אושרליה / איל מגד

2118161-41

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s