זה, והגלישות הפתאומיות לשפה עדכנית פוגמות בחווית הקריאה. הפריעה לי גם תערובת הפרטים השוליים עם הפרטים המשמעותיים ללא אבחנה וללא הפסקה לנשימה. כך, לדוגמא, נמצא באותה פיסקה ארוכה את הרכב נעליהם של הלוחמים ואת האסטרטגיה הצבאית של שאול. התוצאה מבולגנת מדי לטעמי.

למרות ההסתיגויות נסחפתי אל ההזדמנות ללמוד מחדש על תקופה מעניינת, ומצאתי בספר נקודת מוצא טובה לקריאה מרחיבה במקור ובפרשנויות.

כרמל

2016

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s