מלחמה וזכרון / הרמן ווק

677168

כפי ש"מלחמה וזכרון" הוא המשכו של "רוחות מלחמה", כך הסקירה הזו היא המשך ישיר של הסקירה שכתבתי על הספר הראשון. "רוחות מלחמה" נפתח מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה, והסתיים עם המתקפה על פרל-הרבור. הנושא המרכזי בספר היה ההתנהלות האמריקאית, שנעה בין בדלנות לתמיכה בבריטים, תוך הצגת נקודות המבט של "השחקנים" האחרים במערכה, כולל הגרמנים.

"מלחמה וזכרון" נפתח בנקודת הזמן בה הסתיים קודמו. באמצעות נפתוליהם של בני משפחת הנרי במערבולות המלחמה, מתוארות זירות הלחימה השונות ואתרים אחרים. ויקטור הנרי נע בין תפקידים ימיים לשליחויות דיפלומטיות, משתתף בקרבות מול יפן, ונוכח בארועים הרי גורל, כמו ועידת טהרן, בה הוחלט על הפלישה של בעלות הברית לאירופה, ובה הותוו קוי היסוד לניהול העולם אחרי המלחמה. בנו הבכור וורן מטיס מטוס הפצצה בקרב מידווי, ובנו הצעיר ביירון הוא קצין בצוללת באוקינוס השקט, ומועבר לתקופת ביניים לזירת הים התיכון. אשתו היהודיה של ביירון, נטאלי, יחד עם בנם ועם דודה, לכודים באירופה, כשמעמדם יוצא הדופן – מצד אחד יהודים שהותר דמם, ומצד שני אח"מ שממשלת ארצות הברית מתעניינת בגורלם – משהה, אך אינו מונע, את לכידתם במלתעות הנאצים. באמצעות ידידי המשפחה אנו מתוודעים גם למאמצי פיתוח הפצצה האטומית, לנסיונות הכושלים לעורר את דעת הקהל ואת דעת קובעי המדיניות למצבם של היהודים באירופה, להתגייסות המסיבית של התעשיה האמריקאית לפתח ולייצר אמצעי לחימה, לנסיונות של הגרמנים להסתיר את מעשי הרצח, ועוד. את העמדה הגרמנית מציג, כמו בספר הקודם, איש צבא גרמני בכיר, באמצעות זכרונות שכתב אחרי המלחמה.

השילוב של סיפורים פרטיים עם ארועים גלובלים עובד יפה, כשהמסגרת הפרטית משמשת כציר המוליך את העלילה מזירת התרחשות אחת לאחרת. יחד עם זאת, יש פער ניכר בין רמת סיפור המלחמה, שהוא סיפור מושקע, מפורט ומרתק, לרמת הסיפור האישי, שהולך ונחלש עם הזמן, ולעתים גובל במופרך. מכיוון שהיחס הכמותי בין השניים נוטה מאוד לטובת הסיפור הציבורי, חולשת הפרטי בטלה בששים, ואינה מונעת ממני מלהמליץ על הספר. קצת חששתי שהסופר יבחר לסיים את הספר עם אחד מקווי העלילה היותר רומנטיים, אבל בחירת הסיום שלו היתה מוצלחת הרבה יותר, והלמה את הספר.

שני הספרים תורגמו וראו אור בתחילת שנות השמונים, ומשום-מה פספסתי אותם באותה תקופה. אני חושבת שהייתי מעריכה אותם כבר אז, אבל בדיעבד אני שמחה על הקריאה המאוחרת, שאליה הגעתי עם ידע שצברתי במהלך השנים אודות המלחמה ואודות השואה. אני יודעת כעת טוב יותר להבדיל בין התיעודי לבדוי, עובדות שאספתי ממקורות ספרותיים, ואולי קצת נשכחו ממני, קרמו בשני הספרים עור וגידים מחודשים, ובזכות ההיקף הכביר של עלילת הספרים קטעי מידע חלקיים שאספתי עד כה נקשרו יחדיו למסכת שלמה. כך, לדוגמא, הפרק שזעזע אותי ב"גטו וילנה", אודות חפירת קברי האחים ושריפת הגוויות בפונאר, מקבל כאן נפח היסטורי נוסף. בנימין מורמלשטיין, , שאליו התוודעתי בסרט המרשים "אחרון הלא צדיקים", מופיע בספר דרך עיניו של דודה של נטאלי, אף הוא חבר במועצת היהודים בטריזנשטט, ובאמצעותם מסופרת התרמית של הגטו, ומאמצי הגרמנים להונות את העולם באשר למעשי הרצח. הספר עשיר בעשרות ומאות פרטי מידע בכל ההיבטים של אותן שנים. בנוסף, למדתי רבות אודות המלחמה בזירת האוקינוס השקט, ובעיקר סקרנה וריתקה אותי ההתוודעות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה העולמית.

בסיום הספר, כמצופה מספר היסטורי המשלב עובדות עם בדיה, צירף ווק נספח, ובו פירט מיהן הדמויות הבדויות, על מי ועל מה ביסס כמה מן הדמויות והארועים בספר, והיכן נצמד לגמרי למציאות. לא כל הסופרים, הכותבים בסוגה זו, מקפידים על כך, ויבורך ווק שכן.

בפתח "רוחות מלחמה" ציטט ווק מדבריו של הפילוסוף הצרפתי, ג'וליאן בנדה:

השלום – אם יתקיים אי-פעם – לא יתבסס על הפחד ממלחמה, אלא על אהבת השלום. לא תהיה זו הימנעות ממעשה, אלא בואה של דרך-מחשבה. במובן זה יכול הסופר הפחות חשוב לשרת את השלום, במקום שבתי-הדין האדירים ביותר אינם יכולים לעשות ולא כלום.

הפיסקה המסיימת את "מלחמה וזכרון" שבה אל אותו הרעיון:

ובזוהר הגדול, בנוגה הנשגב והנורא של המראה הזה, של ההתרחשות הזו, דומה כי אות שגור בו מאת האלוהים שאין צריך סיפורם של שאריתנו לבוא אל סופו, ושיכול גם-יכול האור החדש הזה להיות לנו לשחר חדש; מסוער, עכור, וחדש.

לשאריתנו, אולי. אבל לא למתים, לא להרוגים, לא ליותר מחמישים-מליון המתים שאין בם רוח עוד, הקורבנות של השואה הנוראה ביותר שידע העולם מעודו: מנצחים ומנוצחים, לוחמים ואזרחים, בני אומות כה רבות, גברים נשים וטף, על כולם עלה הכורת. להם לא יהיה עוד שחר ארצי חדש. ברם, הגם שעצמותיהם ינוחו לעד בעלטת הקבר, לא לשווא יהיה מותם, ולא לריק כליונם, אם זִכרם, הזכרון שייחרת בליבותינו, יהיה בו כדי להטותנו מן העיתות הארוכות, ארוכות של המלחמה, אל עת חדשה של שלום.

השורה התחתונה כאן, כמו בסקירה על "רוחות מלחמה": ספר מרתק ומומלץ מאוד.

War and Remembrance – Herman Wouk

זמורה ביתן מודן

1981 (1978)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s