"הביתה", כמו מכלול יצירתה של טוני מוריסון, עוסק בקהילה האפרו-אמריקאית. ההווה של הספר הוא שנות החמישים של המאה העשרים, ימי מלחמת קוריאה והמקארתיזם, ימים שבהם העבדות היא כבר היסטוריה, אך הגזענות והאפליה עדיין שוררות במלוא עוצמתן. גם כשהחקיקה מובילה לכיוון ליברלי והומני, על הדעות הקדומות קשה יותר להתגבר, כמו שאומר ידיד מזדמן לפרנק, גיבור הספר, כשהוא מזהיר אותו לא לאכול ליד שום דלפק בשום תחנת אוטובוס: "הנוהג ממשי בדיוק כמו החוק, ויכול להיות מסוכן באותה מידה".
פרנק מאני התגייס לצבא עם שני חברי ילדותו, כדרך מוצא מן העיר לוטוס שבלואיזינה, שם גדלו, והשלושה נשלחו לקוריאה. פרנק לבדו שב משם, בן עשרים וארבע בלבד, כשהוא מצולק בנפשו, קורבן לטראומות שאותן הוא מנסה להטביע באלכוהול. לא רק המלחמה רודפת את פרנק: בהיותו ילד, עשרים שנה קודם לכן, נאלצה קהילתו לעקור בכפיה מביתה מטקסס, ולעבור ללוטוס העניה. בלוטוס היה עד לקבורה חשאית של גבר, ספק חי ספק מת, ככל הנראה קורבן לינץ'. כל שהצליח לראות, בעודו מסתיר את הזוועה מעיני אחותו הקטנה, סי, היה רגל שחורה, והתמונה נצרבה במוחו, והוסיפה לרדוף אותו שנים אחר-כך. צבעה של הרגל הוא הפעם היחידה בה מצוין צבע העור של דמות כלשהי בספר. העלילה צובעת אותם בבירור, ללא מלים מיותרות.
הקשר המשמעותי והיציב ביותר בחייו של פרנק הוא עם סי, שנולדה בעת המעבר מטקסס ללואיזיאנה. סבתם החורגת של השניים, שהופקדה על הטיפול היומיומי בהם בעוד הוריהם עובדים מצאת החמה ואל תוך הלילה, אבחנה במדויק שהאח בן הארבע הוא בעצם האמא האמיתית של התינוקת. לאחר המבוא, המתאר את תמונת כף-הרגל המפרכסת, הספר נפתח בבריחתו של פרנק ממוסד פסיכיאטרי, לאחר שהוא מתבשר שאחותו שרויה במצוקה קשה ועלולה למות. מסעו של פרנק אל סי רצוף פחדים, כמעט מסע השרדות של איש שחור בטריטוריה לבנה עוינת.
בכמה ספרים בני זמננו, כמו "שיבה" ו"אמריקנה" נטען, ובצדק, כי אי אפשר להבין את חווית היות שחור באמריקה מבלי להיות כזה. טוני מוריסון, שעשתה רבות, ובכשרון גדול, להעלאת מצוקות האפרו-אמריקאים אל התודעה, מודה בספר ביושר, באמצעות קביעות שהיא שמה בפיו של פרנק, בחוסר היכולת לתפוס את המציאות כולה במלים. הספר מסופר ברובו בגוף שלישי מפי סופרת יודעת-כל, כשבמרבית פרקים האי-זוגיים פרנק מדבר אל הסופרת, מוסיף פרטים שהיא לא כללה בסיפור, מתערטל בהדרגה מסודות, ומביע את דעתו על אוזלת ידן של המלים. כך הוא אומר על הגירוש: "אין לך מושג מה זה חום עד שאת חוצה את הגבול מטקסס ללואיזיאנה בקיץ. אין מלים שיכולות לתפוס את החום הזה". על קביעה שלה בדבר מניע לאחד ממעשיו הוא טוען "את טועה לגמרי", ו"אני לא חושב שאת יודעת הרבה על אהבה", ועל קוריאה הוא אומר: "אינך יכולה לדמיין אותה כי לא היית שם".
טוני מוריסון אוהבת את דמויותיה, גם את הפגומות שבהן. היא שופעת חמלה, אינה ממהרת לשפוט. לפרנק ולסי, הגיבורים המיוסרים, היא מעניקה בסופו של התהליך תחושת ערך עצמי, שחרור, ולו חלקי, מצלקות העבר, ואחווה המאפשרת להם תחושה של שיבה הביתה, גם אם הבית הפיזי הוא זה שממנו ביקשו להתרחק.
"הביתה" הוא ספר צנום יחסית, ממוקד בחוויה מתמשכת אחת, בפרק חיים קצר יחסית של שני אנשים צעירים. טוני מוריסון זועקת באיפוק את הרשעות שבגזענות, ותופסת בחדות ובבהירות את רוח התקופה כפי שחווים אותה גיבוריה. אין בספר את המורכבות של "חמדת", אך יש בו את הכשרון, את החמלה ואת העין הבוחנת של הסופרת הגדולה. ספר מומלץ בהחלט.
Home – Toni Morrison
הספריה החדשה
2014 (2012)
תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר
סקירות ספרים 