היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

מסעותי עם דודתי / גרהם גרין

994035

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

5308

200px-masotay

מושב הנהג / מיוריאל ספארק

126500000637b

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

אהבה ראשונה / איוון טורגנייב

rishonna_master

ולדימיר, נער בן שש-עשרה, מתאהב בפעם הראשונה. מושא אהבתו היא הנסיכה זינאידה, בת עשרים ואחת, יפה וכריזמטית, שולטת בנפשם של הגברים המקיפים אותה. התנהגותה של זינאידה מתעתעת, לעתים מרחיקה, לעתים מקרבת, אך ולדימיר, שנשבה לחלוטין בקסמיה, משכנע את עצמו שסיפור אהבה ביניהם אפשרי. זינאידה עצמה, כך מתברר, אינה רווה נחת מהערצת סובביה, ולולדימיר היא אומרת: "לא, איני יכולה לאהוב אנשים שאני נאלצת להביט עליהם מלמעלה למטה. אני צריכה מישהו שישבור אותי…".

כשהתנהגותה של זינאידה משתנה, הופכת מסוגרת יותר ומהורהרת יותר, ולדימיר מסיק שהתאהבה. בתמימות ובעיוורון של בן-עשרה מסונוור, הוא מאחר לזהות את הגבר בר המזל, זה שעונה על ציפיותיה של הצעירה. הקורא הלא-תמים רואה את התמונה במלואה משתי נקודות מבט, זו המקיפה-כל שלו עצמו, וזו המגששת באפלה של ולדימיר.

טורגנייב, שהיה בן ארבעים ושתיים בעת כתיבת הנובלה, שהיא אוטוביוגרפית ברובה, מתאר בנאמנות את העולם המשתקף מעיניו של הצעיר. הוא צופה בהתפתחותה של אהבה על יסוריה ועל הנאותיה, ביחסים בין אביו המנוכר ואמו הצייקנית החרדה למעמדה, וביחסים החברתיים כבולי המעמד וההון. תפקיד משמעותי בסיפור משחק הטבע, כפי שהמתרגמת יעל טומשוב מסבירה יפה באחרית דבר.

נובלה שלא נס ליחה.

Первая любовь – Иван Сергеевич Тургенев

תשע נשמות והכורסא

2019 (1860)

תרגום מרוסית: יעל טומשוב

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי / יוזף רות

988488

שלוש מיצירותיו של יוזף רות, מן העשור שבין 1925 ל-1934, קובצו יחד.

"בית הפאר ממול", סיפור קצרצר, מתרחש רובו ככולו סביב מבטים ששולח המספר בבית שמולו הוא גר. הבית, שניצב ריק רוב ימות השנה, מתעורר לחיים למשך כחודשיים, כשבעליו מגיע להתגורר בו. מבט שמחליף המספר, המתגורר בדירה דלה, עם שכנו האמיד, מוביל לתוצאה בלתי צפויה, ורות חותם את הסיפור בפיתול מפתיע נוסף.

מבטים הם גם המניע של "אפריל", סיפורה של אהבה המשתלטת על המספר מן הרגע בו נח מבטו על אשה צעירה. בשונה מ"בית הפאר ממול" הממוקד, "אפריל" מציע לקורא וריאציות על סיפורי אהבה שהולדתם, וגם גוויעתם, במבט. עלילת הסיפור מיטלטלת על גלי הלך רוחו של המספר, שבורא בדמיונו את סיפוריהם של האנשים הנקרים בדרכו, ונאלץ להתאים אותם, ואת עצמו, שוב ושוב למציאות.

שני הסיפורים הללו מתרחשים בלבם ובמוחם של המספרים, ושורה עליהם לפיכך אוירה מהורהרת משהו. הסיפור השלישי, "ניצחון היופי", שונה מהם בתכנו ובסגנונו המעשי. הסיפור מסופר תחילה על ידי סופר, שמפנה את אחד מידידיו אל רופא המוכר לו, ואחר-כך על ידי הרופא עצמו. דבריהם של השניים שופעים ציניות וסרקזם, ויותר מזה מיזוגניה בוטה, וגם שמץ של מיזנתרופיה. רות ניחן בכשרון כתיבה, אבל אודה שלא הצלחתי להעריך אותו לנוכח תשפוכת השנאה והדמוניזציה. הנה שתי דוגמאות, ולאו דווקא הבוטות שבהן, הראשונה מפי הסופר והשניה מפי הרופא: "אני יודע שמבעד ללבביות הכומר המוודה שהוא מציג בשעה שהוא בוחן כליות ולב של גברות חולות, מסתתרת דאגה לאדונים המשועבדים להן. מי שנפל בחלקו לבדוק בימי חייו כל כך הרבה נשים, מוכרח לפתח לבסוף הזדהות עזה עם הגברים". "בשנות עבודתי הרבות כרופא נשים הפכתי אמנם יותר ויותר אבירי, כלומר למדתי לנהוג בכבוד כלפי הנשים; אך גם לשפוט בפחות ופחות כבוד את המין החלש הזה, שבפני כוחותיו לא נוכל לעמוד לעולם".

על גב הספר נכתב כי יצירותיו אלה של יוזף רות "מאפשרות לנו לחדור לראשו המסובך ורב הפנים של סופר מופתי, הלכוד במבוכי אהבותיו, אכזבותיו וחולשותיו". אני לא בטוחה שאני מעונינת בסיור במבוך זה.

 

April. Die Geschichte einer Liebe

Das Reiche Haus Gegenüber

Triumph der Schönheit

Joseph Roth

תשע נשמות

2017 (1925, 1928, 1934)

תרגום מגרמנית: שירה מרון ומרט ויטראוב

הפשיזם הנצחי / אומברטו אקו

הפשיזם הנצחי

אומברטו אקו, שילדותו עברה עליו תחת משטר פשיסטי, חרד משובו של הפשיזם, ומצביע בספר זה על סממנים העשויים לבשר על הסיכוי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות. מול הקריאה לפיוס לאומי באיטליה ולהדחקת השנים הנוראות, הוא מביע עמדה נחרצת נגד השִכחה, גם אם יש מקום ליחס של חמלה כלפי מי שדבקו בהשקפותיהם ובמלחמתם מתוך אמונה שלמה.

הגדרת הפשיזם אינה חד-משמעית, או כפי שאקו מתאר זאת, "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי". למרות זאת, מהותו הכללית של המונח נהירה, ואקו מונה ארבעה-עשר סימנים ל"קדם-פשיזם". בין הסימנים נמצא את הדבקות במסורת קשיחה, המונעת התפתחות ידע מתוך למידה, אי קבלת ביקורת, תחושות קיפוח, פולחן הגבורה ופולחן המוות, מצ'ואיזם, שנאת הזר ותחושת מצור לאומי.

המו"ל של "תשע נשמות" הוציא לאור את הספר דווקא בימים אלה, מתוך תחושת שליחות פוליטית רגע לפני הבחירות. מאותה סיבה צורף למאמרו של אקו מאמר מאת מרדכי בר-און, היסטוריון ופעיל שמאל (כהגדרת ויקיפדיה), בעברו קצין חינוך ראשי וחבר כנסת מטעם ר"ץ. ההנחה המוקדמת שלי שמדובר בפמפלט פוליטי חד-צדדי התבדתה במידה רבה. מאמרו של בר-און אינו משתלח בזעם, הוא מעוגן במציאות המסובכת של ישראל ואינו מתעלם מיחודה, וההתרעות שהוא משמיע ראויות לתשומת לב. למרות שכמה מסימניו של אקו מצויים במקומותינו, בר און סבור כי "במדינת ישראל שולט משטר דמוקרטי יציב". המסר שלו כמעט ברור מאליו, אך אף פעם לא מיותר לשוב ולהשמיעו: "השמירה על הדמוקרטיה אינה נעשית מאליה. חובה עלינו לפעול כדי לשמר אותה ולהגן עליה".

ספר חשוב לכל קורא, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהא.

Il Fascismo Eterno – Umberti Eco

תשע נשמות

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

חאדולה

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

יומנו של בן חמישים / הנרי ג'יימס

Henri-James_spread_b

גבר בן חמישים ושתים שב לפירנצה, העיר בה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה הגיע לכלל החלטה שקבעה את מסלול חייו. הוא אמור להיות מאושר שכן בריאותו טובה, מצבו הכלכלי שפיר, מצפונו נקי, אין לו קרובי משפחה מביכים. הוא מאמין שקיבל החלטה נכונה, ושטעות היתה בידו אילו היה בוחר בחירה שונה, ובכל זאת אינו חש מאושר, כי "אושר – אושר של ממש", כך הוא סבור, "היה אמור להיות דבר אחר". הוא אינו יכול להמנע מלשאול מה יכול היה להיות אחרת. "אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר – זה אני, פחות או יותר".

הנרי ג'יימס מאפשר לגיבורו לשחזר את העבר, כמעט לחיות אותו שוב, באמצעות מפגש עם סטאנמר, גבר צעיר, בן גילו של המספר בעת שעמד בצומת ההחלטה. המספר, המתעד את המפגש ביומנו, כותב כי סטאנמר "ממשיך להציג לפני, בדרך מופלאה עד מאוד, את דמותי הצעירה". בדומה לו, הצעיר מאוהב באשה צעירה, בתה של האשה בה היה המספר מאוהב. "ההקבלה גדולה כל כך", הוא אומר לצעיר, "היא כופה את עצמה עלי".

הגבר המבוגר בוחש ביחסיהם של הצעירים, כאילו מבקש לבחוש בעברו שלו. לעתים הוא מבקש להוליך את הצעיר אל הפתרון שבו בחר הוא עצמו, לעתים מבקש להניח לו לנפשו, שהרי הסיפור הוא אותו הסיפור; אבל עברה רבע מאה — מדוע יהיה אותו פתרון לעלילה? שימציא פתרון משלו.

"יומנו של בן חמישים" משקף את האופן בו העבר ממשיך לחלחל אל ההווה, נוגע בחרטות ובתהיות על בחירות אפשריות ועל תוצאותיהן, מעמיד זו מול זו שתי נקודות ציון שונות במהלך ביוגרפיה אחת, מצביע על אופיו של הזכרון, ואולי יותר מכל מצהיר על יחודיותו של כל סיפור חיים. התרגום של ארז וולק נהיר ושוטף, הפרוזה של הנרי ג'יימס מדויקת, והיצירה מתייחדת במבט חד ומפוכח על גורלו של בן אנוש ועל האופי האנושי. יצירה צנומה במידותיה אך עשירה בתכניה.

The Diary of a Man of Fifty – Henry James

תשע נשמות

2018 (1879)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הטקסט במקור

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן

d797d7a9d791d795d7a0d795d7aad7a4d7aad795d797d799d79d

ליטו חימנס, כמעט בן שמונים, מתגורר בקומת הקרקע בבית דירות. בקומה השלישית מתגוררת אשתו בנפרד יחד עם אמה חדלת האונים המתקרבת לגיל מאה. חימנס, המתקיים מקצבת זִקנה דלה, חי בצמצום, קונה בהקפה, ומתחמק מבעל הדירה הדוחק בו לשלם את דמי השכירות של שתי הדירות. מרטין קוהן מתאר ללא כחל ושרק את עליבות חייו של גיבורו: זבל נזרק מן הקומות העליונות אל הפאטיו הסמוך לדירתו. בדירת אשתו שוררים אפלה וריחות שתן. ביקוריו אצל הזונה המועדפת עליו חושפים את אין-אונותו, בעוד חמותו התשושה וילדות צעירות מעוררות את יצריו. שום דבר לא מצליח לו, וגם אם לעתים נדמה שכן, באה המציאות וטופחת על פניו. אוירה של השחתה אופפת אותו: הוא קורא מודעות תמורת פרוטות עבור אדם מפוקפק, ששנים רבות קודם לכן הביא לו, כנראה בדרכים לא כשרות, את הילדה שהפכה לבתו. הנושאים המעניינים אותו נוגעים כולם בזוועות: השמדת היהודים בשואה, התגברות הפשיעה החמושה במדינה. הוא מעריך את רצינות ההחלטה של היטלר ושל גבלס להתאבד, ומעמיד מולה את המצב בארגנטינה, שבה הדברים הם תמיד בדיחה. הגרוע מכול יכול לקרות, ואין איש שיתאבד אף פעם בשביל כלום.

לאחר שהתלווינו אל חימנס בכל סבלותיו, כולל תיאורים מפורטים של תוצאות קלקול קיבה, עובר שרביט המספר מן הסופר אל בעל הבית שמגיע לגבות את כספו. שני הגברים, הנראים שונים מאוד זה מזה, עוברים משיחה על כסף לשיחה על מפגש תרבויות – התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים – וכשהם נפרדים, ובעל הבית ממשיך לתאר את שהתרחש בהמשך אותו יום בחייו שלו, מסתבר שרב הדומה על השונה בינו, המשכיל השבע והמצליח, ובין חימנס חסר המזל.

על גב הספר נכתב כי עולמו של חימנס הוא פרפרזה על החברה שלנו. הפרפרזה הזו חמקה ממני. מדי פעם עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי אם באמת ראוי סיפורו של כל אדם להשמע. בדרך-כלל אני עונה לעצמי על השאלה הזו בחיוב, אבל הפעם היססתי. רוב הזמן חוויתי את הספר כדוחה, במידה רבה בזכות תיאוריו שופעי הפרטים, הריחות והקולות, של קוהן. אני מניחה שכוונת הסופר אכן היתה ליצור את תחושת הדחיה הזו, ולא נעשה פה נסיון מניפולטיבי לחבב את חימנס על הקורא למרות מה שהוא, לא הצלחתי לפענח את הטעם לכך.

איור הכריכה הנאה הוא יצירתה של אנמרי בארטפלד, והעיצוב – כמו בספרי ההוצאה האחרים – הוא של דודי בן הרא"ש.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

Cuentas Pendientes – Martín Kohan

תשע נשמות

2018 (2010)

תרגום מספרדית: ארז וולק

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה / איטלו סבבו

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

"הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה" הוא סיפור מתעתע. במעטה של הומור לגלגני הוא מתאר את שקיעתו של גבר מזדקן, המנסה להטמיע, או להטביע, את כשלונו הפרטי במסכת הגותית ומוסרית. התעתוע טמון כבר בשמו של הספר. האם הגבר זקן? האם הוא באמת טוב? והנערה – האם כל אישיותה מתגלמת ביופיה? האם מתרחש ביניהם "סיפור"? לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת.

הגבר הוא כבן שישים, איש עסקים מבוסס. הנערה היא כבת עשרים. אמה מנסה לסדר לה עבודה אצל הזקן (כך הוא מכונה לאורכו של הסיפור), והוא בקוצר רוחו מחמיץ רמז בדבריה שנועד לשכנע אותו לקבל אותה לשרותו. פגישתם השניה מתרחשת בטראם, בו היא משמשת כנהגת. משהו ניצת בו לנוכח עלומיה, המתבטאים בנהיגה מהירה כשידה על הצופר, והוא מזמין אותה אל ביתו. הקשר ביניהם יהיה קצר יומין, וכשיקרוס ישקיע עצמו הזקן בניסוח תורה שלמה על יחסי זקנים וצעירים, וזו תצטמצם בסופו של דבר לשאלה "מהו הדבר שצריכים הזקנים לצפות מן הצעירים".

האם הגבר זקן? במונחי זמנו כן, אבל נדמה שיותר משהוא זקן כרונולוגית, הוא זקן נפשית, ואם הבנתי נכון את רוח הספר, האמירות המכלילות כלפי זקנים מלגלגות על החששנות ועל הרמת הידים של הזקן גיבור הסיפור. "הזקנים […] שנאמר עליהם שהם מחוסנים יותר מפני להט התשוקה, מתמסרים אל אותם יצרים בהכרה מלאה ונכנסים למיטת החטא כשדאגתם הגדולה ביותר היא שלא להצטנן". "גברים זקנים לעולם ממהרים, כי חוק הטבע ביחס למגבלות הגיל מאיים עליהם". הפרקים הראשונים שזורים אמירות שכאלה, שרוב הזמן הצחיקו אותי, אבל פה ושם איטלו סבבו הגניב אמירות מכלילות עוד יותר, כמו "אף שידע מהי ההחלטה הראויה, כמו כל הזקנים והצעירים הוא עשה מה שבא לו".

האם הזקן טוב? בעיני עצמו כן, אבל הוא מרוכז מאוד בעולמו, קצר רוח כלפי כל הפרעה. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, וכשרעם התותחים נשמע, הזקן תוהה: "למה הם לא מסוגלים למצוא דרך להרוג זה את זה בלי לעשות כל כך הרבה רעש?" כשבלילה של נדודי שינה הוא רואה אנשים עומדים שעות בתור לאוכל, הוא לא באמת ריחם על כל האנשים הללו, שהיו ישנונים אך לא יכלו לשכב לישון. לוֹ היתה מיטה והוא לא יכול לישון. אין ספק שמצבם של העומדים בתור טוב יותר! אז טוב הוא לא, אבל אין זאת אומרת שהוא רע.

האם הנערה יפה ותו לא? היא יפה, והיא עושה את יופיה קרדום לחפור בו. אבל היא צעירה, והיא קלת דעת, ובסיפור היא משחקת תפקיד משנה בלבד.

האם יש ביניהם "סיפור"? טכנית כן, אבל ה"סיפור" הזה משמש לסבבו מעין זרז לחשיפת אופיו של הזקן. מהר מאוד ממיר הזקן את תפקיד המאהב בתפקיד המחנך ומורה המוסר, וכשהוא אינו מסתפק בתלמידה בלתי קשובה אחת, הוא מתיימר לחנך את הדור כולו. ה"סיפור" בין השניים נע במהירות מאהבה לקנאה ולמתח, שאותם חווה בעצם הזקן לבדו, וכשהוא מבקש ליישב את המהומה שבקרבו, הוא מתיישב לכתוב. סבבו אינו חוסך ממנו את שבטו גם בשלב זה. "הוא קרא פעם נוספת את הדברים שכתב, ואם לומר את האמת, היה בכך כדי להביא אותו להתפכח מאשליותיו. אבל לא לחלוטין: הוא האמין שמחשבותיו היו מוצלחות ורק כתיבתו רעה", וזוהי רק אחת מהתבטאויותיו הביקורתיות כלפי גיבורו.

קראתי את הספר לפני יומיים, חשבתי עליו מאז, ואודה שלא הצלחתי להבין מה היתה מטרתו של הסופר. סבבו עצמו היה בשנות הששים לחייו כשכתב את הסיפור (שראה אור לאחר מותו), זקן על פי מושגיו, בהנחה שהסיפור אכן משקף מושגים אלה. בספריו הקודמים – "זִקנה" ("גבר מזדקן") ו"תודעתו של זנו" – העניק לגיבוריו פרטים מחייו שלו, ואולי גם כאן ביקש לחקור את עולמו הפנימי. רוב הזמן חשבתי שגישתו לגלגנית, אבל קרה יותר מפעם אחת שכשמצאתי "הוכחה" ללגלוג נלווה אליה "אֲבָל" בשל חמלה שבצבצה מאחוריו. התעתוע שהחל בשמו של הסיפור נמשך עד לסופו וגם אחריו.

התרגום של יונתן פיין שוטף, הסיפור משעשע לעתים, מעציב לעתים, ומעורר מחשבה. חווית קריאה לא שגרתית.

La novella del buon vecchio e della bella fanciulla ed altri scritti – Italo Svevo

תשע נשמות

2018 (1929)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין