לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כן מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו