פנינים ורודות משנחאי / הדסה בן-עתו

השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו, כנסה בספר שלושה-עשר תיאורים תיעודיים מחייה. לא תמצאו כאן רכילות מאחורי הקלעים של משפטים שניהלה, או סודות מחייהם של אנשים שהשתלבו בחייה, ולמה שתרצו למצוא אותם? מה שהיא בחרה לספר מעניין יותר.

השליש הראשון של הספר מוקדש להוריה ולמשפחתה, כי כפי שהיא כותבת בהקדשה ובמבוא "הכל בא משם". הדסה בן-עתו נולדה בפולין ב-1926, וילדותה – עד גיל תשע – עברה עליה בבית המשפחה המורחבת בעיירה בה נולדה אמה. בשני הפרקים הראשונים היא מספרת את זכרונותיה מאותן שנים, וגם מהשנים הראשונות בארץ, ומתחקה אחרי הסיבות האמיתיות שעמדו מאחורי החלטתם של הוריה לעלות לארץ. ההורים עצמם לא שיתפו, והיא כמעט ולא שאלה, אבל אחרי מות הוריה גילתה שבן דודה בארה"ב, שחקר את אילן היוחסין של המשפחה, עסק בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, והוריה הסכימו לענות בפתיחות על שאלותיו.

מן הקרובים מדרגה ראשונה של ההורים שרד רק אחיו הצעיר של האב. כל שאר בני המשפחה אבדו בשואה, וגורלם המדויק לא נודע. בבית הוריה של בן-עתו שררה השתקה מוחלטת של העבר. זו היתה דרכם להתמודד עם האובדן, או להדחיקו. מעניין לציין בהקשר זה כי שנים רבות אחר-כך התמודד אביה של בן-עתו עם מות אשתו בדיוק באותו האופן: מאותו יום סירב לדבר על אמא ולא הזכיר עוד את שמה עד יומו האחרון […] כאילו לא חי את רוב שנות חייו במחיצתה.

הפרק השלישי מוקדש לסיפור הצלתו של דני, האח הצעיר של האב. ערב ריכוז היהודים בגטו, שכנעו אחיותיו את אביהם לאפשר לצעיר בן העשרה להמלט לבדו. הוא התגלגל במסע עמוס צירופי מקרים ממוזלים  לרוסיה, ליפן ולסין (משם שלח לאחייניתו את הפנינים הורודות שהעניקו לספר את שמו), ולאחר המלחמה היגר לארה"ב.

הפרק הרביעי מוקדש לתיאור ימיה האחרונים של אמה. כל הפרקים האישיים האלה הם יותר מתיאור עובדתי. יש בהם ראיה בוחנת, התחקות אחרי תהליכים, וכושר אבחנה בין טפל לעיקר.

הפרקים הבאים בספר עוסקים בחיים המקצועיים של בן-עתו בשני המסלולים בהם התנהלו חייה – הקריירה המשפטית והעיסוק בעניני העם היהודי. בפן המשפטי היא מקדישה פרק אחד לדוח שנקרא על שמה בנושא הזנות בישראל, ופרק נוסף להשוואה בין מערכת המשפט האנגלית הנהוגה בארץ לקונטיננטלית. אלה אינם פרקים תיאורטיים יבשים, גם משום שהנושאים מעניינים, ובעיקר משום שהם מוצגים בשילוב עם חוויותיה האישיות ועם תפיסת עולמה, והפרק על דוח הזנות אף חושף מעט מאחורי הקלעים של עבודת המחוקק.

בפן היהודי, הבוער בעצמותיה, היא מספרת על פעילותה במהלך השנים כנציגה מטעם המדינה ומטעם עצמה. החל מהשתתפותה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל בשנת 1946, כנציגת ויצ"ו הצעירה, עבור בהשתתפותה במשלחת ישראל לאו"ם ב-1975 בעת הדיון בו נקבע כי הציונות היא גזענות, דרך כנס אונסקו בנושא סברה ושתילה ועוד. בכמה פרקים היא מתיחסת לספרה "השקר מסרב למות", בו חקרה את השקר של הפרוטוקולים של זקני ציון, ולמפגשים הרבים והמעניינים שחוותה בעקבותיו.

פרק נפרד מיוחד לשניים מחבריה שהלכו לעולמם, עו"ד יוני בך, שהיה מתמחה אצלה והפך לידיד קרוב, וניצן אבירם, שעמל על סרט דוקומנטרי בעקבות "השקר מסרב למות", אך לא השלים את מלאכתו.

הפרק האחרון הוא מניפסט הקורא להלחם באנטישמיות ולא להשלים איתה, כי בנפשנו הדבר. כפי שכתב לפני כמאתים וחמישים שנה הפילוסוף אדמונד בורק: "כל מה שנחוץ כדי שהרוע יפרח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", ולכן יש לקום ולעשות, כל הזמן.

"פנינים ורודות משנחאי" הוא ספר מרתק, רגיש, משלב היטב בין האישי לציבורי, ונותן את הדעת על נושאים שהם בלב קיומנו. מומלץ ביותר.

דביר

2008