במנהרות אשמדאי / אליעזר שורץ

כותרת משנה: עובדי כפיה יהודים בתעשיה הצבאית של הרייך השלישי

אליעזר שורץ היה בן שש-עשרה, כשהופרד מבני משפחתו בבירקנאו, ונשלח לעבוד במכרות ברחבי הרייך. שלוש פעמים עמד על סף השחרור, אך המחנות בהם שהה פונו ימים ספורים לפני הגעת בעלות הברית, והוא טולטל ברכבות וברגל למקום העבודה הבא. חמש-מאות יהודים היו בקבוצה אליה השתייך, ששה-עשר בלבד שרדו. בהיותו בן שמונים ואחת קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה כשהשלים את מחקרו בנושא "עובדי כפיה יהודים ברייך הגרמני בשלב הסופי של מלחמת העולם השניה". הספר "במנהרות אשמדאי" מבוסס על מחקר זה.

הספר פותח בכללי ומתכנס לפרטי. לאחר רקע היסטורי על התפשטות הרייך השלישי, ועל מצבם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי, מייחד הכותב את דבריו לניצול כוח האדם היהודי בכלל, ולניצולו באושוויץ ובמחנות הנילווים אליו בפרט. מן הספר עולה ה"הגיון" של הקמת מחנות אושוויץ והתרחבותם, בד בבד עם התרחבות המפעלים שהוקמו באזור. כוח האדם הזול שהיה ביכולתם של הנאצים לספק היווה שיקול רב משמעות בתכנון הפרויקטים החקלאים והתעשיתיים. אמנם העסקת יהודים עמדה בסתירה לרעיון "הפתרון הסופי", אך נמצאה נוסחה "גואלת" של "השמדה באמצעות עבודה". האסירים היהודים עבדו בתנאים קשים, שעות ארוכות, עם תזונה דלה, תחת טרור של נוגשי עבדים, ללא ביגוד הולם, וללא אמצעי בטחון מסוג כלשהו. מקרי המוות מתאונות ומעונשים, בנוסף למוות ממחלות ומתשישות, היו ענין יומיומי.

בשלבים האחרונים של המלחמה הגבירו הגרמנים את מאמציהם לייצר נשק מתוחכם. כדי להסתיר את פעילותם זו ממטוסי בעלות הברית, בנו את המפעלים במכרות תת-קרקעיים. הכשרת המכרות ליצור, וכן היצור עצמו, בוצעו על ידי עובדי כפיה. הפרק הרביעי בספר מתמקד בסיפורה של קבוצת החמש-מאות, שעמה נמנה הכותב. תחילה נשלחו למכרה הברזל בכפר טיל שבחבל לורן, מקום בו הוקם מפעל ליצור רקטות 1V. המפעל פונה בספטמבר 1944, ימים ספורים לפני שחרור האזור. הקבוצה הועברה ברכבת למכרה מלח בקוכנדורף שבגרמניה, שם הוקם מפעל ליצור מנועי סילון. שלושה מאנשי הקבוצה לא שרדו את המסע. בסוף מרץ 1945, ארבעה ימים לפני הגעתם של האמריקאים למקום, ננטש המחנה. ממחנות שונים ברחבי הרייך יצאו אסירים מותשים לצעדות אל הלא נודע. בשל מצבם הירוד אחרי חודשים ושנים של עבודה מפרכת בתנאים בלתי אנושיים, היו אלה צעדות מוות. ב-28 באפריל 1945 הגיע מסעה של הקבוצה אל סיומו. השורדים הובלו אל משטח מוקף במי הנהר איזר. מלווי הקבוצה סגרו את סכר אגם הוויסות במורד הנהר, והאסירים החלו לטבוע במים הקפואים שהלכו וגאו. כחמישים מתוכם ניסו לשחות אל גדת הנהר, חלקם הצליחו לצאת מן המים, חלקם קפאו במהלך הלילה. שישה-עשר שוחררו עם הגעתם לאזור של החיילים האמריקאים.

"במנהרות אשמדאי", למרות שמו האמוציונלי, הוא ספר עיון מחקרי. ככזה הוא יורד לפרטי פרטים, לעתים מאוד טכניים, ומוביל את הקורא דרך הארועים דקה אחר דקה. נמצא בספר פרטים הנדסיים מדוקדקים לצד פירוט של לבושם ומזונם של האסירים, הרחבות על הרקע ההיסטורי של כל אחד מן המקומות המוזכרים בספר, פירוט ההשפעה ההדדית של התעשיה ומהלכי המלחמה והשפעתן של אלה על גורל היהודים, ועוד. כראוי לספר מחקר אין בו אזכור אישי של הכותב, למרות שגורלה של קבוצת החמש-מאות הוא גורלו שלו, אבל ניכרת היכרותו העמוקה עם הנושא, וניכר שערך עבודת שטח מדוקדקת בכל היבטי מחקרו.

הפרק האחרון עוסק בתעלומת צעדות המוות בשלהי המלחמה. הגרמנים הנסוגים הקצו משאבים רבים להובלת אלפי אסירים ברגל וברכבת. מסקנתו של הכותב, על סמך נתיבי הצעדות, ועל סמך מאפייני האסירים שנבחרו להשתתף בהן, היא שהגרמנים קיוו להפעיל מנהרות רוח סמוך לעמק האץ (Oetz)  שבחבל טירול, במטרה לפתח כלי נשק חדשניים שישנו את פני המלחמה. משנכשלו בנסיון להגיע אל היעד, ניסו להפטר מן השורדים.

דומה כי ככל שנקרא יותר, כך נגלה כמה איננו יודעים. כל ספר – עיון או עדות – על מוראות אותם ימים, מוסיף נדבך לידע, ומעורר שוב ושוב את התמיהה על האכזריות, על ההתיחסות אל מליוני בני אדם כתת-אדם, ועל קור-הרוח המצמרר בו הובלו היהודים, ואסירים על לא עוול בכפם אחרים, ביסורים אל מותם.

יד ושם

2016