יהיה יומרני מצדי לכתוב סקירה על "יורדי המרכבה". קטונתי, באמת. הספר עשיר ועצום ומתעלה, וסקירה קצרה לא תדגדג אפילו את קצה קצהו של מה שאפשר לומר עליו.
אז רק כמה נקודות:
1. הספר מורכב מארבעה סיפורים משתלבים על ארבעה אנשים שונים זה מזה, כולם מנודים בצורה כזו או אחרת מהחברה האוסטרלית, וכולם מאוחדים בשאיפה מיסטית, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות, לגאולה. אשה גמדה מטורפת למחצה, החיה באחוזה מתפוררת, יהודי ניצול שואה, בן תערובת בעל כשרון נדיר לציור, וכובסת פשוטה בעלת לב רחב. אלה הן הדמויות המובילות, וסביבן נטוות כמה וכמה דמויות משנה, שיוצרות יחד פסיפס של החברה.
2. שמו של הספר בא להצביע על ההתעלות המיסטית שחווים ארבעה גיבוריו, כל אחד בדרכו. הכרתי קודם את החזון של יחזקאל, ולמדתי כעת שמדובר ביותר מחזון בודד. וייט, אגב, לא נכנס להסברים על החזון – הוא מניח שהקורא יודע במה מדובר.
3. לפעמים, כשקוראים ספר על תרבות לא מוכרת, גם אם הספר עושה רושם אמין, מתעוררת (לפחות אצלי) השאלה עד כמה הסופר נאמן לפרטים – מה הוא ממציא, בודה מדמיונו, ומה הוא מתאר כמו שהוא כמתעד נאמן. במקרה של פטריק וייט קיבלתי הוכחה שאפשר להאמין לכל מילה שלו. אחד מגבורי הספר הוא יהודי, ניצול שואה שהיגר לאוסטרליה. אני מכירה הרבה אנשים כמוהו, אנשים שבאו מ"שם", שנושאים מטען שלם של עולם שהיה ואיננו, שאוצר המלים שלהם כולל מלים מבית-אבא שלעולם לא יימחו, גם אם אורח חייהם שונה לגמרי, שריחות ובדלי זכרונות גורמים להם לתגובות אופיניות. פטריק וייט – לא יהודי, לא ניצול – נכנס לעורו ולנפשו של גיבורו בצורה הכי מדויקת שאפשר לתאר. הוא משתמש בצורה מושלמת במילים הנכונות, מתאר בשלמות מחוות, הלכי רוח. הוא לא הולך לפתרון הקל של הסטראוטיפ, אלא בונה אדם פרטי ויחודי, שכל הפרטים היחודיים לרקע שלו מתעוררים על הנייר לחיים משכנעים. מכיוון שהוא כל-כך אמין עם הדמות הזו, אני במאה אחוז מאמינה לכל הדמויות האחרות, שחלקן אולי היו נראות לי מופרכות משהו.
4. החברה האוסטרלית של פטריק וייט מתאפיינת בשנאת הזר ובעדריות. רוב תיאורי הסביבה שלו נוטפים זוהמה והתפוררות. לגמרי שונה מחברת המהגרים השבעה שתיארתי לעצמי. אני רוצה להאמין שמשהו מהותי השתנה לטובה מאז התקופה המתוארת בספר.
5. מצאתי ברשת סקירה על הספר, ובה כתב הסוקר שהוא קורא את הספר לאט כדי שלא ייגמר. אצלי זה היה לגמרי ההפך: הספר כל-כך עוצר נשימה, והתנופה שבו הולכת וגוברת, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי לעצור.
אני חיבת, ממש כך, לקרוא אותו שוב.
Riders in the Chariot – Patrick White
הוצאת זמורה ביתן מודן
1980 (1961)
תרגום מאנגלית: מרים אורן
סקירות ספרים 
אני חי באוסטרליה כבר שמונה שנים, ובהמלצת ידיד אוסטרלי אני קורא עכשיו את יורדי המרכבה. עדיין לא סיימתי, למרות שהתחלתי כבר לפני חודשים.
התחלתי לקרוא את הספר בגירסת המקור, באנגלית – עותק שאותו ידיד השאיל לי.
למרות שכבר שנים אני קורא ספרים כמעט רק באנגלית, והאנגלית שלי טובה (כפי שאומרים לי כאן המקומיים), הקריאה היתה לי קשה מאוד.
