אלון אלטרס כתב ספר ביוגרפי בעקבות מותה של אמו מהתקף לב בעת נסיעה באוטובוס. לשון הרבים שבשם הספר מתיחסת אליו ואל אביו שנותרו בלעדיה, כל אחד ובדידותו.
לבו של הספר הוא מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין השניים. אלון נטר לאביו האגוצנטרי על יחסו הקר והנצלני כלפי אמו, ואחרי מותה של האם לא היה מוכן ליטול את מקומה כמטפל של האב. האב עבד שנים רבות כסוכן נוסע, ולא נכח רבות בחייו של אלון. את החלל מילא בדרך כלל סבו מצד אביו, שבינו לבין האם נוצרו קשרים קרובים, כאילו פיצה הסב על קשי לבו של בנו. במקביל ליחסיו של אלון עם אביו מתוארים בספר גם יחסיו החמים והקרובים עם הסב: כשהאב מתקשר ומבקש עזרה, אלון בוחר לשמור מרחק. כשהסב נפגע בראשו ומאושפז, הנכד שוהה אתו שעות מדי יום, משקיע את עצמו בתהליך השיקום. לפער הגדול שבין השניים תרמה גם העובדה שהאב דיבר רומנית ולא עברית, למרות שנותיו הרבות בארץ, וראה בפרנסתו של הבן מן השפה עסקי אויר מאכזבים. ידיעתו את העברית היתה דלה עד כדי כך, שהיה ביכולתו של אלון להסתיר ממנו את הספר שכתב על אמו, "הנקמה של מאריצ'יקה", למרות שהאב ראה במו עיניו ספרים עם תמונת אשתו בחלון הראווה.
יש משהו בלתי מספק, אולי אף מביך, בקור היבש שבו אלון מתאר את התנהלותו. לדוגמא, כשהאב החליט, חודשיים אחרי התאלמנותו, לעבור לגור עם אשה אלמנה בלתי מוכרת לו, משום שלא יכול היה לשאת את החיים בלי אשה שתטפל בו, אלון שוטט בארכיוני עתונים בשפה הרומנית כדי לגלות עליה פרטים. הוא אינו מסביר את ה"מסע" הזה, אך ניתן להסיק כי יצא אליו לא משום דאגה לאביו, אלא מתוך דחף חסר הגיון, שנבע מכעס על הזמן הקצר שחלף, להכיר את ה"מחליפה" של אמו. בספר מסוג זה, לדעתי, תיאור העובדות והרגשות בלבד אינו מספק, ונדרשת איזושהי תובנה במבט לאחור שתעניק לספר אמירה משמעותית.
בנוסף לליקוי שבפיסקה הקודמת, הספר גולש למחוזות מעניינים פחות מן הסיפור המרכזי. בראיון אתו הסביר הסופר שהוא אוהב ספרים דחוסים, ושרצה לספר גם על התאהבות על רקע משבר. ההסבר כבודו במקומו מונח, אבל התוצאה היא פיזור יתר. אנו מתוודעים בפירוט מיותר ליחסיו של אלון עם ארבע נשים – חברה לשעבר, אם לפעוט, בת להורים פרודים המסוכסכים ביניהם, ואיטלקיה שפגש בערב שירה. כשהסיפור סטה מן האב אל הנשים, חיכיתי לנקודת חיבור, אבל פרט לעובדה שמדובר באותו מספר, קיבלנו שני סיפורים נפרדים. גם בצד הזה של הספר חשתי מבוכה, כשנחשפו שלא לצורך פרטים ביוגרפים של דמויות שוליות. זאת בהנחה שכל הדמויות אמיתיות. אם אינן אמיתיות, לא ברור מה מקומן בסיפור שהוא ביוגרפי בעליל.
הפרק האחרון של הספר שונה באופן מובהק מקודמיו, והוא חוזר אל הנושא שבו נפתח הספר. השנים עברו, האב הזדקן והוכנס לבית אבות, זכרונו היטשטש, ובדמיונו הוא נמצא בבוקרשט, שברוחו מעולם לא נפרד ממנה. אולי הזמן שחלף טשטש את הטינה, אולי הריחוק הגיאוגרפי בין השניים אחרי שאלון עבר לאיטליה תרם דווקא לקרבה נפשית, אולי העובדה שהפך לאב בעצמו. המספר של הפרק האחרון חומל יותר, נוטל על עצמו אחריות משפחתית, מוכן לפשרות כשכבר אין עם מי להתווכח ונגד מי להתמרד.
בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל, שגולש מעבר למסגרת, מביך לעתים, נוגע ללב לעתים. אני מעריכה מאוד את אלון אלטרס כמתרגם, אך על הספר הזה איני יכולה להמליץ.
כנרת זמורה ביתן
2012
סקירות ספרים 