אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

…

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר