חול טובעני / סטיב טולץ

"חול טובעני" הוא סיפורם של ליאם ויילדר ואלדו בנג'מין, שהפכו לחברים בתיכון. בפתח הספר ליאם, סופר כושל, מודיע לאלדו שהוא מתכנן לכתוב אודותיו ספר, בתקווה שזה יהיה הספר שיצליח, והוא זקוק לברכתו או לפחות לגישה אל מחשבותיו הכמוסות ביותר. אלדו, משותק בכסא גלגלים, משוחרר מכלא בעקבות אישום ברצח, מצטייר כבר בדפים הראשונים כטיפוס יוצא דופן, פנטזיונר, דברן כרוני, מרוכז בעצמו, חף ממעצורים אישיים או חברתיים. למרות היותו תלוי פיזית בליאם – הוא נזקק לעזרתו כדי להגיע לשרותים – נוצר הרושם שהוא דווקא הדומיננטי בין השניים, ושליאם נתון להשפעתו ומוקסם ממנו.

מחציתו הראשונה של הספר מסופרת מפיו של ליאם. המספר נע בין ההווה לעבר, מתאר בקיצור יחסי את חייו שלו עצמו, ומתרכז בקורותיו של אלדו ובקשר ביניהם. ליאם, שכאמור לא זכה להצלחה כסופר, מתפרנס משרות במשטרה, לאחר שבמסגרת תחקיר לספר עבר הכשרה כשוטר. ליאם הוא ה"מרובע" והיציב מבין השניים, וכשמתברר לו שחלומותיו היצירתיים נדונו לכשלון הוא פונה לנתיב אחר כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ובתו. במסגרת תפקידו זה הוא מוזעק מפעם לפעם לחלץ את ידידו שהסתבך. אלדו, לעומתו, חי בפנטזיה על התעשרות. הרעיונות ההזויים ביותר מבעבעים בראשו, שוב ושוב הוא משכנע אנשים להשקיע בו, ושוב ושוב המשקיעים המאוכזבים הופכים לנושים. אביו של אלדו התאבד בעודו ילד, אחותו הבכורה נהרגה, ורק אמו נותרה לו. בינו לבין אמו שוררים יחסי קירבה ואהבה ללא תנאי, אך גם אותה הוא מרושש. מגיל צעיר מאוד אלדו מאוהב בסטלה, זמרת לעת מצוא, אך כשהשניים מאבדים את ילדתם בסוף ההריון הקשר ביניהם סופג מכה אנושה.

מחציתו השניה של הספר הוא נאום ההגנה של אלדו בפני חבר המושבעים, כשהוא מואשם ברצח אשה. באותה תקופה אלדו הוא כבר עבריין מוכר, אחרי ריצוי תקופה ארוכה בכלא באשמת הריגה. מאחוריו הסתבכויות רבות ונסיונות התאבדות רבים. לזכותו אפשר לומר שהוא אינו פועל מתוך מניעים של רוע, אבל הוא חסר אחריות, בעל שיקול דעת פגום, ומאמין שהוא בסך הכל ביש-מזל. על עצמו הוא חוזר ואומר דברים בנוסח "יש לי אישיות מועדת לתאונות", ו”אני יודע שתמיד איזה כוכב שביט צריך להתנגש בי, ואיכשהו זאת אשמתי, אבל למה, ליאם? אני באמת קוצר את מה שזרעתי? ואם כן, אז מה לעזאזל אני זורע, ואיך אני זורע את זה?”

סטיב טולץ רומז להקבלה בין אלדו לאיוב באמצעות ציטוט מן הספר הקרוי על שמו. לקראת סיום הספר אלדו מקיים דיאלוג עם איזשהו קול אלוהי, וכשהוא מצוי בשפל הוא נושא מונולוג כלפי השמים, ובשניהם הוא מטיח טענות באלוהים ובתפיסת האלוהות. גם על כריכת הספר נעשית הקבלה לדמות התנ"כית. לדעתי ההשוואה מופרכת מיסודה. איוב מתואר כך: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" – אף אחד מחלקי המשפט הזה אינו תואם את אלדו. אמנם אלדו, בדומה לאיוב, מצטער שנולד, מייחל למות, ומבקש הסבר, אך בגרעינו של הסיפור נשמט הבסיס מן ההשוואה היומרנית. גם לפרשנות שלפיה הספר עוסק בתזזית, בחרדה ובחוסר התוחלת של העת הזאת, לא מצאתי תימוכין בספר עצמו. בעיני אלדו מייצג בקושי את עצמו.

הבעיה העיקרית בספר, מבחינתי, היא שהוא פשוט שעמם אותי. ליאם, במחציתו הראשונה של הספר, מברבר ומברבר, מספר על מי שמצטייר כטיפוס בלתי מעניין שחי חיים שאין בהם ענין לציבור. עוברים בערך מאה וחמישים עמודים לפני שאלדו מצליח לעורר רגש כלשהו כלפיו. למעשה, יש בספר רק שני פרקים טובים: האחד הוא זה שמגיע לקראת אמצע הספר, ובו אלדו המצולק, המשותק והמחובר לקטטר, מתעקש לגלוש בים, והשני מתאר לקראת השליש השלישי של הספר את תחושותיו של אלדו בבית החולים אחרי התאונה שנטלה ממנו את היכולת ללכת. בפרק המתאר את נסיונות הגלישה ליאם מספר על המעבר דרך הגלים הגבוהים אל הים השקט שאחריהם: "אני מסתובב וחוצה את המים הרדודים ואז חלקת אצות צפופה ומגעילה, צולל מתחת לגלים הנשברים ויוצא אל הים השטוח מאחורי הפיק הראשון […] אלדו, שהגישה אל החזות הבוטחת נחסמה בפניו, עדיין מתקשה לעבור את הגלים הנשברים. הוא מנסה לצלול מתחת לקצף המתנפץ, ומרוב זעם מתחיל לחתור חתירת שטנה מאומצת, שמבליטה את הוורידים בזרועות הפופאי שלו, עד שלבסוף הוא צולח את קיר המים התוקפני ונוחת לידי בקול, מתנשם ומתנשף". חשבתי שאולי בדומה למתואר כאן, גם הספר צלח את משברי הפטפטת וגודש הפרטים והגיע אל השקט שבסיפור קוהרנטי, אבל זה לא מה שקרה, לצערי.

לא התלהבתי במיוחד מספרו הקודם של טולץ, "שבריר". הוא הרשים אותי בתחילתו כשנון ומבריק, אבל בהדרגה שקע בחזרות ובהתחכמויות מיותרות. נדמה לי שנטשתי אותו מבלי לסיים. הפעם, בשל נסיבות בלתי ספרותיות מסוימות, קראתי עד הסוף. בנסיבות אחרות הייתי מתיאשת ממנו בשלב מוקדם. בדומה לאלדו, שנסחף בשטף הדיבור של עצמו, גם טולץ, לדעתי, אינו יודע מתי לעצור, והוא הולך רחוק מדי עם האנרכיה ועם הגרוטסקיות בלי הכיסוי של עלילה משמעותית.

Quicksand – Steve Toltz

עם עובד

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: אילת אטינגר ואֹהד זהבי