ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו