התחיה / לב טולסטוי

התחיה

הנסיך דמיטרי איוונוביץ' נכליודוב, זומן בשלהי המאה התשע-עשרה לשמש כמושבע במשפטה של פרוצה, שהואשמה בהרעלת אחד מלקוחותיה. נכליודוב, שבצעירותו היה נער טהור-לב, השתנה עם השנים, כשהחל לתת עדיפות לדעתם של אחרים על פני אמונותיו שלו:

הוא הפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לזולתו מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו: כשאתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת ה"אני" החייתי שלך, שמבקש סיפוקים קלים, אלא כמעט תמיד כנגדו. כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכל כבר הוכרע, והוכרע כמעט תמיד כנגד ה"אני" הרוחני ולטובת ה"אני" החייתי. ואם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו. כשהאמין לזולת, זכה לאהדת הסובבים. 

כשהפרוצה הובאה אל אולם המשפט, הופתע נכליודוב לגלות כי מדובר בקטרינה מיכאילובנה מסלובה, אשה שפגש פעמיים בעבר. מסלובה, שלא נולדה למעמד מיוחס, זכתה לחסות דודותיו של נכליודוב, ובמפגש הראשון, בעודם צעירים, לבלבה ביניהם ידידות קרובה. במפגש השני, כשנכליודוב כבר החל לאבד את תום הנעורים, הוא פיתה את הנערה לקיים אתו קשר אינטימי, וכדי לכפר על מעשהו, שמבחינה חברתית לא יכול היה להתפתח לקשר אישי, נתן לה מאה רובל, בדיעבד רמז המנבא את עיסוקה העתידי. מסלובה, שהרתה בעקבות המפגש, הידרדרה לזנות. כעת, למעלה מעשור אחרי אותו ארוע, שב הגורל והפגיש אותם.

אחד השופטים מיהר לפגישה עם פילגשו, סגן התובע היה טיפש מאוד מטבעו, הסנגור היה נטול כל כשרון, והמושבעים לא הבינו כראוי את ההנחיות המרושלות של השופטים. כתוצאה מכך, למרות שהמושבעים התכוונו לזכות את מסלובה, הם הרשיעו אותה ברצח. השופטים, שהתעצלו לתקן את טעותם, דנו אותה לחמש שנות עבודת פרך בסיביר. נכליודוב, שמהרגע בו נחו עיניו על הנאשמת חש אשמה ואחריות לגורלה, החליט לקשור את גורלו בגורלה. הוא הציע לה להנשא לו, הצעה שהיא דחתה באומרה: "התענגת עלי בחיים האלה, ובעזרתי אתה רוצה להיוושע גם בעולם הבא!". למרות הדחיה הוא החליט להתלוות אליה לסיביר, ובמקביל שכר משפטן שיערער על ההרשעה.

הטיפול בענינה של מסלובה, והפגישות המזדמנות בין השניים, הם הציר המוביל את העלילה, אבל הם אינם הנושא העיקרי. טולסטוי כתב את הספר (במשך כעשור, כשהוא כותב ומתקן ומשכתב), כדי לספר בפרוזה את משנתו החברתית. בראש ובראשונה עוסק הספר בשאלת הענישה של עבריינים: על פי תפיסתו של טולסטוי, יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק במהלך התבגרותו אל תוך חברה מקולקלת הוא מאבד את הטוב הבסיסי ומתקלקל אף הוא. נכליודוב, שמתוודע אל טיפוסים שונים של אסירים, מגיע למסקנה שאיש מהם אינו ראוי להענש, וכי מערכת הכליאה מעצימה את הרוע:

נעשה לו ברור עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי-כלא ובבתי-סוהר, והבטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני-האדם רצו לעשות את הבלתי-אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני-אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני-אדם מקולקלים […]. התשובה שלא היה מסוגל למצוא היתה אותה תשובה שנתן בצלוב לפטרוס: היא היתה גלומה בכך שיש לסלוח תמיד, לכולם, לסלוח פעמים אין ספור, מפני שאין אנשים שאינם אשמים בעצמם ועל כן רשאים להעניש או לתקן.

