אבישי כ"ץ, מחבר הספר, החל את דרכו בצה"ל בגיל 17, כשבחר להקדים את גיוסו כדי לעזוב את בית הוריו. הוא היה אז נער שנשר מהתיכון, ולכאורה נידון להיות עובד כפיים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בצבא התגלו כישוריו וכן האמביציה החזקה שלו: הוא הגיע מהר לקצונה, למד אדריכלות בטכניון, וסיים את שרותו בתפקיד קצין הנדסה ראשי.
"חיילי שוקולד" הוא ספר לא נעים לקריאה, שכן הוא מלא באישיותו של המחבר על חשבון הסיפור שהוא בא לספר. בעיניו (אני לא מכירה אותו אישית, אך כך הוא מצטייר בספר) בעת חלוקת החוכמה הוא זכה ברובה, כמה פירורים ניתנו לאלה שתומכים בו, והאחרים סובלים מאווילות עיקשת. מי שאינו חושב או מתנהל כמוהו הוא חיוור במקרה הטוב ומלא בולשיט במקרה הרע. תפיסת העולם, הבאה לידי ביטוי בספר, היא של שחור-לבן ללא גווני ביניים – או שאתה חכם ורגיש כמוני, או שאתה טיפש מרושע ראוי לגנאי. גישה מאוד מקוממת, שבעיני הורסת את הספר. גם כשהוא מעביר ביקורת על עצמו, בעיקר על הנטיה שלו להתקפי כעס, הוא מוצא אשמים – בעיקר אמא שלו. בעיני זה קצת פתטי כשגבר בסביבות גיל 70 עדיין מתחשבן עם אמו שמתה לפני שנים רבות, אבל מכיוון שדמות המופת בחייו הוא הפסיכולוג השנוי במחלוקת דוד רודי, אפשר אולי להבין את השנאה המתמשכת, ואת חוסר היכולת לשים את העבר מאחור.
כשאבישי כ"ץ היה תלמיד תיכון, והישגיו היו בשפל, מנהל התיכון קרא לו לשיחה, ואמר שלדעתו הוא אינו מתאים ללימודים עיוניים וכדאי שיבחר לעבור לבית-ספר מקצועי. את העלבון הזה הוא לא שכח, את המנהל הוא עדיין שונא, והשיחה הזו הפכה לכוח מניע בחייו. על זה יש לי שני דברים לומר: האחד – לך קרא את "איש ליד מכונה" של סטף ורטהיימר, ותפנים שהכיוון המקצועי הוא לא עלבון. השני – די, הוכחת את עצמך לעצמך ולאחרים בכל כך הרבה דרכים, הגיע הזמן להרפות.
מטרת הספר, כפי שהמחבר מעיד, היא להראות לנערים כמוהו שכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אחד הפרקים הטובים בספר עוסק בתקופה שבה היה מפקד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, ובעיקר הפרק מתוכו העוסק בטיפול במחזור מאי, שבו רוכזו בעלי קב"א נמוך. התפיסה שלו, שאפשר לקדם גם את החיילים האלה, וההצלחה לצמצם את שיעורי הנשירה מן הטירונות, ראויות לכל הערכה.
חיל ההנדסה אינו זוכה לאותה תהילה כמו הצנחנים, חיל האויר, וחילות אטרקטיבים אחרים. כ"ץ מראה בספר שגם חיל אפור לכאורה הוא חיל מקצועי ולוחם, צועד עם הקידמה הטכנולוגית, ומהווה חוליה שאי אפשר בלעדיה. הפנית הזרקור אל החיל הזה היא מעשה מבורך. כש"מנקים" מן הספר את כל ה"אני, אני", מתגלה החיל עצמו, ויש לו במה להתפאר.
אי אפשר להתייחס אל הספר הזה מן הבחינה הספרותית. יש בו ליקויים רבים, כמו חזרות על ביטויים ועל משפטים, חוסר איזון בין מה שחשוב למה שלא, עריכת פרקים לא הגיונית, ועוד. זהו ספר זכרונות אישי, שמשקף את מה שחשוב בעיני כותבו, לא בהכרח את מה שיכול להיות חשוב בעיני הקורא. לצערי, הוצאת כרמל, הוצאה איכותית בדרך כלל, הוציאה מתחת ידיה ספר שעבר הגהה רשלנית ביותר, ונותרו בו שגיאות מביכות. מצד שני, הספר, כאמור למעלה, מאיר את חיל ההנדסה, ומוכיח שכל האפשרויות פתוחות בפני מי שבאמת רוצה, ובנוסף הוא מציג אדם שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולהתעקש על דרכו, ובשלושת ההיבטים האלה יש בו ענין.
הוצאת כרמל
2011
סקירות ספרים 