"לוויתנים שרים בעמק" מפגיש שתי דמויות חריגות בקיבוץ. מרגלית, נכדתה של אחת הותיקות, נולדה מחוץ לקיבוץ לאם נרקומנית, שהפקידה אותה בידי סבתה כשלא היתה מסוגלת לטפל בה. מרגלית היתה ילדת חוץ דחויה, בלתי משתלבת, קורבן לתעלולי הילדים. בבגרותה הפכה למאהבת של אבינועם, מעמודי התווך של הקיבוץ, שהיה נשוי למיכל היפה, אף היא דמות מרכזית בחברה. בתיווכו של אבינועם קיבלה מרגלית את תפקיד מפעילת המזנון בבריכת הקיבוץ. כשאבינועם נפטר במפתיע מדום לב, מרגלית האבלה גילחה את ראשה, ושונותה וסגירותה גברו. את תסכוליה ואת זעמה מרגלית מתעלת לאומנויות לחימה. אביעד, בנו בן השבע-עשרה של אבינועם, הוא נער מופנם ורגיש, מתקשה להתחבר ולהתיידד. אביו מת מול עיניו בהיותו כבן עשר, והטראומה העמיקה את הסתגרותו בתוך עולמו הפנימי. את כאביו ואת קשייו הוא מתעל לשחיה ולצלילה חופשית. מבלי שיהיו מודעים לגמרי למשותף ביניהם – אמהות כושלות, אובדן הורה, סבים וסבתות משפיעים – השניים מוצאים זה אצל זה אוזן קשבת. כשסבו של אביעד מבקש ממנו בקשה הקשורה במותו הקרוב, מרגלית ואביעד מגלים שמשהו חשוד מתרחש בחממת הקיבוץ, ומנסים לחשוף את הסוד.
במהלך הקריאה נראה לי שהביקורת על הקיבוץ היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. העלילה מציגה זה מול זה את אביעד, הסבור שטובת הפרט קודמת לטובת החברה, ואת גלעד, חברו היחיד, שמחזיק בדעה הפוכה, ומבקש לחדש את ימי השיתוף. החברות בין השניים אף נקטעה בשל חילוקי דעות אלה. את שתי העמדות מייצגים גם סבו ואמו של אביעד. הסב, מהאבות המייסדים של המקום, אומר כעת: "המצאנו אידיאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לשוט חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בססמאות". בתו מיכל טוענת כנגדו: "העולם כולו הולך לאבדון בגלל הרצון של כל אדם לעשות רק מה שחשוב לו עצמו, כאילו היחיד הוא מלך והחברה היא משרתת עלובה על מזבח רצונותיו […] אנחנו החלום שלא מוכן למות". הסוד המוסתר בחממה, שאודותיו לא ארחיב מחשש לספוילרים, מייצג הקצנה של עליונות טובת החברה על טובת הפרט, כשהוא תובע מן הפרט החלש קורבן כואב אחרון. מפרק התודות בסיומו של הספר עולה שהקיבוץ כאן הוא רק מטפורה לכל מקום אחר, שבו הסיפורים על המתים חשובים יותר מן החיים. אפשר לקרוא את הספר גם כך, אם כי הפירוט הרב באשר לכל היבט בישום הרעיון הקיבוצי מעגן את העלילה עמוק בסביבה עליה היא נסובה.
נושא מרכזי לא פחות הוא מקומו של החריג והשונה בחברה. שני גיבורי הספר חוו קשיים ובידוד בשל שונותם. בעוד מרגלית, המבוגרת מבין השניים, פחות או יותר השלימה עם מעמדה בשולי החברה, באביעד הצעיר עדיין חולפות מדי פעם מחשבות על השתלבות בזרם המרכזי, על "נורמליות": "בתכל'ס אני רק רוצה להתגייס. אולי אסע קצת לאילת לפני הגיוס, יכול להיות שאני צריך חברה, משהו רגיל כזה". מעורבותם בסוד שבחממה, וכתוצאה ממנו עימותם עם האנשים החזקים בקיבוץ, תהווה עבור שניהם הזדמנות לתיקון, לשינוי ולהשלמה עם היותם מי שהם. רונה שפריר היא מורה להתמקדות (Focusing), שבבסיסה הרעיון לבדוק את התחושות ולהניח להן לדבר עבור עצמן. קראתי את המאמר שכתבה בנושא זה, ואם כי באופן אישי לא התחברתי, שני גיבורי הספר, ובעיקר אביעד, קשובים מאוד לתחושותיהם, והתיאורים של התהליך שהם עוברים, ביחד ולחוד, ברורים ואמינים.
דמות מעניינת נוספת בספר היא זו של הרב שמעון, רב ניו-אייג'י מן המושב הסמוך לקיבוץ, שמעורב בחיי מרגלית ואביעד, ואף מניע את העלילה בצמתים משמעותיים. קצת קשה לפענח אותו: יש בו מן הגורו ומן החבר, יש בו דתיות וחופשיות, לפעמים התערבותו מסייעת, לפעמים הרסנית.
העלילה מתגלגלת באיטיות, ויש בה חזרות, אבל עם כל חזרה מתווסף עוד פריט מידע, נבנה מתח, ומתווספת אמפתיה, כך שלמרות האיטיות הספר אינו משעמם. למעט כשל לוגי קטן, שאינו מהותי לעלילה, לקראת הסיום, וציטוט שגוי מהמקורות, הספר כתוב היטב, נוגע ללב ומעורר מחשבה.
עם עובד
2017
סקירות ספרים 