היטלר / יואכים פסט

הביוגרפיה של היטלר מאת יואכים פסט עוקבת אחר חייו של היטלר מילדותו ועד התאבדותו. מכיוון שקורותיו היו שלובים לבלי הפרד בקורות התקופה, מתוארת גם ההיסטוריה הגרמנית, האירופאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, תוך שמירה על המוקד העלילתי, כלומר השפעתו של היטלר על התגלגלות הענינים, ותגובותיו למהלכים שנקטו או לא נקטו אלה שנהו אחריו ואלה שיכלו לעצור אותו. ההיסטוריון ממקד את התבוננותו אל תוך נבכי נפשו של היטלר, ומבקש להסביר כיצד צייר ואדריכל אוסטרי, כושל ועני, הצליח להשתלט על גרמניה ולגרור את העולם כולו לשנים ארוכות של אלימות. מעניין מאוד לעקוב אחר ארועי אותן שנים יום אחר יום, כפי שעושה זאת ההסטוריון, אבל לא ניתן לדחוס את כל הסערות והטלטלות לסקירה אחת. אתרכז אפןא בתובנותיו של פסט על אישיותו של היטלר.

את פעילותו הציבורית של היטלר פסט מחלק לשלוש תקופות עיקריות. משעה שגילה בעצמו את כשרון הנואם, החל לפלס את דרכו באיטיות אל ראשות התנועה הנאצית. בתקופה זו עסק בעיקר בדמגוגיה, ונאומיו היו שלוחי רסן, מתובלים בגסויות, מאוד ישירים וברורים. בשלב מוקדם מאוד הבין כיצד לכבוש אל לב ההמונים, בפניה אל גאוותם שנרמסה בעקבות המלחמה ובשל המצב הכלכלי הקשה, ובהצבת אויב דמוני מובהק – היהודים והקומוניזם הסובייטי – ככליא-ברק לזעמם. התקופה השניה נפתחה עם עליתו לשלטון. בשלב זה הפך מדמגוג למדינאי: היתה לו הסבלנות להתקדם לאט לקראת מטרותיו, הווה אומר כיבוש העולם כפועל יוצא מן הצורך במרחב מחיה עבור הגרמנים, והשמדת הגזעים הנחותים או הפיכתם לעבדים. נאומיו התמתנו במקצת, לפחות מן ההיבט של הביטויים הדיפלומטים יחסית שהחליפו את הגסויות הוולגריות. שאיפתו היתה מלחמה – "המלחמה היא מטרתה הסופית של הפוליטיקה", כך אמר בהזדמנויות רבות לאורך השנים – אבל היה לו אורך הרוח לרכוש את לב העם באמצעות צעדים כלכליים, לבנות צבא, לסכסך בין יריביו ולהיות ניזון משגיאותיהם. היתה לו גם החוצפה להעלות דרישות חדשות בפני אומות אחרות דווקא כשנדמה היה שנחלש. בתקופה השלישית, אחרי שחבל הסודטים נפל לידיו בתחבולות פוליטיות ובאפס מאמץ, אבדה סבלנותו. הכיבוש המהיר של פראג, זמן קצר אחר כך, עורר את תאבונו לכיבושים.

תעמולתו של המשטר הצהירה כי גאוניותו של הפירר מתבטאת ביכולתו לחכות. אך עתה – בין מתוך שחצנות, ובין משום שהושחת עקב הצלחתן של "דרישות שאינן נתונות למשא-ומתן", ובין מתוך קוצר-מנוחה קדחתני – פסק היטלר לחכות.

כשאיבד את יכולתו לחכות, ניער מעליו את מסכת המדינאי, וסגנונו ודרך התנהלותו בתקופה השלישית, תקופת המלחמה, הזכירו את אלה של התקופה הראשונה.

אחד הטיעונים המרכזיים של פסט הוא שהיטלר לא השתנה כלל לאורך כל אותן שנים. הוא אמר בדיוק את אותם הדברים, האמין באותן אמונות, אפילו צייר ורשם באותו סגנון. צוואתו הפוליטית, אותה כתב ממש לפני התאבדותו, דמתה הן בתוכנה והן בניסוחה למסמכים שכתב ב-1919 ולנאומים שנשא כדמגוג צעיר. פסט מצביע על אישיות קשיחה, מקובעת, לא ניתנת להשפעה. רק לעתים נדירות נתן היטלר דרור לרגשותיו, הדלים ממילא. השתוללויות החימה המפורסמות שלו אולי נבעו לפעמים מכעס של ממש, אך רוב הזמן היו אמצעי משחק.

מאפיין מרכזי נוסף של אישיותו של היטלר היא הנטיה להפרזה. כל דבר בחייו היה חייב להיות הגדול ביותר. בביוגרפיה של שפאר תיאר פסט את המבנים המגלומניים שתכננו השניים, שהיו חייבים להיות גדולים מכל מבנה דומה שנבנה אי פעם. אותה נטיה ניכרה בכל ההיבטים של חייו ושל משנתו, וכללה תפיסת עצמו כמושיע. הנטיה הזו להפרזה גרמה לא פעם למעידות ולכשלונות בדרכו, שכן למרות שהיה ממוקד בכל מאודו במטרותיו, לא יכול היה להתאפק ולעצור לאחר הצלחה, אלא בחר לקחת עוד צעד אחד, צעד מיותר. לצד הדבקות הנחושה במטרות שהציב לעצמו, ניכרו בו הססנות וחוסר החלטיות כשצריך היה לבצע מהלכים מכריעים. בתקופת המלחמה גרם השילוב של המגלומניה עם ההססנות לנפילתו.

אותה מגלומניה ליוותה אותו גם בתקופה הקשה של חייו, תקופת הכשלונות בשדה הקרב והמפלה הקרבה. החיים כאופרה ואגנרית:

לאחר האסטרטגיה של החזקת-מעמד ויהי-מה, ששלטה משך כל שנת 1943, פיתח היטלר פסקנית יותר ויותר, ככל שהלך הסוף וקרב, את האסטרטגיה של נפילת-אדירים.

מעניין לציין שלמרות ההתלהבות שהפגין בדבריו בנסיבות פרטיות ובאספות המונים, פסט טוען שלמעשה היה אדיש לאידיאולוגיה שלו עצמו. הוא האמין בה, אך בעיקר היתה בעיניו כלי לרכישת הערצת הציבור, משנה סדורה שידע שתתקבל על דעת ההמון. מעניינת בהקשר זה הסימביוזיה שבינו לבין קהלו. האספות ההמוניות, המצעדים המרשימים, הטקסים המתוכננים בקפידה, אדריכלות האורות – כל אלה נועדו להמם את הקהל: שיטותיו נועדו ל"חיסול החשיבה", "שיתוק על ידי סוגסטיה", תוך כדי יצירת "מצב קולטני של מסירות קנאית". יחד עם המקום, הזמן, מנגינות הלכת ומשחק האורות, היתה אספת ההמונים עצמה צורה של לוחמה פסיכו-טכנית. נאומיו הזינו את התלהבות הקהל, ובו-זמנית תשואות הקהל הן שהזינו אותו. נאומיו של היטלר, כך מתאר פסט, נפתחו בטון רפה, והלכו והתעצמו ככל שרבו התשואות. ההערצה היתה נחוצה לו כדי להמריץ את עצמו. פסט מזכיר פגישה רבת חשיבות של היטלר עם מנהיג אחר, שבה היטלר חיזק את עצמו באמצעות ארגון מצעד המוני מלווה בתזמורת קולנית מתחת לחלונות המשרד בו נערכה הפגישה.

הוא היה הזרז של ההמונים; בלי לתרום כל דבר חדש, הפעיל תאוצות ומשברים עצומים. אבל ההמונים מצדם זרזו אותו; הם היו יציר-כפיו והוא, בו-ובאותו-זמן, היה יציר-כפיהם. "אני יודע", אמר לקהלו בביטויים שצלילם מקראי כמעט, "שכל מה שהנכם הנכם באמצעותי, וכל מה שהנני הנני רק באמצעותכם".

