בין הלשנה להצלה / פנחס בר-אפרת

כותרת משנה: החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר-אפרת, יליד 1931, ובני משפחתו הסתתרו מפני הנאצים בארנהם שבהולנד במשך קרוב לשנתיים. עשרות שנים אחר-כך, בהיותו בן 78, השלים עבודת דוקטורט בנושא יחסם של ההולנדים אל היהודים בתקופת השואה. פרק מרכזי בעבודה עוסק בתופעת ההלשנה, בעיקר הלשנה על יהודים והסגרתם לידי הגרמנים. הספר "בין הלשנה להצלה" מבוסס על אותה עבודה.

במשך שנים רבות היתה נטיה להאמין שהעם ההולנדי ככלל תמך ביהודים ועסק בהצלתם. מיתוס זה נוצר ככל הנראה בשל יחסה האוהד של הולנד למדינת ישראל. למעשה, שעור השמדת היהודים בהולנד היה הגבוה ביותר במערב אירופה: למעלה מ-100,000 נספו, מתוך קהילה שמנתה כ-140,000, כלומר למעלה משבעים אחוזים. מה גרם לכך?

מלכת הולנד ושרי הממשלה נמלטו מן המדינה זמן קצר לפני כניעתה. בריחה זו הותירה את העם בהולנד ללא הנהגה של ממש, ומוסדות השלטון הושארו בידיהם של מזכ"לים ביורוקרטים, שהיו אנשי ביצוע צייתנים ולא מורי דרך. עובדה זו הביאה להשלמתם עם הנחיות הגרמנים בתחומים רבים, כולל בענין היהודי. ההנהגה אמנם פנתה אל העם בדברי עידוד, אך לא השתמשה בסמכותה המוסרית הניכרת כדי לעודד התנגדות. בשנת 1937 הורתה הממשלה: "אסור לשרת את האויב אם התועלת לאויב עולה על התועלת לאוכלוסיה […]. יש לסרב, אפילו אם התוצאה היא מוות". אחרי הכיבוש לא נשמעו עוד אמירות שכאלה. רק באביב 1943 קרא ראש הממשלה הגולה לעם ההולנדי להסתיר את עשרות אלפי הצעירים ההולנדים שהיו אמורים להיות מועברים לעבודה בגרמניה. לא הושמעה קריאה דומה כאשר החלו גירושי היהודים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא היתה אינטגרציה מלאה של היהודים במדינה, ואנטישמיות חבויה רחשה מתחת לפני השטח: החברה ההולנדית היתה מפולחת למגזרים מובהקים, שלכל אחד מהם מוסדות וארגונים נפרדים בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה. המגזרים העיקריים היו הקתולים, הפרוטסטנטים, הסוציאליסטים והליברלים […]. אפשר להניח במידה רבה של וודאות שחוסר המעורבות מצד חלק גדול של האוכלוסיה בגורל היהודים בימי המלחמה מקורו בסקטוריאליזציה של החברה ההולנדית למגזרים שונים – או לרבדים אנכיים – ובבידול היהודים בעקבות זאת.

המשטרה ההולנדית הסדירה שתפה פעולה עם הגרמנים מתוך צייתנות לסמכות. אלפי הולנדים התנדבו למשטרה, ונדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים. הם עברו הכשרה, בחלקה על ידי מדריכים גרמנים, כולל אינדוקטרינציה נאצית, וידעו היטב איזה תפקיד יידרשו למלא. בנוסף הוקמה במשטרה מחלקה לעניני יהודים שעסקה בצייד אדם.

במכתבו מ-24 בספטמבר 1942 אל הימלר מציין ראוטר [הממונה על המשטרה ועל הבטחון] את יעילותם של השוטרים החדשים במעצר היהודים: "הפלוגות החדשות של המשטרה ההולנדית מצטיינות בענין שאלת היהודים, והן עוצרות בימים ובלילות מאות יהודים".

ידועים מקרים של שוטרים שסירבו להשתתף בפעילות נגד יהודים. רוב המסרבים פוטרו. אחרים – או שהיו אדישים או שחששו לאבד את פרנסתם. כמו כן היו מקרים של סיוע ליהודים על ידי השוטרים, אם בהעלמת עין, ואם בהודעה מוקדמת על פשיטות. חלקם של המסייעים נתפסו ונענשו, בדרך-כלל בכליאה במחנה ריכוז. אילו היתה ההנהגה הגולה מעודדת את השוטרים להתנגד, בין אם בפניה למצפונם, ובין אם באזהרה מפני הצפוי להם אחרי השחרור, מן הסתם היינו עדים לשיבוש בתהליך ההשמדה ולפיכך להאטתו. עידוד כזה לא ניתן.

