העץ של בני טוֹרָגָ'ה / פיליפ קלודל

בפרק הפותח את הספר אנו לומדים על יחסם של בני טורג'ה באינדונזיה אל המוות. בשונה מן הנהוג בתרבות המערבית, לקיים טקס הלוויה סמוך למיתה, ולהרחיק את נוכחותו של המוות מן החיים, אצל בני טורג'ה טקסי הלוויה עשויים להמשך חודשים, והחיים והמוות שלובים זה בזה. לתינוקות שמתו בחודשים הראשונים לחייהם יוחד עץ המשמש קבר. את התינוקות מטמינים בחור בגזע העץ, ואת הקבר אוטמים בענפים ובבדים. בד בבד עם צמיחתו של העץ מתקדם מסעם של הפעוטות אל השמים. כשהמספר, תסריטאי ובמאי, שב לצרפת, ממתינה לו במשיבון הודעה מאז'ן, ידידו והמפיק של סרטיו: "אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני".

הספר מלווה את המספר בתקופת מחלתו של אז'ן ולאחר מותו. הנוכחות הפתאומית של הסרטן ושל המוות הקרוב אינה יכולה שלא להשפיע עליו. הוא שוקע במחקר דקדקני על יחס האדם לגופו, במטרה להגיע לתובנה בשאלה רחבה יותר של שילוב המוות ביומיום. המחקר מוביל אותו להיכרות עם אשה צעירה, שעד כה היתה שכנתו, והוא זונח את מערכת היחסים הנינוחה שהוא מנהל עם גרושתו. במקביל הוא שוקע בעבודה על תסריט חדש. הוא רואה מחלות ומוות בכל מקום, בהווה ובעבר: אמו התשושה מאושפזת בדיור מוגן סיעודי, חבר ילדות התאבד, חבר אחר מת לצדו במהלך טיפוס על הר, פליטים מלוב טובעים מול עיניו במשדר טלויזיוני, חורבות בקרואטיה גורמות לו להרהר באימפריות קדומות, ועוד ועוד.

אמנם הספר עוסק בעיקר במוות, אך זה אינו ספר קודר. אולי יהיה מדויק יותר לומר שעיסוקו בחיים ליד המוות, או בהתגברות על המוות ועל החרדה מפניו, או במשמעות החיים נוכח העובדה שהמוות בלתי נמנע. ובעצם הוא סך כל אלה יחד ויותר מאלה. צמצומו של הספר לסקירה הוא כמעט עוול, משום שיש בו שפע רעיוני שכדאי להתעכב עליו. כמעט בכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו מחשבה, או גרוי למחשבה, או רעיון שראוי לתשומת לב.

מכיוון שהמספר הוא איש של מלים ושל תמונות, יש בכוחו לשמר את מתיו. כמו התינוקות בעץ של בני טורג'ה, המתים, הנעדרים בגופם, ממשיכים לצמוח, וכך גם אז'ן:

הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו. ונינון צדקה: גם אם המצבה שלו תהיה עשויה מבטון פשוט ותתפורר בחלוף החודשים, אין בכך כלום. אז'ן אינו עוד מתחתיה. הוא כאן. הטקסט הזה הפך לעץ של בני טורג'ה.

באופן סמלי הספר מסתיים בשניים בנובמבר, יום המתים, יום חגיגי שהעצבות ממנו והלאה.

יצוין לטובה התרגום של שי סנדיק. קראתי את הספר בקריאה איטית, גם משום שהתעכבתי לעתים לגלגל שוב רעיונות שעלו בו, וגם כדי להתענג על משפטים מנוסחים להפליא. אמנם אין לי יכולת להשוות בין המקור הצרפתי לתרגום העברי, אבל אפשר לחוש שמלאכת התרגום נעשתה בתשומת לב ובאהבה, ושפת הספר מענגת.

מוטיב בולט בהקשר השפה הוא החשיבה החזותית של המספר. מכיוון שהוא תסריטאי ובמאי, הוא "מתרגם" לעתים קרובות את סביבתו לשפת הקולנוע. הנה לדוגמא תיאור בוקר הלוויה של אז'ן:

חודש פברואר בא אל קצו, והבוקר עדיין היה קפוא. בית הקברות נראה כאילו טכנאי לאפקטים מיוחדים הכין אותו מראש: הכפור על הגדר החיה, פניני הקרח על הענפים הנמוכים של העצים – הכל היה מופלא והכל נראה מלאכותי. בית קברות מסיפור מעשיות או מסרט.

עוד ראוי לציין את האזכורים הרבים לעולם התרבות. היומיום של גיבורי הספר שזור אמנות וספרות, כמו גם מפגשים עם שחקנים, דמויות אמיתיות שמשולבות בעלילה. מעט לפני מותו של אז'ן השניים יושבים בבית קפה, וסמוך אליהם מתיישב הסופר מילן קונדרה. אז'ן, מעריץ של הסופר, אומר בין השאר את הדברים הבאים, איתם אני מסכימה בהחלט:

אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם – שהמשיכו להתקיים למרות היעלמות המחברים, למרות הזמן שמוחק את החיוכים, את הפנים ואת הגוף.

בשורה התחתונה: ספר בלתי שגרתי, מעניין ומומלץ.

 

L’arbre du Pays Toraja – Philoppe Claudel

תמיר//סנדיק

2016 (2016)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק