בטן מלאה דמעות / נעמי שמואל

"בטן מלאה דמעות" מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מספר על רצח אשה בידי בעלה, על הנסיבות שהובילו לרצח, ועל ההתמודדות של המשפחה המורחבת עם תוצאותיו. המשפחה שבספר משתייכת לקהילת יוצאי אתיופיה, והסופרת מעניקה דגש למאפיינים התרבותיים של גיבוריה, אבל אותו סיפור יכול היה להתרחש, ובעצם אכן מתרחש, במשפחות אחרות, חוצה גבולות מוצא והשתיכות קבוצתית.

הספר מסופר מפיה של אַסמַרוּ, אחותה של צֶהַיי שנרצחה. אסמרו היא עובדת סוציאלית, מנחת משפחות, שמייסרת את עצמה על שלמרות הכשרתה המקצועית לא הצליחה לפתור את הבעיות הקשות שבין אחותה לגיסה, או לשכנע את אחותה לעבור למקלט לנשים מוכות, ובכך למנוע את הרצח. במהלך החיים היומיומי, כשכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם קשייו שלו – השתלבות במדינה חדשה, גידול ילדים, פרנסה – הפתרון הקל הוא להדחיק את צרותיו של האחר, אהוב ככל שיהיה, ולקוות שיהיה טוב. כשמוסיפים לזה תרבות שמקדשת את "מה יגידו השכנים", ושמחנכת לשתוק ולא לדבר על רגשות ולא לשתף בקשיים, מתקבל אסון שרק ממתין להזדמנות.

מה שריתק אותי במיוחד בספר הוא העיסוק בהשפעה של היחסים בין צהיי לדֶגו בעלה על המשפחה כולה, בעיקר על ילדיהם. לא רק שי הקטן, שראה במו עיניו את הרצח ושקע באילמות ובניתוק, אלא גם אחיו הבוגרים, יאסו ודֶסֶה, שחוו אלימות וטרור מגיל צעיר, והתמודדו עם נסיבות חייהם בדרכים שונות – האחד נצמד לאמו, מבקש להגן עליה, מתחנן שתברח, השני הפך לנער מרדן למרות שכל התרסה מצדו גררה אלימות מצד אביו. וגם שתי הבנות, הַבטָם ותקווה – הבכורה שבהן שמזדהה עם אמה, והצעירה שהיא היחידה שהעזה להתייצב מול אביה, והוא באורח פלא נמס ממתיקותה. הרצח, שבעקבותיו נותקו מאביהם, אמנם שם קץ לטרור ששלט בחייהם, אבל הפחד לעולם לא ייעלם, כמו גם הצלקות וייסורי המצפון על שלא הצליחו להציל את אמם.

בשולי הסיפור המרכזי הסופרת נוגעת גם במשבר ההגירה, ובקשיי המעבר בין התרבויות שחוו העולים. גם כאן, כמו בסיפור הרצח, החוויה המרכזית היא אתיופית, אבל אינה יחודית לעדה. חוו אותה העולים הייקים מגרמניה, שעברו מאירופה ללבנט, והעולים מתימן שנתקלו בזלזול, והעולים מארצות ערב שהגיעו אחרי קום המדינה והמבנה המסורתי של משפחותיהם התערער, וניצולי השואה מוכי הטראומה שלא יכלו לשתף במה שעבר עליהם, ויוצאי ברית המועצות שנתקלו בעוינות וקוטלגו בתוך סטראוטיפים.

בעיני, השילוב בין הניואנסים המאפיינים את הקהילה האתיופית לחוויה הישראלית בכללותה, הוא שבין השאר מעניק לספר אמינות ועדכניות. עוד תורמת לספר תחושת המעורבות העמוקה של הסופרת – לולא קראתי אודותיה ברשת (היא ילידת אנגליה) הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא מספרת מחוויותיה האישיות כיוצאת אתיופיה. לאסמרו, המספרת את הסיפור, העניקה את הכשרתה שלה בהדרכה הורית ובסדנאות לילדים, ואת היכרותה רבת השנים – מקצועית ואישית – עם הקהילה האתיופית.

לא קל לקרוא את הספר. הוא כואב מאוד, אמין מאוד, ואי-אפשר שלא לחוש את מה שחשות כל אחת ואחת מן הדמויות המתוארות בספר. יחד עם זאת, זהו ספר חשוב, ומן הראוי שידליק נורה אדומה אצל הקוראים – אסור להתעלם, אסור להשלים עם אלימות בתוך המשפחה ולפטור אותה כענין פרטי שיסתדר מעצמו.

בשורה התחתונה: ספר חשוב, כתוב היטב.

פרדס

2015