תימהון / אהרן אפלפלד

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017