השקר מסרב למות / הדסה בן-עתו

כותרת משנה: 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון"

ב-1864, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, החליט הסופר ועורך הדין מוריס ז'ולי לפרסם את ביקורתו על המשטר. בספרו "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקייה" הפגיש בין שתי דמויות היסטוריות: מצד אחד מונטסקיה, האיש שדגל במשטר רפובליקני תוך הקפדה על הפרדת רשויות, ומצד שני מקיאוולי, המייצג שלטון כוחני ועריץ ונטול מוסר. חלק הארי של הדיאלוגים מושמע מפיו של מקיאוולי, שבאמצעותו הציג ז'ולי את עוולות משטרו של נפוליאון. ז'ולי נעצר, וספרו נאסר לפרסום.

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה פטר איוונוביץ' רצ'קובסקי ראש המשטרה הפוליטית הרוסית בצרפת. רצ'קובסקי לא בחל באמצעים במאבקו באויביה של רוסיה, ואחד מכלי נשקו העיקריים היה זיוף בקנה מידה נרחב, לא רק של מסמכים, אלא גם של ארגונים שלמים. רצ'קובסקי חש צורך למצוא אשמים במצבה המעורער של רוסיה, והיהודים – לא בפעם הראשונה בהיסטוריה – היו מטרה נוחה. בשיתוף פעולה רוסי-צרפתי, על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת בניצוחו של אדואר דרימון ועל רקע פרשת דרייפוס, הועתקו קטעים נרחבים מספרו של ז'ולי, כשבכל מקום בו הוזכר נפוליאון השלישי הוחלף שמו ביהודים. לקטעים המועתקים נוספו פרקים משלימים, שזיופם ניכר בעיקר בשל הצרפתית הקלוקלת בה נכתבו, ולאלה צורפה העלילה מתוך ספרו של הרמן גוטשה אודות המפגש של נציגי שנים-עשר השבטים בבית הקברות היהודי בפראג. כל אלה יחד הפכו ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ובהם פירוט התכניות הפנטסטיות של היהודים להשתלט על העולם. כמה שנים אחר-כך נטען כי הפרוטוקולים האלה הם העתק מדויק של דיוני היהודים בקונגרס הציוני הראשון.

מאז ועד היום הפרוטוקולים שבים וצצים במקומות שונים ברחבי העולם, מותאמים לצרכי מפיציהם. הנרי פורד הפיץ אותם בארצות הברית, היטלר עשה בהם שימוש נרחב, בארצות ערב הם נפוצים גם היום. נדמה שאין מדינה בעולם בה לא ראו אור בשלב זה או אחר. הפרוטוקולים הוכחשו לא אחת בפרסומים מלומדים: העתונאי פיליפ גרייבס והטיימס הלונדוני הוכיחו כי מדובר בזיוף, כך גם המלומד האנגלי לוסיאן וולף בספרו "האמת על הפרוטוקולים של זקני ציון", והדיפלומט הרמן ברנשטיין, שתבע את הנרי פורד, בספרו "תולדותיו של שקר – הפרוטוקולים של זקני ציון". הרוסים עצמם, אבותיו של המסמך, לא השתמשו בו כראיה במשפט בייליס המפורסם, בו הואשם יהודי כי השתמש בדם ילד נוצרי להכנת המצות לפסח, כי ידעו שמדובר בזיוף ולא רצו להתבזות בחשיפתו.

טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי.

הדסה בן-עתו הקדישה שש שנים לחקר הפרוטוקולים, ולשם כך עזבה את כס המשפט. בספר היא מתחקה אחר יצירת הפרוטוקולים ואחר האישים המעורבים בהפצתו ובהכחשתו. עיקר הספר מוקדש למשפט ברן, ובן-עתו עוקבת אחר כל מהלכיו, החל מן הרגע בו קיבל על עצמו ג'ורג' ברונשוויג, עורך-דין יהודי שוייצרי צעיר, לייצג את הקהילה היהודית בתביעתה נגד הארגון הנאצי "החזית הלאומית" שהפיץ את הפרוטוקולים, דרך המחקר המקיף של ברונשוויג בהיסטוריה של המסמך, ועד פסק הדין בשתי ערכאות. בערכאה הראשונה קבע השופט כי הפרוטוקולים הם זיוף, והם נכנסים להגדרת "תועבה", כמשמעותה בחוק השוייצרי, ולפיכך אסורים בפרסום. בערכאה השניה נקבע אמנם כי מדובר בתועבה, אך לא כהגדרתה בחוק, ובצעד חריג חויבו הנתבעים בכל הוצאות המשפט של התובעים. המשפט נערך בשנות השלושים, על רקע עלית הנאציזם, ומי שניהל את ההגנה היה אולריך פליישהאוור הגרמני, מי שעמד בראש ארגון Weltdienst, שדאג להפצת הפרוטוקולים ברחבי העולם כדי להצדיק את עמדתו של היטלר כלפי היהודים.

זיופים רבים נעלמו כשהוכחה הרמאות שיצרה אותם. הפרוטוקולים של זקני ציון מחזיקים מעמד. כשבנימין סיגל, עתונאי והיסטוריון, שכתב ב-1924 את "הפרוטוקולים של זקני ציון – השקר הגדול ביותר בהיסטוריה", התפלא מדוע השקר מסרב להיעלם, נאמר לו: "יש לך ציפיות מוגזמות מהמדע […]. מדע מסוגל להאבק באמצעים מדעיים; נגד איוולת אפילו האל הוא חסר אונים!". האם יש סיכוי למאבק נגדם? הדסה בן-עתו סבורה שאסור להרים ידים, וחייבים להמשיך למחות כל הזמן בכל דרך. את דעתה הביעה בין השאר במאמר "העם היהודי שותק. שוב" ובספרה האוטוביוגרפי "פנינים ורודות משנחאי".

"השקר מסרב למות" הוא ספר מושקע, מרתק, משלב מחקר היסטורי עם הידע המעמיק של הסופרת בעולם המשפט, וכתוב היטב. אני ממליצה מאוד על קריאתו.

דביר

1998, 2006

 

כריכות אופייניות של הפרוטוקולים של זקני ציון