אהבה וידידות / ג'יין אוסטן

שני חלקים ל"אהבה וידידות". חלקו הראשון הוא רומן מכתבים בשם "ליידי סוזן" (Lady Susan), שנכתב בשנת 1794 וראה אור לראשונה רק ב-1871. חלקו השני, "כתבי נעורים" (Juvenilia), מורכב משלוש מחברות של יצירות – שלמות וחלקיות – שכתבה ג'יין אוסטן בין השנים 1787 – 1793, מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונה-עשרה.

אפתח בחלק השני. במבוא לחלק זה מסבירות ד"ר מרי ברואר והמתרגמת סטלה פנטופל מדוע הכתבים המוקדמים אינם מוכרים לקהל, ותולות זאת בהתנגדותם של בני משפחתה, שחששו שפרסומם יפגע בהערכה שרחש הציבור לכתביה הבוגרים. את ההצדקה לפרסום, למרות שאוסטן לא ביקשה להוציאם לאור, הן מסבירות בעובדה שהסופרת עצמה כנראה לא הסתייגה מן הדברים שכתבה כילדה וכנערה, ושמרה את שלוש המחברות עד יום מותה. קוראים הבקיאים ביצירותיה ימצאו מן הסתם בחלק זה של הספר יסודות של ספריה המפורסמים. אני, כקוראת בלתי בקיאה, זיהיתי לפחות במקום אחד רעיון שפותח יפה מאוחר יותר ב"ליידי סוזן".

בחלק זה של הספר ג'יין אוסטן מתגלה ככותבת בעלת חוש הומור ואבחנות שנונות, שסגנונה במקרים רבים שטותניקי עד כדי אבסורד, במתכוון, והאירוניה שלה גלויה על פני השטח, בניגוד לאירוניה המרומזת והמעודנת שבספריה. הנה כמה דוגמאות לסגנון ולנושאים שבאו לידי ביטוי בקטעים המוקדמים:

בתיאור אחד ממלכי אנגליה, ביצירה המוקדשת לתולדות המדינה "מאת היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעה קדומה", כהגדרתה, היא כותבת: הוא איבד את ראשו, ואולי היה מתגאה בכך לו ידע כי דבר דומה עלה בגורלה של מרי, מלכת סקוטלנד. אך כיוון שלא יתכן שידע דבר שטרם התרחש, נדמה היה כי לא שמח במיוחד בארועים שהיו מנת חלקו.

האמא הפולניה היא אוניברסלית, כך עולה מן הציטוט הבא: מה דעתך להתלוות לעלמות? אהיה אומללה בלעדיך, אך בעבורך יהיה זה טיול נעים ביותר, אני מקווה שתחליטי להצטרף אליהן. אם תלכי עמן בטח אמות, אנא הסכימי.

לאור המספר הבלתי סביר של תיאורי התעלפות בספרות של אז, הקטע הבא שעשע אותי: התשובה היתה מטרידה מדי במצבה הגופני העדין. לכן היא התעלפה ומיהרה ופצחה מיד בסדרה של עלפונות, כשעילפון רודף עילפון, ואך בקושי הצליחה להתאושש מהאחד בטרם שקעה באחר.

והטוויסט המשעשע בסוף הקטע הבא גרם לי להשתנק מצחוק: הוא סיפר לנו כי הוא בנו של אציל אנגלי, אמו מתה לפני שנים רבות ויש לו אחות בגובה ממוצע.

למרות שרוב הזמן די השתעשעתי בקריאת הכתבים המוקדמים, אני לא משוכנעת בערך הספרותי שלהם לקורא המחפש ספרות בלבד ולא חומרי מחקר. אוסטן הצעירה אמנם מגלה בגרות, אבל קטעים רבים הם די ילדותיים, ומי שאינו מתעניין באבולוציה הספרותית האוסטנית לא יחמיץ דבר אם לא יקרא אותם.

