ופתאם בא החושך / גלי צבי-ויס

תמר ברז ז"ל נרצחה ב-1997 במחלקת רהיטי גן על גג רשת ביתילי, משום שאיתרע מזלה להקלע לשם כשיגאל אקסלרוד, המוכר במחלקה, החליט לממש את תכנית האונס שרקם במוחו מזה זמן מה. אורה, אמה של תמר, הקימה בעקבות הרצח ובשל התנסויותיה מול המשטרה ומול מערכת המשפט, את "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", המספק סיוע משפטי ותמיכה נפשית לבני משפחותיהם של קרבנות רצח ללא רקע פלילי. גלי צבי-ויס, עתונאית וסופרת, גויסה להעביר סדנאות כתיבה לחברי הארגון, סדנאות שלא זכו לקבלת פנים נלהבת, ועם הזמן מצאה עצמה מעורבת בהתנדבות בעבודת הארגון בתחומים שונים. את חוויותיה ואת סיפורו של הארגון היא מעלה בספר זה.

בנוסף לתפקידו כגוף תומך, הארגון קידם ומקדם חקיקה שמשפרת את היחס אל משפחות הקורבנות, כדי למנוע בין השאר פרסום ידיעה על רצח לפני שנמסרה הודעה לבני המשפחה, וכדי לעגן את זכותם להשמיע את קולם במקרה של עסקות טיעון. הסופרת מכנה את אבלם של בני המשפחות מן הסוג הזה "השכול השקוף", ומבקשת להביא אותו בפני ציבור הקוראים.

הסיפורים המובאים בספר נוגעים ללב? מאוד. המידע חשוב? כן. האם הוא מוגש בדרך ראויה? לדעתי לא. למרות שהספר הכעיס אותי כבר בתחילתו, עשיתי מאמץ להתמיד בקריאתו, אך אחרי כשליש ממנו כשלתי. הספר נפתח בתיאור הרצח של תמר, וליתר דיוק במה שהצטייר לי כמרדף אחרי אורה כדי לשמוע את סיפורה:

שעה וחצי אני יושבת בסלון של אורה ברז, כותבת את כל פרטי הטרגדיה הפרטית שלה […] להמשיך ולספר על כך זה מעל לכוחותיה של אורה ברז כעת. לבי נצבט. זה הרגע שעלי להשתמש בה, בחומה של נטרול הדמעות.

[…]

בשבועות הבאים לא ענתה לי אורה. לא בטלפון הנייד שלה, ולא בטלפון הנייח. ידעתי שהיא יושבת שבורה וכואבת על הספה הכתומה […] כעבור יותר מחודש ענתה לי […] יום חמישי הזה לא מתאים לה, אני מוצאת הודעה במשיבון של הטלפון הנייד. אולי בשבוע הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו כשתתחזק מעט ותוכל שוב לספר על אותם ימים נוראים.

אני מניחה שהסופרת קיבלה את רשותה של אורה ברז לפרסום הספר כפי שהוא, אבל חשתי חוסר מנוחה לנוכח הדיבוק הזה.

לא אהבתי את המניפולציות הרגשיות של הכתיבה ואת הסגנון הנוסחתי של המשפטים הקצרים – פעם היתה לאורה תינוקת. תינוקת שנולדה אחרי ענת. אורה קראה לה תמר, על שם אמה. היא עקבה בגאווה רבה אחרי בתה הגדלה. אבל זה היה פעם. ולא אהבתי את ה"אני ואני ואני" שהספר מלא בו – אני נמצאת שם. כמעט בכל ישיבה. כותבת עבורם את סיכום הפגישה ומעבירה אותו בתוך זמן קצר באימייל לכל המשתתפות. אני מעודכנת בפרטים רבים, אם בהתכתבות, או בשיחות טלפון פעמים מספר בשבוע. אני שם בכל לבי. נמצאת בקשר עם אנשי יחסי ציבור המתנדבים למענם ועם שדלנים. עם כל הכבוד לסופרת, היא לא הנושא, אבל בספר ניתן משקל שווה לאבלן של המשפחות ולקושי האישי שלה להתמודד אתו. בשביל "מסעה של אשה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הוויתו של האחר", כפי שנכתב על הכריכה, יש יומן פרטי.

אסתפק במידע הנמצא ברשת.

עם עובד

2017