האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.
ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.
על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.
אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.
לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.
דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.
קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.
אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.
מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:
כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.
בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר
The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer
כנרת
2000 (1997)
תרגום מאנגלית: ימימה עברון
סקירות ספרים 