הפשיזם הנצחי / אומברטו אקו

הפשיזם הנצחי

אומברטו אקו, שילדותו עברה עליו תחת משטר פשיסטי, חרד משובו של הפשיזם, ומצביע בספר זה על סממנים העשויים לבשר על הסיכוי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות. מול הקריאה לפיוס לאומי באיטליה ולהדחקת השנים הנוראות, הוא מביע עמדה נחרצת נגד השִכחה, גם אם יש מקום ליחס של חמלה כלפי מי שדבקו בהשקפותיהם ובמלחמתם מתוך אמונה שלמה.

הגדרת הפשיזם אינה חד-משמעית, או כפי שאקו מתאר זאת, "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי". למרות זאת, מהותו הכללית של המונח נהירה, ואקו מונה ארבעה-עשר סימנים ל"קדם-פשיזם". בין הסימנים נמצא את הדבקות במסורת קשיחה, המונעת התפתחות ידע מתוך למידה, אי קבלת ביקורת, תחושות קיפוח, פולחן הגבורה ופולחן המוות, מצ'ואיזם, שנאת הזר ותחושת מצור לאומי.

המו"ל של "תשע נשמות" הוציא לאור את הספר דווקא בימים אלה, מתוך תחושת שליחות פוליטית רגע לפני הבחירות. מאותה סיבה צורף למאמרו של אקו מאמר מאת מרדכי בר-און, היסטוריון ופעיל שמאל (כהגדרת ויקיפדיה), בעברו קצין חינוך ראשי וחבר כנסת מטעם ר"ץ. ההנחה המוקדמת שלי שמדובר בפמפלט פוליטי חד-צדדי התבדתה במידה רבה. מאמרו של בר-און אינו משתלח בזעם, הוא מעוגן במציאות המסובכת של ישראל ואינו מתעלם מיחודה, וההתרעות שהוא משמיע ראויות לתשומת לב. למרות שכמה מסימניו של אקו מצויים במקומותינו, בר און סבור כי "במדינת ישראל שולט משטר דמוקרטי יציב". המסר שלו כמעט ברור מאליו, אך אף פעם לא מיותר לשוב ולהשמיעו: "השמירה על הדמוקרטיה אינה נעשית מאליה. חובה עלינו לפעול כדי לשמר אותה ולהגן עליה".

ספר חשוב לכל קורא, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהא.

Il Fascismo Eterno – Umberti Eco

תשע נשמות

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

מודעות פרסומת

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

חאדולה

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

יומנו של בן חמישים / הנרי ג'יימס

Henri-James_spread_b

גבר בן חמישים ושתים שב לפירנצה, העיר בה לפני למעלה מעשרים וחמש שנה הגיע לכלל החלטה שקבעה את מסלול חייו. הוא אמור להיות מאושר שכן בריאותו טובה, מצבו הכלכלי שפיר, מצפונו נקי, אין לו קרובי משפחה מביכים. הוא מאמין שקיבל החלטה נכונה, ושטעות היתה בידו אילו היה בוחר בחירה שונה, ובכל זאת אינו חש מאושר, כי "אושר – אושר של ממש", כך הוא סבור, "היה אמור להיות דבר אחר". הוא אינו יכול להמנע מלשאול מה יכול היה להיות אחרת. "אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר – זה אני, פחות או יותר".

הנרי ג'יימס מאפשר לגיבורו לשחזר את העבר, כמעט לחיות אותו שוב, באמצעות מפגש עם סטאנמר, גבר צעיר, בן גילו של המספר בעת שעמד בצומת ההחלטה. המספר, המתעד את המפגש ביומנו, כותב כי סטאנמר "ממשיך להציג לפני, בדרך מופלאה עד מאוד, את דמותי הצעירה". בדומה לו, הצעיר מאוהב באשה צעירה, בתה של האשה בה היה המספר מאוהב. "ההקבלה גדולה כל כך", הוא אומר לצעיר, "היא כופה את עצמה עלי".

הגבר המבוגר בוחש ביחסיהם של הצעירים, כאילו מבקש לבחוש בעברו שלו. לעתים הוא מבקש להוליך את הצעיר אל הפתרון שבו בחר הוא עצמו, לעתים מבקש להניח לו לנפשו, שהרי הסיפור הוא אותו הסיפור; אבל עברה רבע מאה — מדוע יהיה אותו פתרון לעלילה? שימציא פתרון משלו.

"יומנו של בן חמישים" משקף את האופן בו העבר ממשיך לחלחל אל ההווה, נוגע בחרטות ובתהיות על בחירות אפשריות ועל תוצאותיהן, מעמיד זו מול זו שתי נקודות ציון שונות במהלך ביוגרפיה אחת, מצביע על אופיו של הזכרון, ואולי יותר מכל מצהיר על יחודיותו של כל סיפור חיים. התרגום של ארז וולק נהיר ושוטף, הפרוזה של הנרי ג'יימס מדויקת, והיצירה מתייחדת במבט חד ומפוכח על גורלו של בן אנוש ועל האופי האנושי. יצירה צנומה במידותיה אך עשירה בתכניה.

The Diary of a Man of Fifty – Henry James

תשע נשמות

2018 (1879)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הטקסט במקור

חשבונות פתוחים / מרטין קוהן

d797d7a9d791d795d7a0d795d7aad7a4d7aad795d797d799d79d

ליטו חימנס, כמעט בן שמונים, מתגורר בקומת הקרקע בבית דירות. בקומה השלישית מתגוררת אשתו בנפרד יחד עם אמה חדלת האונים המתקרבת לגיל מאה. חימנס, המתקיים מקצבת זִקנה דלה, חי בצמצום, קונה בהקפה, ומתחמק מבעל הדירה הדוחק בו לשלם את דמי השכירות של שתי הדירות. מרטין קוהן מתאר ללא כחל ושרק את עליבות חייו של גיבורו: זבל נזרק מן הקומות העליונות אל הפאטיו הסמוך לדירתו. בדירת אשתו שוררים אפלה וריחות שתן. ביקוריו אצל הזונה המועדפת עליו חושפים את אין-אונותו, בעוד חמותו התשושה וילדות צעירות מעוררות את יצריו. שום דבר לא מצליח לו, וגם אם לעתים נדמה שכן, באה המציאות וטופחת על פניו. אוירה של השחתה אופפת אותו: הוא קורא מודעות תמורת פרוטות עבור אדם מפוקפק, ששנים רבות קודם לכן הביא לו, כנראה בדרכים לא כשרות, את הילדה שהפכה לבתו. הנושאים המעניינים אותו נוגעים כולם בזוועות: השמדת היהודים בשואה, התגברות הפשיעה החמושה במדינה. הוא מעריך את רצינות ההחלטה של היטלר ושל גבלס להתאבד, ומעמיד מולה את המצב בארגנטינה, שבה הדברים הם תמיד בדיחה. הגרוע מכול יכול לקרות, ואין איש שיתאבד אף פעם בשביל כלום.

לאחר שהתלווינו אל חימנס בכל סבלותיו, כולל תיאורים מפורטים של תוצאות קלקול קיבה, עובר שרביט המספר מן הסופר אל בעל הבית שמגיע לגבות את כספו. שני הגברים, הנראים שונים מאוד זה מזה, עוברים משיחה על כסף לשיחה על מפגש תרבויות – התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים – וכשהם נפרדים, ובעל הבית ממשיך לתאר את שהתרחש בהמשך אותו יום בחייו שלו, מסתבר שרב הדומה על השונה בינו, המשכיל השבע והמצליח, ובין חימנס חסר המזל.

על גב הספר נכתב כי עולמו של חימנס הוא פרפרזה על החברה שלנו. הפרפרזה הזו חמקה ממני. מדי פעם עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי אם באמת ראוי סיפורו של כל אדם להשמע. בדרך-כלל אני עונה לעצמי על השאלה הזו בחיוב, אבל הפעם היססתי. רוב הזמן חוויתי את הספר כדוחה, במידה רבה בזכות תיאוריו שופעי הפרטים, הריחות והקולות, של קוהן. אני מניחה שכוונת הסופר אכן היתה ליצור את תחושת הדחיה הזו, ולא נעשה פה נסיון מניפולטיבי לחבב את חימנס על הקורא למרות מה שהוא, לא הצלחתי לפענח את הטעם לכך.

איור הכריכה הנאה הוא יצירתה של אנמרי בארטפלד, והעיצוב – כמו בספרי ההוצאה האחרים – הוא של דודי בן הרא"ש.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

Cuentas Pendientes – Martín Kohan

תשע נשמות

2018 (2010)

תרגום מספרדית: ארז וולק

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה / איטלו סבבו

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

"הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה" הוא סיפור מתעתע. במעטה של הומור לגלגני הוא מתאר את שקיעתו של גבר מזדקן, המנסה להטמיע, או להטביע, את כשלונו הפרטי במסכת הגותית ומוסרית. התעתוע טמון כבר בשמו של הספר. האם הגבר זקן? האם הוא באמת טוב? והנערה – האם כל אישיותה מתגלמת ביופיה? האם מתרחש ביניהם "סיפור"? לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת.

הגבר הוא כבן שישים, איש עסקים מבוסס. הנערה היא כבת עשרים. אמה מנסה לסדר לה עבודה אצל הזקן (כך הוא מכונה לאורכו של הסיפור), והוא בקוצר רוחו מחמיץ רמז בדבריה שנועד לשכנע אותו לקבל אותה לשרותו. פגישתם השניה מתרחשת בטראם, בו היא משמשת כנהגת. משהו ניצת בו לנוכח עלומיה, המתבטאים בנהיגה מהירה כשידה על הצופר, והוא מזמין אותה אל ביתו. הקשר ביניהם יהיה קצר יומין, וכשיקרוס ישקיע עצמו הזקן בניסוח תורה שלמה על יחסי זקנים וצעירים, וזו תצטמצם בסופו של דבר לשאלה "מהו הדבר שצריכים הזקנים לצפות מן הצעירים".

האם הגבר זקן? במונחי זמנו כן, אבל נדמה שיותר משהוא זקן כרונולוגית, הוא זקן נפשית, ואם הבנתי נכון את רוח הספר, האמירות המכלילות כלפי זקנים מלגלגות על החששנות ועל הרמת הידים של הזקן גיבור הסיפור. "הזקנים […] שנאמר עליהם שהם מחוסנים יותר מפני להט התשוקה, מתמסרים אל אותם יצרים בהכרה מלאה ונכנסים למיטת החטא כשדאגתם הגדולה ביותר היא שלא להצטנן". "גברים זקנים לעולם ממהרים, כי חוק הטבע ביחס למגבלות הגיל מאיים עליהם". הפרקים הראשונים שזורים אמירות שכאלה, שרוב הזמן הצחיקו אותי, אבל פה ושם איטלו סבבו הגניב אמירות מכלילות עוד יותר, כמו "אף שידע מהי ההחלטה הראויה, כמו כל הזקנים והצעירים הוא עשה מה שבא לו".

האם הזקן טוב? בעיני עצמו כן, אבל הוא מרוכז מאוד בעולמו, קצר רוח כלפי כל הפרעה. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, וכשרעם התותחים נשמע, הזקן תוהה: "למה הם לא מסוגלים למצוא דרך להרוג זה את זה בלי לעשות כל כך הרבה רעש?" כשבלילה של נדודי שינה הוא רואה אנשים עומדים שעות בתור לאוכל, הוא לא באמת ריחם על כל האנשים הללו, שהיו ישנונים אך לא יכלו לשכב לישון. לוֹ היתה מיטה והוא לא יכול לישון. אין ספק שמצבם של העומדים בתור טוב יותר! אז טוב הוא לא, אבל אין זאת אומרת שהוא רע.