החלק הראשון של הספר, לעומת זאת, הוא יצירה מגובשת, חכמה ומושקעת. "ליידי סוזן" הוא רומן מכתבים, ובמרכזו ליידי סוזן ורנון, אשה בשנות השלושים לחייה, אלמנה, אם גרועה לבתה היחידה פרדריקה, מניפולטיבית ואנוכית, בעלת כריזמה ונעדרת מצפון, שמתמרנת בקסם אישי רב את כל סובביה. הספר נפתח כשהיא מחליטה להתרחק מן המקום בו זרעה סכסוכים ועוררה התנגדויות עזות, והיא מחליטה להזמין את עצמה אל אחיו של בעלה המנוח. הגיס, נשמה טובה, איש שוחר שלום, מקבל את פניה בברכה, אך אשתו, שנוטרת לסוזן על שניסתה למנוע את נישואיהם, מסתייגת ממנה. הנה מה שיש לסוזן לומר על קבלת הפנים של גיסתה – מכיוון שהדברים נכתבים אל החברה היחידה שאיתה היא מדברת בלי מסכות, בולט כאן הפער בין דעתה על עצמה לדעתם של אחרים עליה:

גינוניה אינם מצליחים לשכנע אותי שהיא נוטה לטובתי. רציתי שתהיה מאושרת לפגוש אותי. הייתי נחמדה ככל הניתן בפגישה עצמה, אך לשווא. היא איננה מחבבת אותי. אמת, כאשר מביאים בחשבון שאכן עשיתי כמיטב יכולתי למנוע מגיסי לשאת אותה לאשה, העדר לבביות זה איננו מפתיע במיוחד; ועם זאת, לנטור טינה בגלל תכנית שהניעה אותי לפני שש שנים ושמעולם לא צלחה – הדבר מצביע על צרות אופקים ועל נקמנות.  

דומה כי הסופרת משתמשת בדמותה של סוזן הן כדמות ספרותית מורכבת העומדת בפני עצמה, והן כפה להשמיע אמירות שהן מקוממות על פני השטח, אך מסתירות למחצה ביקורת חברתית. כך, לדוגמא, היא מתייחסת לחינוך של בתה, ומעבר לאמהות הכושלת יש כאן אמירה על האפשרויות המוגבלות שעמדו בפני הנשים בתקופתה:

לא, אינני מטיפה לאפנה הרווחת של רכישת ידע מושלם בכל השפות, האמנויות והמדעים. זהו בזבוז זמן. בקיאות בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, במוזיקה, בשירה, בציור וכיוצא באלה תזכה אשה בשבחים מסוימים, אבל לא תוסיף לרשימתה ולו מחזר אחד – חן וגינונים הם הרי הראשונים במידת החשיבות. אני שואפת אפוא לכך שהישגיה של פרדריקה יהיו שטחיים ותו לא, ואני מנחמת את עצמי בידיעה שהיא לא תשהה בבית הספר די זמן להבין ולו דבר לאשורו.

למען האמת, כשחושבים על הבחירות המצומצמות שעמדו בפני הנשים, קצת מתחשק להריע למישהי כמו סוזן (בהתעלם מתפקודה כאם) שלא הסתגרה לה בהכנעה בדלת אמותיה, אלא העבירה את זמנה במאבקי כוח להנאתה. נכון שלהרוס משפחות זו לא האלטרנטיבה החילופית היחידה, אבל כשנכפים על אשה אינטליגנטית ואנרגטית חיים של בטלה ותלות, ויש בה רשעות כמו זו שסוזן מדגימה, אפשר למצוא לה נסיבות מקילות. מכל מקום, זוהי אמירה בלתי ספרותית, ואם נחזור לספרות הרי שמדובר ביצירה תוססת, מרתקת, בעלת עומק, חווית קריאה מענגת.

Love and Friendship – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2016 (1794, 1787 – 1793)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון וסטלה פנטופל

אחרית דבר: גלית דהן-קרליבך