גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s