תוך כדי טיפול בערעורה של מסלובה, נכליודוב הופך להיות דוברם של אסירים נוספים, ומזדעזע לנוכח הצטברות העוול והאכזריות הנובעים מחוקים מעשי ידי אדם. הוא מאבחן יפה את כוחו של החוק להצדיק מעשים נפשעים דווקא מצד אלה המופקדים על שמירתו ועל יישומו:

אילו ניתנה משימה פסיכולוגית: איך לעשות כך שבני זמננו, נוצרים, אנשים הומאניים ובפשטות טובי לב, יעוללו פשעים מחרידים ביותר בלי להרגיש אשמים, יתכן רק פתרון אחד: […] צריך שהאנשים האלה יהיו מושלי פלך, מפקחים על בתי-סוהר, קצינים, שוטרים, כלומר, ראשית, שיהיו בטוחים שיש ענין המכונה שירות המדינה אשר מתיר לנהוג באנשים כמו בחפצים, ללא יחס אנושי, יחס של אחווה כלפיהם, ושנית, שבין אנשי שירות המדינה הזה עצמו תתקיים תלות הדדית, כך שהאחריות על תולדות המעשים שהם מעוללים לבני-אדם לא תוטל על איש מהם בנפרד.

נושא נוסף שהעסיק את טולסטוי, ולכן גם את גיבורו, הוא שאלת הבעלות על אדמה. נכליודוב, בעל אדמות שעברו אליו בירושה, מתחבט אם להעבירן לידי האיכרים ללא תמורה, להחכירן, או לייסד קהילה חקלאית על פי עקרונותיו.

עיניו של נכליודוב נפקחות גם לראות את הצביעות שבממסד הדתי. הוא מאמין שדת היא ענין אישי, ואילו הממסד מחלל את הקודש:

איש מהנוכחים, החל מהכומר והמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו, שהכומר חזר על שמו בצליל שורקני פעמים כה רבות מספור, בעודו מהלל ומשבח אותו במלים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן; אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם ומעל היין, אלא אף אסר על בני-האדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי-מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי-המקדש כשלעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי-מקדש אלא ברוח ובאמת; והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני-אדם למשפט ולהחזיקם בבתי-אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר גם על כל מעשה כפיה כלפי בני-אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור.

"התחיה" הוא הרבה יותר מסיפור אחד. משולבים בו עשרות סיפורי משנה, שבאמצעותם טולסטוי מצביע על עוולות זמנו. בשני מקרים, שכנראה זעזעו אותו במיוחד, הוסיף הערות שוליים המעידות על מציאות חמורה אף יותר מזו המתוארת בספר. בפרק רב עוצמה במיוחד הוא מתאר כיצד הולכו האסירים מן הכלא אל הרכבת שתוביל אותם לגלות. האסירים, שהורגלו למחשך ולחוסר מעש, נדרשו לצעוד בעיצומו של יום לוהט תחת שמש קופחת. בספר מתואר מותם של שניים מן האסירים כתוצאה מתנאי הדרך, ובהערת שוליים מציין טולסטוי כי במקרה דומה מתו ביום אחד חמישים אסירים.

מעניין לציין שלמרות הזעם שבספר, טולסטוי מעניק לגיבורו שלוות נפש, כשהוא לומד ליהנות מן המנעמים שמזמן לו מעמדו – נקיון, ארוחה טובה, חברה נעימה, נגינת פסנתר – מנעמים שמהם ביקש להתנתק בשאט-נפש. בניגוד לסלידה שפיתח כלפי החברה בתחילת הדברים, לאחר ששלוותו התערערה בשל המפגש המחודש עם מסלובה, כעת, למרות כל הסבל שראה, הוא מסוגל להעריך את יתרונותיה הפשוטים.

הספר התקבל בהתלהבות מרובה עם צאתו לאור, ולמרות שחלקים ממנו צונזרו (רק ב-1936 ראה אור לראשונה בנוסחו הבלתי המלא והבלתי מצונזר), הוא זכה לפופולריות גדולה יותר מזו של "אנה קרנינה" ושל "מלחמה ושלום". כל ההכנסות מן הספר נתרמו על ידי טולסטוי, שהיה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, לטובת קהילת הדוחובורים, קהילה פציפיסטית שנרדפה באכזריות ברוסיה, וביקשה להגר לקנדה. למרות היותו ספר רעיוני בעיקרו, הוא ניחן באכויות ספרותיות ובדמויות מעניינות. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המלומדת מאת ולדימיר פפרני, שבה מוארים היבטים רבים של שני פניו של הספר, הרעיוני והספרותי. "התחיה" הוא ספר הפרוזה האחרון שכתב טולסטוי, למעלה מעשרים ושתים שנה אחרי הופעת ספרי הפרוזה הקודמים שלו. רבות מן השאלות הנידונות בו לא איבדו רלוונטיות עם חלוף השנים.

בשורה התחתונה: מעניין ומומלץ

 

Воскресение – Лев Николаевич Толстой

כרמל

2012 (1899)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s