הזר / אלבר קאמי

מתוך הנחה שעלילת "הזר" ידועה ברבים, הסקירה מכילה ספוילרים.

"הזר" הוא סיפורו בגוף ראשון של מֶרסו, צעיר תושב אלג'יר, הרוצח אדם שפגש לראשונה ביום הרצח, ימים ספורים לאחר שאמו נפטרה. הפיסקה הפותחת את הספר מעידה היטב על אופיו של המספר:

היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב". אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול.

ללא מילה טובה על המנוחה, ללא הבעת ענין בנסיבות המוות, ללא הבעת רגש כלפי האובדן – רק תהִיה אגבית באשר למועד המוות. כזה הוא מֶרסו לכל אורכו של הספר – אדיש, חף מרגש, נגרף עם הארועים סביבו. שכנו הסרסור מבקש ממנו לכתוב מכתב שירגיז את אחת הזונות שהוא מעסיק, והוא נענה – "כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא היתה לי סיבה לא להשביע את רצונו". חברתו מארי מציעה שיינשאו, והוא נענה למרות שאינו אוהב אותה – "אמרתי שאין לזה כל חשיבות, ואם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן". מעבידו טוען כנגדו שאין לו שאיפות, אבל הוא עצמו סבור ש"לכל זה אין בעצם חשיבות". רק למצוקות גופניות יש השפעה על הלכי רוחו. כשהוא סובל מן השמש המלובנת על שפת הים, ומבקש לעצמו מפלט בפינה מוצלת ובה מעיין צונן, הוא יורה למוות בבחור שיושב שם.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחציו בליל השימורים ליד ארונה של אמו ובלוויה שאחריו, ובחציו בימים שאחרי, ימים שבהם הוא הולך עם מארי לקולנוע לצפות בסרט קליל, שוכב איתה בפעם הראשונה, והולך עם מכריו לים. חלקו השני של הספר מתאר את המשפט בעקבות הרצח, ואת החודשים הראשונים בכלא בהמתנה להוצאה להורג.

הספר נותח לאורכו ולרוחבו, החל מן המסה "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי עצמו ומאמרו של סארטר אודות הספר, ועד התיחסויות בנות זמננו. המוטיב המרכזי הוא האקזיסטנציאליות, הווה אומר התפיסה הפילוסופית הקובעת כי האדם קודם כל קיים, ורק אחר-כך מייחס משמעות לקיומו. מֶרסו הוא כזה: לשום דבר אין חשיבות בעיניו, הוא פשוט מתקיים. רובד נוסף, שמקבל את משמעותו מן התקופה בה ראה הספר אור, תקופת מלחמת העולם השניה, אינו מקבל ביטוי ישיר בספר, אך לא ניתן להתעלם ממנו: בימים בהם מליונים מתאבלים על מליוני הרוגים ונרצחים, איזו משמעות יש לעובדה שאדם יחיד אינו בוכה על אמו? איזו משמעות יש לחיים בכלל?

הרגשות היחידים שמֶרסו חש עולים במהלך המשפט, כשהוא עומד במוקד תשומת הלב: "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי רצון אוילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי". גם תחושת אשמה ראשונית, שתתפוגג בהמשך, עולה בו באותו מעמד, כשהוא מבין שהצופים במשפט מתקוממים כשהם שומעים ששתה קפה בחלב מול גופתה של אמו. אבל רק איש הדת, שבא לשוחח אתו בתאו בכלא, מצליח להוציא אותו משלוותו, כשהוא מנסה לשדל אותו למצוא את האלוהים שבלבו: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר […]. מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי".

הספר הקצר הזה אמנם מתרכז במֶרסו, אך מוצא פנאי להתייחס בביקורתיות אל כל הגורמים הממסדיים המעורבים בחייו: מנהל מושב הזקנים מוטרד לא מהשפעת מות האם על הדיירים האחרים, אלא מהשפעת מצב רוחם על הצוות. העתונאי מספר למֶרסו שהעתונים ניפחו את סיפורו משום שהקיץ הוא עונת שפל לעיתונים. השופט והתובע מנהלים את משפטו כהצגה, והכומר מדקלם ססמאות. הביקורת הזו אין בה כדי לגרום למספר, ולקוראים, לחוש חמלה על מֶרסו, שכן לא המערכת היא שעיצבה את אופיו, ולא היא שגרמה לו להרוג אדם, אבל היא מרחיבה את האבסורד – פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, כפי שכתב קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" – מן הפרט אל הכלל.

במשולב עם הסיפור המורכב והמסעיר, הספר מצטיין גם בסגנונו. כל מילה וכל משפט מונחים במקומם המדויק וחשובים לתוכנו של הסיפור, ללא "שומנים" וללא גלישות מן העיקר.

המתרגמת אילנה המרמן צירפה לספר אחרית דבר מעניינת.

מומלץ מאוד

L’étranger – Albert Camus

עם עובד

1985 (1942)

תרגום מצרפתית: אילנה המרמן