"רקע טרגי" מתרחש בשכונת מצוקה, המכונה קרית-דלות, בדרום ארצות הברית בשנת 1944. ספנס דודיט עזב את ביתו בביסלי-קאונטי, יחד עם אשתו מוד ושתי בנותיו, ליבי ומייויס, כדי לעבוד בבית חרושת ליצור חומרי נפץ, תעשיה שפרחה בשל מלחמת העולם השניה. כל עוד המפעל סיפק תעסוקה, המשפחה חיתה ברווחה יחסית. כשהמפעל נסגר לקראת סיום המלחמה, מצאו עצמם הפועלים ללא מקורות מחיה. רובם לא יכלו אף להרשות לעצמם את דמי הנסיעה חזרה למקומות מהם הגיעו, וכמובן לא היה באפשרותם לשלם עבור צרכים בסיסיים כמו מזון ודיור.
כשהגיע הנה לראשונה מצא דלת פתוחה בכל אשר פנה […]. כל זה, כמובן, מכיון שעבד בבית-החרושת לחמרי-נפץ, וכל שלישי-בשבוע היה מקבל את התשלום של ששים-ושניים דולאר וחמישים סנט […]. לאחר שנסגר בית-החרושת דומה שנשתנו תכונות האנשים בן-לילה. המכונית ורוב רהיטי החדר הוחרמו, וגובי-מסים התחילו מופיעים מדי יומיים ומאיימים עליו בגירוש. וכשהרעב החל לכרסם אותו ואת משפחתו סירבו החנוונים לתת לו בהקפה.
במציאות החדשה אנשים חיו מן היד אל הפה, ילדות יצאו לצוד גברים תמורת פת לחם, נשים חלו מיאוש, גברים מצאו מפלט במשקה. מזלה של משפחת דודיט שפר עליה יחסית, בזכות הבת הבכורה ליבי בת העשרים, שהצליחה להתפרנס, כנראה ביושר, ומדי פעם נתנה להוריה כסף. ליבי המפוכחת הבינה שעליה לחלץ את עצמה מקרית-דלות ולשוב לביסלי-קאונטי, וכאשה לבדה לא תוכל לעשות זאת. חתונה עם עריק מן הצבא היתה הכרטיס שלה החוצה. לעומתה, מייויס בת השלוש-עשרה, בדומה לרבות מבנות גילה, הסתגלה למקום, אולי מפני שבשל גילה הצעיר לא חשה געגועים למקום בו נולדה. משום שאביה לא חדל לדבר על שיבה הביתה, קמה מייויס והסתלקה, ומצאה לעצמה מקום בבית בושת.
בשל גורלה של מייויס הגיעו אל הבית עובדות סוציאליות, האחת צעירה בתחילת דרכה, תמימה ולהוטה להצליח, השניה ותיקה נטולת אשליות. מטרת שתיהן להרחיק את המשפחה מקרית-דלות כדי להציל את מייויס, שבעצמה אינה מעונינת להנצל. מאמציהן יעלו בתוהו, ורק כספו של בעלה של ליבי יצליח להזיז את ספנס הבטלן ממקומו. לא רק העובדות הסוציאליות חשות יאוש. הסופר חש כמותן, כשהוא שם בפיו של ספנס את המלים "אני כבר התרגלתי לקרית-דלות, ואני מפחד שאתגעגע מאוד אם אצטרך להשאר הרבה זמן שם בביסלי-קאונטי".
ארסקין קולדוול כתב על הבעיות החברתיות בדרום ארצות הברית, על העוני ועל הגזענות. כתיבתו זכתה לשבחי הביקורת, אך היתה שנויה במחלוקת באזורים עליהם כתב. כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין את ההסתיגויות. אצל סופר אחר, ספנס ומייויס היו מוצגים כקורבנות של חברה מתועשת נטולת לב, המשתמשת באנשים כשיש בהם צורך, ומשליכה אותם כשאינם נחוצים לה. אצל קולדוול, ספנס וחבריו הם לא רק קורבנות, אלא גם אשמים. ספנס הוא חדל-אישים, נטול יוזמה, בעל תפיסת מציאות מעוותת, וחסר כל מודעות עצמית. הוא אדיש להסתלקותה של מייויס, חרד מעזיבתה הצפויה של ליבי רק בשל הכסף שתחדל לתת לו, גונב מאשתו, ממסמס בלי יסורי מצפון את הכסף שיועד לנסיעה. לא המצב הפך אותו לטיפוס השלילי שהנו, המצב רק העצים את תכונותיו. כשהעובדת הסוציאלית מכנה אותו ביאוש "בן-כלבים", לאחר שלא עמד בהבטחותיו, הוא מגיב כמעט בשמחה: "את מדברת בדיוק כמו אנשים משלנו בביסלי-קאונטי […]. "דודיטים בני-הכלבים" היו קוראים לנו. אני פשוט נחלה מגעגועים כשאני שומע את זה. יש שם עוד משפחה אחת בשם דודיט, קרובים-רחוקים שלנו, ולהם קוראים רק: הדודיטים. ואותי ואת משפחתי מכנים כמעט כולם בביסלי-קאונטי בשם: הדודיטים בני-הכלבים. מוזר איך שעלה על דעתך לומר את אותו הדבר". נראה לי שקולדוול ראה את שני צידי המטבע, גם את אי-השוויון המקומם, וגם את האפתיות של גיבוריו. בפיו של ספנס הוא שם את הנימוק לחוסר המעש שלו, נימוק שאולי אינו משכנע כשהוא בא מספנס, אך הוא מייצג נסיבות והלך-רוח: "באיזה אופן שלא תסתכל על זה הסיכום תמיד יהיה אחד. ונדמה לי באמת שדלפונים כמוני וכמוך קיבלו מהחיים תמיד רק קדחת בלי להתחשב עם מאמציהם. וזאת אולי הסיבה שהחלטתי לא לנקוף אצבע יותר. אין פשוט טעם לבזבז את כל החיים על מלחמות והתגברות תמיד, כשאתה יודע שבין-כך הסך-הכל הוא אחד תמיד".
דן בן אמוץ, אביר השפה המדוברת, תרגם ב-1949 בהידור נאה. שעשע אותי הכיתוב שנבחר לתרגום שמות: Maud הפכה למהוד, Libby נכתבה ב-ב' כפולה – ליבבי, וויסקי אוית והיסקי, משמר את ה-h שבמקור whiskey.
בשורה התחתונה: ספר מעניין, ריאליסטי, שלמרות מרחק הזמן והמקום עדיין רלוונטי. בהחלט מומלץ
Tragic Ground – Erskine Caldwell
ספרית פועלים
1949 (1944)
תרגום מאנגלית: דן בן אמוץ
סקירות ספרים 