"זעקי ארץ אהובה" נכתב ע"י אלן פאטון, שהיה לימים נשיא המפלגה הליברלית בדרום-אפריקה. הספר יצא לאור בשנת 1948 כשאוכלוסית המדינה מנתה כעשרה מליון תושבים: מליון ורבע לבנים דוברי אפריאקנס, 750,000 לבנים דוברי אנגלית, 250,000 הודים, מליון צבעונים, ורוב בן 6.75 מליון שחורים ילידי השבטים המקומיים.
עיקרו של הספר – התפרקותה של המסגרת השבטית מבלי שהוצע לה תחליף, מה שמוביל להתפרקות מוסרית ולאלימות. נאמן לתפיסתו שלמצבה העגום של ארצו יימצא פתרון רק בדרכי שלום, פאטון אינו עוסק בהאשמות: מול תאוות הבצע הלבנה, מול הניצול המחפיר של השחורים ככוח עבודה זול, הוא מעמיד שורה של לבנים אנושיים, כמו גם שחורים נוכלים או כאלה שאינם מסוגלים לעמוד על זכויותיהם: רק דבר אחד שלטונו שלם, והוא האהבה. כשאדם אוהב, אין הוא מבקש שלטון, ועל-כן יש לו שלטון. רק תקווה אחת רואה אני לארצנו, והיא שלבנים ושחורים יחדיו יתאוו לא לשלטון ולא לכסף כי אם לטובת ארצם בלבד, ויחד יעבדו לשמה….. פחד גדול אחד יש בלבי, שיום אחד כשיפנו הללו לאהוב, ימצאו שאנחנו פנינו לשנאה.
תנאי אקלים קשים וחקלאות פרימיטיבית הופכים את חיי השבטים לבלתי אפשריים. משנפתחת האופציה לעבוד במכרות הזהב של הלבנים, עוזבים מרבית הצעירים את הכפרים ונוהרים אל העיר. בכפרים נשארים זקנים, נשים וילדים, וכל סיכוי לשיקום נגוז. יעד ההגירה הפנימית בספר היא העיר יוהנסבורג. המשכורות הנמוכות והביקוש העצום למגורים מאיצים את הקמתן של שכונות עוני דלות, שכונות אהלים ופחונים, חממה לפשע. האם הכרח שכך יהיה? בספר עולים רעיונות לשיפור המצב, אך נראה שהמדינה שרויה במעגל קסמים: אם יעלו המשכורות, אולי לא תהיה כדאיות בהפעלת המכרות, ואז לא תהיה עבודה לאיש, מה שיוביל להידרדרות חמורה יותר. מצד שני, הפעלת המכרות בתנאים הקיימים פירושה ניצול של השחורים מול התעשרות של הלבנים, וגם זה אינו מתכון ליציבות. כל הידרדרות מצידה תורמת כמובן לחשדנות ולשנאה, והפערים רק מעמיקים.
מפתיעה היא הכניעות של השחורים, ההסכמה שבשתיקה שהם אכן נחותים, כאילו זו דרכו של עולם. אי השוויון מוטבע כל-כך עמוק, עד שקשה לראות איך ניתן להשתחרר ממנו נפשית. בשאלה זו פאטון אינו עוסק. בעדינות וברמז הוא מאבחן את התופעה, אך אינו מרחיב. יתכן שהוא סבור שעם פתרון הבעיות הכלכליות יבוא גם השויון.
במרכז הספר סטפן קומאלו, כומר משבט זולו, היוצא ליוהנסבורג להתחקות אחר עקבות אחותו הצעירה ובנו. דרך מסעו נפרשת תמונת מצב עגומה של דרום-אפריקה על קורבנותיה החפים מפשע. לא אכנס לפרטים מחשש לספוילרים.
הספר כתוב בצמצום רגשות. הוא אינו זועק בקול, אך הוא מאוד כואב. קומאלו, ולא רק הוא, נאבק כדי לא "להמעך" תחת הנסיבות. הוא בולע עלבונות, נזהר בלשונו, אינו מרשה לעצמו לבכות, מנסה לעשות בכל רגע ורגע את הדבר הנכון. הוא קשור בקשר אמיץ למשפחתו, ופועל ללא הרף לקדם את כפרו ואת שבטו, מתוך ראיה נכונה שכל אלה קשורים זה בזה קשר בל יינתק, ואם יפעל בקטן יצליח לעשות שינוי גדול.
התרגום של אהרן אמיר נפלא בעיני.
ספר מומלץ ביותר
Cry, The Beloved Country – Alan Paton
עם עובד
1971 (1948)
תרגום: אהרן אמיר
סקירות ספרים 