הנשף / אנה הופ

אֵלה פיי, אשה צעירה, עבדה מאז היותה ילדה בת שמונה במטוויה. במשך שתים-עשרה שנים שהתה שעות ארוכות באולם רועש, חם ומחניק, תחת פיקוחו של משגיח אוחז רצועה, עיניה צרובות והיא מתקשה לנשום. יום אחד לא יכלה לשאת עוד את המחנק, ושברה את אחד החלונות העכורים שלא נפתחו מעולם. בעוון מעשה זה נשלחה אל מוסד שרסטון, המוסד למשוגעים עניים, שעליו שמעה בטון של אזהרה מאז ילדותה, "הם ישלחו אותך לשרסטון ואף פעם לא תצא משם". לאחר נסיון בריחה כושל החליטה להפסיק להתקומם, לנהוג על פי המצופה ממנה, ולחכות להזדמנות הבאה.

ג'ון מליגן, אירי שילדתו הקטנה נפטרה, נותר ללא משפחה לאחר שאשתו עזבה אותו. הוא אושפז במוסד בשל מלנכוליה, ומכיוון שהיה מודע לקשיי החיים מחוץ למוסד, לא חשב על בריחה, למרות שרוב הזמן עבד מחוץ לחומותיו. כשאֵלה ניסתה לברוח, עסק ג'ון בחפירת קברים, ואֵלה שרצה לכיוונו ונלכדה לידו, עוררה בו רגש שלא חווה מזמן, ושעדיין לא כינה בשם אהבה.

במוסד היתה נהוגה הפרדה קפדנית בין גברים לנשים, אך פעם בשבוע נערך נשף ריקודים משותף לצלילי תזמורת שניהל הרופא ד"ר צ'רלס פולר. הצוות בחר מי זכאי להשתתף בארוע, והמשתתפים הוכרחו לרקוד. הקשר בין אֵלה לג'ון יתחיל להרקם בנשף, יימשך במכתבים שיועברו בסתר, וישאף למימוש למרות המגבלות.

הספר מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – אֵלה, ג'ון וצ'רלס. מבין אלה ריתקה אותי במיוחד דמותו של צ'רלס. בעוד אֵלה וג'ון הם אנשים פשוטים מעוררי אמפתיה, קורבנות של שיטת ענישה וטיפול מעוותת, צ'רלס הוא דמות מורכבת ומתפתחת, שטן הרואה עצמו מלאך, נתון להשפעת תיאוריה חולנית, מדגים את השפעתו המשכרת והמשחיתה של הכוח. בפעמים הראשונות שאנו פוגשים אותו בספר, הוא מצטייר כאדם מצפוני, רואה במטופלים פרוייקטים אישיים, חוקר את השפעת המוסיקה על הריפוי, סבור שהמוסד נועד לטיפול ולא לענישה. הפגם היחיד בו הוא אמונתו הבלתי מעורערת באאוגניקה, פילוסופיה גזענית פופולרית באותה תקופה (ראשית המאה העשרים) שתמציתה שאיפה להשביח את המין האנושי על ידי הגבלת התרבותם של בעלי התורשה השלילית, וגם בהקשר הזה הוא בוחר בפתרונות מתונים, כמו הפרדה בין גברים ונשים "פגומים" – עניים ומשוגעים – על פני עיקורם. בהדרגה ישתלטו על רוחו תסכוליו, משבריו, ההומוסקסואליות המודחקת שלו ושאיפתו להכרה ולמוניטין, והוא ינצל את השררה שבידיו כדי "לטהר" את נפשו ואת סביבתו על חשבון המאושפזים שתחת שליטתו.

דמות מעניינת נוספת היא זו של קלם צ'רץ', מאושפזת המתחברת עם אֵלה. קלם נמשכת אל הרופא, משיכה ללא סיכויי מימוש, וכתחליף היא חיה באמצעות הקשר שבין אֵלה וג'ון. תחילה היא רק מסייעת בקריאת מכתביו של ג'ון ובכתיבת תשובות, מכיוון שאֵלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל כמיהתה שלה לאהבה ולחופש תתפתח לאובססיה שרק תחכה למשבר כדי להביא לקריסתה.

מכיוון שעל הכריכה הוכתר הספר כ"קן הקוקיה" הבריטי, ציפיתי כל הזמן לרע מכל. לא אחשוף כאן אם הציפיה התממשה, אומר רק שאנה הופ הצליחה להפתיע אותי בבחירת גורלם של גיבוריה.

"הנשף" הוא סיפור מרגש על אהבה ועל שאיפה לחופש, וגם על שכרון הכוח, ועל הגבול הדק שבין טירוף לשפיות. סגנונה של הופ מתון אך חודר עמוק, משלב היטב בדיה עם עובדות היסטוריות, עושה שימוש מושכל בנוף ובמזג-האויר, ולמרות העומס הנפשי שהוא כופה על הקוראים הוא קריא וזורם. בהחלט מומלץ.

The Ballroom – Anna Hope

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק