חששנו פן נתפוגג / צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'

כותרת משנה: יומן מטרנסניסטריה, זכרונות מן הצבא הבריטי

צֶ'רנָה ברקוביץ' גורשה בקיץ 1941 מן העיירה קימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יחד אתה גורשו בעלה ז'אן ובתה סילבי, הוריה, קרוביה וידידיה, וכל יהודי העיירה. רומניה, שהצטרפה לגרמניה במלחמה בברית המועצות, קיבלה לחזקתה את השטח שממזרח לנהר הדניסטר (טרנסניסטריה = מעבר לניסטרו, שמו של הדניסטר בפי הרומנים). אל חבל ארץ זה גירשה את יהודי בוקובינה ובסרביה. לפני מספר ימים כתבתי על ספרה של חנה מלר-פאוסט, "מעבר לנהר", שבו תיארה הכותבת את קורותיה באותה תקופה, את המסע הרגלי אל מעבר לנהר, ואת הפקרתם של היהודים למוות באורוות שבכפרים מקומיים. בעת שהיתה באורווה שמעה על החיים בגטו ברשד, שבעיניה היו בחזקת גן-עדן יחסית לגיהינום שחוותה, והצליחה לעבור לשם ולהביא אחריה את אחותה התאומה. צ'רנה ברקוביץ', אחרי מסע ממושך, שבו התגלגלו היא ומשפחתה ממחנה למחנה ומכפר אחד לאחר, כשהם נותנים לשרירות ליבם של החיילים הרומנים ושל התושבים המקומיים, הגיעה לגטו שרגורוד. סיפוריהן של שתי הנשים זהים בכמה מפרטיהם, ובפרטים אחרים הם משלימים זה את זה, ומשרטטים יחד תמונה מקיפה של השנים הנוראות שחוו המגורשים.

הספר נפתח במבוא מעניין ומקיף מאת גלי תיבון, ובו היא מתארת את הארועים מנקודת מבט היסטורית כללית, ומתעכבת על כמה נושאים כמו ההתארגנות הקהילתית של היהודים, וההתמודדות עם הגירוש מבחינתן של הנשים. הנשים היהודיות ברומניה, כמו נשים אחרות באותה תקופה, הוגדרו על ידי מעמדו של בן זוגן, ולא נדרשו להתפרנס ולשרוד בכוחות עצמן. תפארתן היתה על ביתן ועל משפחתן. המהפך הנורא שחוו אילץ אותן להסתגל בתוך שעות לאורח חיים שונה לחלוטין, לקבל החלטות הרות גורל, ובמקרים רבים ליטול על עצמן את משימות ההישרדות. צ'רנה עצמה מתארת את המאבק לשמור על מראית עין של בית ושל חיי חברה נורמלים בתוך האומללות והעוני והרעב.

צ'רנה החלה לכתוב יומן בגטו. בשל הקשיים לא ניהלה יומן יומי, אלא כתבה בהפסקות גדולות, וסיכמה את שעבר עליה. אחרי המלחמה עיבדה את היומן, והספר "חששנו פן נתפוגג" מבוסס על הנוסחים המשלימים זה את זה. היומן נפתח בשמועה על הגירוש, שקדמה להודעה הרשמית, ומסתיים בשחרור ובהכנות לשיבה לרומניה. צ'רנה מתארת במפורט ובאופן חי את הארועים הגדולים והקטנים שהכתיבו את סדר יומם, את ההתמודדות עם המחלות המדבקות, את חוסר הוודאות ואת הפחד, את הנסיונות לקיים שגרת בית ומשפחה. כמו בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, גם כאן נחשף שוב שיתוף הפעולה של האזרחים ה"קטנים" עם העוול הגדול – החל בשכנות הרומניות שבאו לבזוז את תכולת הבית עוד בטרם יציאת המשפחה, וכלה בעגלונים האוקראינים שסחטו מן המגורשים תשלומי עתק עבור הובלת החפצים שהצליחו להציל – שיתוף פעולה שבלעדיו אמנם לא היתה נמנעת ההשמדה, אך אולי היתה מתעכבת ומצטמצמת, ולבטח היתה מפחיתה את תחושת הבגידה שחשו היהודים.

בנם של צ'רנה וז'אן, וילי, עלה לארץ ב-1941 לבדו, לאחר שבעקבות פוגרום השתכנע שמקומו אינו ברומניה. בנוסף ליומנה של אמו, הספר מציג דברים שכתב וילי שנים אחרי הארועים. הוא מתאר את בדידותו כנער במוסד חינוכי בארץ, את בחירתו לעזוב את המוסד ולהתפרנס כעובד מוסך, ובעיקר הוא מתעכב על השירות בצבא הבריטי כנהג ביחידה יהודית, ועל השתתפותו בלוחמה באיטליה. לאחר שנתיים שבהן לא שמע דבר ממשפחתו, ולאחר שהתוודע לאשר אירע ליהודים במלחמה, כמעט אמר נואש בדבר הישרדות משפחתו. כשנודע לו שהוריו ואחותו חזרו לעיירה ממנה גורשו, נסע בדרך-לא-דרך לפגוש אותם, והצליח לשהות במחיצתם יומיים-שלושה בטרם היה חייב לחזור ליחידתו. בצירוף מקרים מרגש הגיע אליהם בסמוך ליום בו ילדה אחותו תאומים, שאחד מהם נקרא על שם הסב שנפטר בגטו מטיפוס. המשפחה כולה התאחדה בארץ אחרי קום המדינה.

שילוב שני הכתבים יחד מציג תמונה שלמה של משפחה שנלכדה בגלגלי אותן שנים. שניהם כתובים ברהיטות ובכנות, ומעניקים להיסטוריה פנים וחיים.

שמו של הספר לקוח מאחד המשפטים בו. אחרי הליכה ממושכת בקור ובגשם הגיעה המשפחה לכפר, "שם נאלצנו לעצור ולא – חששנו פן נתפוגג". צ'רנה מתייחסת לעייפות פיסית, אבל בעיני השם מייצג גם את כוחם ואת חשיבותם של ספרי זכרונות מסוג זה, המשמרים את זכרון התקופה ואת זכרון קורבנותיה, לבל יתפוגגו.

יד ושם

2016