הכל קרה – אבל לא באמת / אלי מנברג

file_0

אלי מנברג, שהבטיח לאמו לכתוב את קורות המשפחה, חוקר בספר את ההיסטוריה המשפחתית מאות שנים לאחור, ומעמיק בפרטים החל מהמאה השמונה-עשרה. סיפורי הדמויות השונות לאורך השנים משתלבים בהיסטוריה היהודית והכללית, חורגים מן המסגרת המשפחתית המצומצמת לתחומים נוספים וחוזרים אליה, מבוססים על מסמכים ומקבלים נפח נוסף מדמיונו של הכותב.

הספר הוא קודם כל הישג מרשים. ניכר שאלי מנברג לא השאיר פרט בלתי מבורר או מסמך שלא נחקר עד תום, והסיפור המשפחתי מועשר באינספור פריטי מידע בשורה ארוכה של נושאים. העושר הזה מרחיב דעת מצד אחד, אך מצד שני הוא, לדעתי, במידה מסוימת בעוכרי הקריאה הרציפה.

אלי מנברג כותב כמו שאני לעתים קוראת: נתפסת לפרט מעניין בספר, מחפשת מידע ברשת, קישור מוביל לקישור, נושא מוביל לנושא אסוציאטיבי, עד שבסופו של המסע בזעיר אנפין הזה אני שבה אל הקריאה בספר. באופן דומה, סקרנותו של הסופר מובילה אותו לעתים קרובות בנתיבים פתלתלים אל מחוץ לעלילה, ובזאת מקשה על הקורא. כך, לדוגמא, באחד מהמסעות בעקבות הסב השתכן הכותב בוינה במלון ששמו "בטהובן" ברחוב ששמו "פפגנו". מנברג, בסקרנות מקסימה, מוביל את הסיפור אל פרטים ביוגרפים בקורותיהם של בטהובן ושל מוצרט, מפליג לאופרטות של להאר, ומקנח בקורות חייהם של שני טנורים. בסופה של הסטיה הסיפורית הזו הוא קושר את הקצוות באמצעות העדפותיו המוסיקליות של סבו. כמה עמודים אחר כך הוא מספר על סבתו, שענדה באופן קבוע שרשרת אבני ענבר, ובשל הענבר הוא מתגלגל לדבר על "פארק היורה" של שפילברג. כאן הקישור חזרה אל הסיפור המשפחתי אמנם חינני אך מאולץ. לא ייפלא, אם כך, שהספר משתרע על פני קרוב לשמונה-מאות עמודים.

מכיוון שההיסטוריה אינה חושפת עצמה בקלות ובשלמות, הוסיף הסופר פרטים מדמיונו. הקטעים הסיפוריים, כמו גם העיוניים, השלובים אלה באלה, נעימים מאוד לקריאה. מענג להיווכח באיזו רצינות הוא מתייחס לפרטים שהמציא. כך, לדוגמא, הוא מספר על החברות בין סבו לילד פולני, שמכיוון ששמו אינו ידוע לו, הוא מעניק לו את השם הבדוי יאן קרקובסקי. העובדה שהשם בדוי אינה מפריעה לו לכתוב כמה עמודים אחר-כך: "יאן קרקובסקי היה בן למשפחה פולנית, ששם משפחתה מרמז על מוצאה – עיר באזור קרקוב ששיכנה את מלכי פולין". לא בכדי נקרא הספר "הכל קרה – אבל לא באמת", אם כי לא תמיד הבנתי את הבחירה להשאיר זו לצד זו את הגרסה המדומינת ואת הגרסה העובדתית. דוגמא לכך הוא סיפור שרותו של הסב יוזף במלחמת העולם הראשונה: בגרסה הסיפורית, המשלבת מציאות עם בדיה, מסופר שיוזף מקבל במהלך המלחמה בהיותו בחזית הודעה על פטירת אביו. מאוחר יותר, בתיאור מסעו של הסופר בעקבות העובדות, מצוין שעל פי המסמכים האב נפטר כבר ב-1910. לטעמי, היה מקום לערוך את הסיפור מחדש בהתאם, למרות הסבריו של הכותב על היצמדות ל"רוח הדברים" על פני העובדות היבשות. אבל זוהי הבחירה הספרותית של הכותב, ומכיוון שאין מדובר בדמויות ציבוריות, והאמת אינה מוסתרת מאחורי הבדיה, דייני.

הסופר העלה סרטון ליו-טיוב, ובו הוא מציג את ספרו. הוא מספר שנהנה לכתוב אותו, והנאתו אכן ניכרת בין השורות. בנוסף הוא מביע תקווה שהקורא יחווה קריאה משמעותית, ונראה לי שתקוותו תתממש.

בדרך-כלל, כשספרים גולשים מעבר למסגרת, אני מצרה על היעדר עריכה מצמצמת וממקדת. הספר הזה, למרות שיש בו שפע של גלישות, וכתוצאה מן המהלך הלא לגמרי לינארי של הסיפור יש בו גם חזרות, שאת חלקן הייתי חותכת החוצה לו היתה העריכה בידי, הוא רוב הזמן יותר מעניין ממכביד. לפיכך, הנה עצתי: את הספר כדאי לקרוא בניחותא ובהפסקות. יש לגשת אליו כאל יציאה למסע סבלני בחברתו של מספר סיפורים רב ידע, ולהניח לסיפור ולמידע שנובע ממנו להספג לאיטם.

אופיר ביכורים

2017

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s