כאמור, ההלשנה היא נושא מרכזי במחקר ובספר. המניע העיקרי להלשנה על יהודים שהסתתרו או שעברו על אחד מחוקי הנאצים, היה בצע כסף. המלשינים קיוו להשתלט על רכוש המגורשים. לעתים היו גובים מן היהודים כסף תמורת הבטחה לסיוע בבריחה, וההלשנה נועדה להותיר את הכסף בידם מבלי לקיים את התחייבותם. להלשנות על לא-יהודים היו מניעים אחרים, בעיקר חיסול חשבונות פרטיים. הפרק מפרט עשרות מקרי הלשנה, כולל פרטים על גורלם של היהודים שנתפסו בעקבותיהם, ובכך נותן שם ומציב יד לקורבנות.

פרק נפרד מוקדש לקולונֶה הֶנייקֶה. מדובר בקבוצת ציידי אדם שפעלה לאיתור יהודים ולהסגרתם. שמה ניתן לה על שם אחד הפעילים, נהג המונית וִים הנייקה. לקבוצה לא היה מעמד פורמלי, אך אנשיה עיכבו יהודים לחקירה, ופשטו על מקומות מסתור. המניע שלהם היה כסף, והמחיר הלך ועלה עם השנים. בנספח לספר ניתן לראות את הפתקאות שבהן נרשמו פרטי ה"שלל", ולפיהן נגבה התשלום מן הגרמנים עבור כל ניצוד.

כמה מן המלשינים ומן הציידים הועמדו למשפט אחרי השחרור. השוואה בין גזרי הדין על הלשנות על יהודים ועל לא-יהודים מעלה מצב שוויוני מבחינת חומרת העונש. עם זאת יש לזכור שהלשנה על יהודים פירושה היה מוות, והמלשינים ידעו זאת, בעוד הלשנה על לא-יהודים גררה ברוב המקרים ענישה כלשהי, ורק במיעוטם של המקרים מוות. בראיה כזו, העונשים שהוטלו על המלשינים אינם פרופורציונים לפשע. ראשוני הנשפטים נענשו בחומרה יחסית לאלה שנשפטו מאוחר יותר, וגם עונשיהם של הראשונים הומתקו כמעט בכל המקרים. מלכתחילה מערכת הענישה ההולנדית היתה סלחנית יחסית לזו שבמדינות המערב האחרות, ודי מהר ניכרה המגמה להמנע מלחטט בעבר.

הפרק האחרון בספר עוסק במחתרת בהולנד ובהצלת יהודים. על פי ההערכות, כ-25,000 יהודים הסתתרו בהולנד במהלך המלחמה. כ-16,000 מתוכם ניצלו. ההתארגנות של פעולות ההצלה היתה איטית, וכשפעילות המחתרת נכנסה להילוך גבוה, מרבית היהודים כבר גורשו לוסטרברוק. הפעילות התמקדה בעיקר בהצלת ילדים, שהסתרתם היתה קלה יותר. היהודים עצמם, בשל בידולם מכלל האוכלוסיה, התקשו לארגן את הצלתם. קושי נוסף נבע מן הצורך למצוא מסתור למשפחות שלמות, בעוד לא-יהודים שהסתתרו היו בדרך-כלל יחידים. מניעי המצילים היו בעיקר הומניטריים או דתיים.

בסיכומו של המחקר המסקנה היא שהמיתוס בדבר יחסו של העם ההולנדי ליהודים הופרך:

הרוב הדומם אכן היה דומם בנוגע ליהודים.

רוב ההולנדים לא עשו דבר למען היהודים, ואף ביצעו את עבודתם נאמנה לפי הוראות הממונים עליהם, גם במחיר של פגיעה ביהודים (הכוונה בראש ובראשונה למשטרה, וכן לחלק מן הפקידות הציבורית). בשולי האוכלוסיה היו מצד אחד משתפי הפעולה עם הנאצים, ומצד שני הפעילים שעשו כל שביכולתם להצלת יהודים.

הספר הרחיב את ידיעותי בנושא שואת יהודי הולנד, ואני ממליצה עליו.

יד ושם

2016