לבני-אדם כיחידים לא היתה בעיניו כל משמעות. באורח פרדוקסלי קובע פסט שהיטלר לא היה ניתן להשחתה: אנשים ורגשות נחשבו בעיניו כקליפת השום, ולכן לא ניתן היה לקנות אותו או להטותו מנתיבו. את קור רגשותיו, בו ראה עוד סימן לגדולתו, קשר להיענות לחוקי הטבע:

הטבע אכזרי; לכן גם אנו רשאים להיות אכזריים. כשאני שולח את מבחר הנוער הגרמני לתוך ברד-המתכת של המלחמה הבאה בלי לחוש צער קל-שבקלים על הדם הגרמני היקר הנשפך והולך, כלום לא מן הדין שתהיה לי גם הזכות לחסל מליונים של בני גזע נחות המתרבים כמו כינים.

עם כל היותו של היטלר דמות פסיכופטית, אדם יחיד שהניע תהליכים כבירים, לא היה רצונו עולה בידו לולא הצירוף של התקופה הכאוטית עם דמותו הסמכותית:

בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה.

מאורעות כאלה מתאפשרים רק אם יחיד זה מגלם בתוכו את ההרגשות, החרדות או האינטרסים של המון-אדם, ואם כוחות אדירים של התקופה דוחפים אותו קדימה […]. פוטנציאל עצום ופרוע של תוקפנות, חרדה, מסירות ואנוכיות מצוי היה מן המוכן; אבל כדי לגייסו, לרכזו ולהפעילו צריכה היתה לקום דמות אדנותית. הודות לאותה דמות באו לו כוח-הדחף והלגיטימיות שלו, עם אותה דמות חגג את נצחונותיו עזי-הרושם, ועם אותה דמות כרע-נפל.

"היטלר" הוא ספר מטריד, בעיקר בשל המסקנה האחרונה הזו. בביוגרפיה של שפאר כתב פסט: "היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד", אבל אנשים נורמטיבים כמו שפאר הם אלה שאפשרו אותו, ולכן שפאר ודומיו הם אלה שסכנתם מרובה יותר. מלחמת העולם השניה היתה נמנעת, או מסתיימת תוך זמן קצר, לולא אפשרו מנהיגי גרמניה תחילה, ומנהיגי אירופה אחריהם, את עליתו של היטלר. בקוצר ראות, ומתוך חולשה וחילוקי דעות פנימיים, האמינו שיוכלו לביית אותו ולנצל אותו. פסט מאמין שאפילו ב-1936, שנה של שלום ושל שגשוג יחסי, אי אפשר היה שלא לראות שמטרתו של היטלר היא מלחמה וכיבוש. באופן בלתי נמנע עולה השאלה מה איננו רואים היום. מתי אנחנו צריכים להיות מוטרדים, מתי אסור לנו לפטור עוולות כענינן הפנימי של אומות אחרות, מה יאמר ההיסטוריון של העתיד על דורנו.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג אודות הביוגרפיה המעמיקה והמעניינת הזו. פסט יורד לפרטי הפרטים של התקופה ושל האיש, ומספר באופן מושך ומרתק, אפילו מותח, על מה שנראה מעל פני השטח ועל התהליכים שמאחורי הקלעים. תרגומו הארכאי והפיוטי מדי של אהרן אמיר אינו מקל על חייו של הקורא, תרגום ענייני יותר היה מיטיב עם הספר, אך איכות עבודתו של פסט גוברת על ליקויי התרגום.

הספר מומלץ בהחלט, הן כמסמך היסטורי, והן כממריץ למבט מעמיק בהתרחשויות זמננו.

Hitler – Joachim C. Fest

כתר

1986 (1973)

תרגום: אהרן אמיר