אחרי מספר פרקים החלטתי לנסות לקרוא את התרגום לעברית (מרים אורן, 1980), בלוויית המקור, מתוך מחשבה שהקושי נובע מהשפה. עד מהרה התברר לי שלמרות שטכנית הקריאה אכן מעט יותר קלה, ספרותית זה עדיין אתגר גדול בשבילי. הספר פשוט קשה לקריאה, לפחות לי. אינני סבור שהבעיה נובעת מהתרגום עצמו, כי למרות שנתקלתי בטעויות תרגום פה ושם, התרגום מספיק נאמן למקור לדעתי.
לאחר שיחות על הספר עם אותו ידיד, קריאה באינטרנט על פטריק ווייט וכתיבתו, והרהורים ביני לביני, הגעתי למסקנה שהבעיה כנראה אצלי. אני פשוט לא מספיק אינטליגנטי בשביל לרדת לעומק גדולתו של ווייט. מבחינתי הכתיבה שלו סתומה לעתים, מייגעת לעתים, ורוחב-היריעה אמנם ניתן להערכה אבל איננו חריג בהשוואה לספרים אחרים שקראתי ואהבתי (למשל Atlas Shrugged של איין ראנד).
בכל מקרה, רציתי להגיב על נקודות מס׳ 3 ו-4 בסקירה, בתור יהודי ישראלי (בן 40 ומשהו, יליד ישראל) שחי באוסטרליה.
נקודה 3 – אני מסכים שדמותו של הימלפארב (ניצול השואה) אכן משכנעת למדי, לפחות בכל הנוגע ליהדותו ולהיבטים ההיסטוריים (מבחינת העלילה יש בה, לדעתי, כמה נקודות פחות משכנעות), ודי ברור שפטריק ווייט דאג ליידע את עצמו היטב בהיבטים הרלבנטיים כדי ליצור דמות משכנעת. עם זאת, לא הייתי ממהר להסיק מכך על אמינותן של כל שאר הדמויות. אם הן נראות ״מופרכות משהו״, זה כנראה בגלל שהן אכן כך! חלקן של הדמויות האוסטרליות משכנעות למדי, אבל אחרות בהחלט הן בגדר קריקטורה או סטראוטיפ, לדעתי.
נקודה 4 – החברה האוסטרלית אכן מתאפיינת בשנאת הזר ובעדריות, גם היום. היבט העדריות הינו מובהק ובולט למדי לעיניים ישראליות. היבט שנאת הזר מוצנע יותר היום, תחת שכבות עבות של ״פוליטיקלי קורקט״, אבל אחרי מספר שנים של חיים כאן אין לי ספק בקיומו. ניתן לתאר את אוסטרליה כ״חברת מהגרים שבעה״, אבל אין כאן אינטגרציה אמיתית (״שבעה״ אכן קולע למטרה). זה לא כור היתוך. החברה היתה ועודנה בבסיסה חברה אנגלו-סקסית לבנה, שלכל היותר הטמיעה לתוכה יסודות אירופאיים אחרים (איטלקים, יוונים). יש כאן מספרים גדולים של מהגרים אסייתים שעדיין זוכים ליחס מתנשא ואולי אפילו לאפליה, שלא לדבר על היחס המאוד-אמביוולנטי (ולפעמים צבוע) לאבוריג׳ינים. עצם התפיסה של אוסטרליה כ״חברת מהגרים״ מאששת את הקונספט הבריטי המקורי של יבשת בתולית שרק חיכתה לאדם הלבן כדי שיקח אותה ויעשה בה כרצונו, קונספט שהוביל תחילה לדריסה של האוכלוסיה הילידית ולניסיון לטשטש את שרידיה שאולי נתפס מבחוץ כנסיון לאינטגרציה, ואפילו היום מוביל לטיפול באבוריג׳ינים כסוג של גוף זר ש״צריך לעשות איתו משהו״ (כולל ״אפליה מתקנת״ שרק מגבירה ומנציחה את הנתק, לדעתי), לא כחלק באמת-אינטגרלי של החברה האוסטרלית.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על תגובתך המרחיבה. הספר אינו מתמסר בקלות, אבל שווה את הסבלנות 🙂
אהבתיאהבתי