האם הנערה יפה ותו לא? היא יפה, והיא עושה את יופיה קרדום לחפור בו. אבל היא צעירה, והיא קלת דעת, ובסיפור היא משחקת תפקיד משנה בלבד.

האם יש ביניהם "סיפור"? טכנית כן, אבל ה"סיפור" הזה משמש לסבבו מעין זרז לחשיפת אופיו של הזקן. מהר מאוד ממיר הזקן את תפקיד המאהב בתפקיד המחנך ומורה המוסר, וכשהוא אינו מסתפק בתלמידה בלתי קשובה אחת, הוא מתיימר לחנך את הדור כולו. ה"סיפור" בין השניים נע במהירות מאהבה לקנאה ולמתח, שאותם חווה בעצם הזקן לבדו, וכשהוא מבקש ליישב את המהומה שבקרבו, הוא מתיישב לכתוב. סבבו אינו חוסך ממנו את שבטו גם בשלב זה. "הוא קרא פעם נוספת את הדברים שכתב, ואם לומר את האמת, היה בכך כדי להביא אותו להתפכח מאשליותיו. אבל לא לחלוטין: הוא האמין שמחשבותיו היו מוצלחות ורק כתיבתו רעה", וזוהי רק אחת מהתבטאויותיו הביקורתיות כלפי גיבורו.

קראתי את הספר לפני יומיים, חשבתי עליו מאז, ואודה שלא הצלחתי להבין מה היתה מטרתו של הסופר. סבבו עצמו היה בשנות הששים לחייו כשכתב את הסיפור (שראה אור לאחר מותו), זקן על פי מושגיו, בהנחה שהסיפור אכן משקף מושגים אלה. בספריו הקודמים – "זִקנה" ("גבר מזדקן") ו"תודעתו של זנו" – העניק לגיבוריו פרטים מחייו שלו, ואולי גם כאן ביקש לחקור את עולמו הפנימי. רוב הזמן חשבתי שגישתו לגלגנית, אבל קרה יותר מפעם אחת שכשמצאתי "הוכחה" ללגלוג נלווה אליה "אֲבָל" בשל חמלה שבצבצה מאחוריו. התעתוע שהחל בשמו של הסיפור נמשך עד לסופו וגם אחריו.

התרגום של יונתן פיין שוטף, הסיפור משעשע לעתים, מעציב לעתים, ומעורר מחשבה. חווית קריאה לא שגרתית.

La novella del buon vecchio e della bella fanciulla ed altri scritti – Italo Svevo

תשע נשמות

2018 (1929)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

דוקטור מריגולד / צ'רלס דיקנס

דוקטור מריגולד

"דוקטור מריגולד" ראה אור לראשונה בכתב העת של צ'רלס דיקנס, All the Year Round, במהדורת חג המולד 1865. כמצופה, רוח החג, רוח של חסד ושל אהבה שורה עליו, ואך טוב צפוי לטובי הלב, אולם הדרך אל האושר רצופה כאב.

הסיפור רואה אור בעברית במסגרת פרויקט "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות, והאינטימיות הזו, הגלומה בשמו של הפרויקט, אכן נאה לו. דוקטור מריגולד, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא איש עממי, נטול מניירות יומרניות. "הריני לפניכם, בגודל טבעי", הוא אומר, ואינו מצטעצע. למרות שעיסוקו כסוחר-נודד בחפצים משומשים מחייב לשון זריזה ויכולת לרומם מוצרים פשוטים, את עצמו הוא אינו מנסה לרומם. הוא מספר על לידתו על אם הדרך, על שמו הפרטי יוצא הדופן – דוקטור – שניתן לו כאות הערכה לרופא המיילד. הוא מתאר את הוריו הפשוטים, סוחרים אף הם, ומדווח בהשלמה ובהומור על הקשיים איתם התמודד. כך, לדוגמא, הוא מספר על הוריו: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה". בהמשך חייו יחווה נישואים לא מאושרים ושכול, ומתוך בדידותו וכאבו יקשור את חייו עם ילדה אומללה. דוקטור מריגולד הוא הורֶה טבעי מעורר השראה, שמח בחלקו, או לפחות משלים אתו, גם כשחלקו מר, ויותר מכל הוא אדם טוב לב.

האיורים עתירי הדמיון המלווים את הספר נדמים כאילו יצאו מספרי התקופה, אך הם פרי עפרונה של ענת עינהר. איור הכריכה היפה הוא, כמו ברבים מספרי ההוצאה האחרים, יצירתה של טליה בן-אבו. יותם בנשלום תרגם בחן רב. כל אלה יחד עם העלילה מצטרפים ליצירה ספרותית ואסתטית מהנה ומחממת לב.

Doctor Marigold – Charles Dickens

תשע נשמות

2018 (1865)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הטקסט במקור

קרנפורד / אליזבת גאסקל

992701

"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", כך נפתח הספר שנכתב ב-1864, ומתרכז במעמד הבורגני בעיירה בריטית מנומנמת. מעמד זה נשלט רובו ככולו בידי נשים מבוגרות, חלקן אלמנות, חלקן לא נישאו מעולם. חייהן של הנשים נוחים בדרך-כלל – הן נסמכות על פירותיהן של השקעות שנעשו בעבר ומניבות להן הכנסה שנתית. מכיוון שעבודה היא טאבו, ימיהן, מנקודת התצפית של תקופתנו, ריקים מכל עיסוק משמעותי. הן סורגות ורוקמות, כותבות מכתבים, משחקות קלפים, מבקרות זו אצל זו, ובעיקר עסוקות בשמירה על מידרג חברתי נוקשה ועל כללים נאותים.

הספר מסופר מפיה של מרי סמית, תושבת קרנפורד לשעבר, שמרבה לבקר את חברותיה בעיירה ולשהות אצלן תקופות ממושכות. ידידתה הקרובה ביותר היא מיס מטי, אשה שברירית, שבויה בכללים שקבעה אחותה הבכורה הנערצת, גם אחרי מותה של האחרונה. לצדה מתוארות נשים נוספות, אחת מתנשאת, שניה "רדיקלית", שלישית שטופת פחדים ואמונות תפלות, וכולן מעורבות עד צוואר זו בחייה של זו.

משפט הפתיחה אולי מרמז על עלילה פמיניסטית, אבל אליזבת גאסקל בחרה בכיוון הזה באופן מרומז ומעודן. היא מתיחסת בין השאר לסוגית הנישואים, בעד ונגד, ומותירה את הנושא פתוח ללא מסר רדיקלי או שמרני. אמנם אחת הנשים טוענת בלהט שהיא שמה לב שהם [הנישואים] תמיד הופכים את האדם לפתי גמור. למעשה, היא חשבה שאשה אשר אינה מסוגלת להמנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה, אך מצד שני הנשים אינן נמנעות מחלומות על אהבה, על משק בית זוגי ועל ילדים. בתקופה שבה רעיון ההגשמה האישית הנשית נרמס תחת כללים חברתיים נוקשים של התנהגות נשית הולמת, נישואים יכלו לשמש פתח להגשמה באמצעות הבעל. מיס מטי, ברגע של גילוי לב, מספרת שאחותה היתה רוצה להנשא לארכידיאקון ולכתוב בשמו את ההנחיות לכמרים שבתחום אחריותו, ושהיא, שלא ראתה את עצמה מוכשרת כאחותה, חשבה "שאצליח לנהל משק בית… ותמיד חיבבתי כל כך ילדים קטנים". אמנם על אחת הנשים נכתב שהיא "מתעבת את הרעיון המודרני ולפיו נשים שוות לגברים. שוות! היא הרי ידעה שהן נעלות", אבל בתנאי התקופה לעליונות הזו לא יכול היה להנתן ביטוי מעשי. די עצוב לעקוב אחר הנשים שאינן מודעות לאפשרויות החסומות בפניהן, ושלצורך ביצוע רעיונותיהן הן לחלוטין תלויות בגברים. לא הצלחתי לברר עם עצמי עד תום אם העצבות הזו נובעת מנקודת המבט של קוראת במאה ה-21, או שיש לה גם מקור ביצירה עצמה.

לעומת התלות הזו, העלילה מתכנסת לכוחה של הקבוצה הנשית להתגייס לטובת חברותיה בעת משבר. הנשים, שחלקן הצטיירו רוב הזמן כריקניות וכבורות, נחלצות יחדיו, בתושיה, בתבונה וברגישות, לפתור בעיה קשה שאליה נקלעה אחת מהן. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מקלקלנים, אומר רק שהאופן בו הן מתכננות כל פרט, כדי לתמוך בחברתן מבלי לפגוע ברגשותיה וברגשות החברות כולן, מרשים.

מרי סמית מספרת על חברותיה בחמלה, באהבה, וגם בלגלגנות עדינה. כך, לדוגמא, היא מתארת משרתות לשעבר, שהפכו למוכרות כובעים, וכעת אינן מוכנות למכור מתוצרתן לגברות נטולות יחוס. המוכרות עצמן אינן נמנות עם העילית החברתית, שכן עיסוק במסחר נחשב בזוי. באמצעות הסיפור הקטן הזה, כמו באמצעות העלילה כולה, אנו נחשפים אל ערכי התקופה ואל מנהגיה, ומגלים – שוב – שהערכים אמנם השתנו, אך בני האדם בבסיסם נותרו כשהיו.

החיבור שלי לספר היה איטי. למען האמת, בערך עד מחציתו הוא נראה לי דל מדי – כל פרק בנפרד מקסים, בעוד החיבור העלילתי קלוש – אבל בהדרגה התחלתי להקשר לדמויות, העלילה צברה נפח, בפרקיו האחרונים כבר התפעלתי ממנו, ואחרי סיום הקריאה המשכתי לחשוב עליו. ודאי אקרא אותו שוב, הפעם עם הידיעה על כוחה של הקבוצה. אפרופו כל פרק בנפרד – שני הפרקים הראשונים פורסמו ב-1851 כסיפור בכתב העת של צ'רלס דיקנס, והסופר דחק באליזבת גאסקל להמשיך לכתוב ("מועדון הפיקוויקים" של דיקנס הוא נושא לשיחה בפרק הראשון – הגברת הדומיננטית בקבוצה מעדיפה ספרות שמרנית יותר, וסבורה כי פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות).

כתיבה איטית מאפיינת את אליזבת גאסקל גם ב"צפון ודרום", שבשונה מ"קרנפורד" לא הסתגר בתוך חברה מצומצמת, אלא נע בין הכפר לעיר, ודן בכל הנושאים החברתיים המהותיים של תקופתו. בהזדמנות זו אני שבה וממליצה גם עליו.

Cranford – Elizabeth Gaskel

תשע נשמות, הכורסא ומודן

2019 (1864)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

סצנות מברצלונה / מרסה רודורדה

992032

באחרית דבר מעניינת מספר אוריאל קון על העיר ברצלונה ועל התגלויותיה בסיפורים של מרסֶה רוּדוּרֵדָה. אודה שללא ההרחבה הזו לא הייתי מזהה את העיר בקובץ, בשל העובדה הפשוטה שאיני מכירה אותה, אבל עשרה הסיפורים טובים לכשעצמם, והערכתי אותם גם ללא ההקשר.

המשותף למרבית הסיפורים הוא הפער בין המציאות לבין מה שהדמויות חשות לגביה, והגילוי שאנשים מגלים על עצמם דווקא בעיצומה של שיגרה. הילד ב"פניניות" הולך לשוק, וכשהוא חוזר משם הוא "כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר". זוג צופה בסרט ב"אחר הצהרים בקולנוע", ומול הנאהבים שעל המסך האשה מנסה לפענח, ללא מסקנה חד משמעית, אם היא ובן זוגה מאושרים או אומללים. ב"אהבה" מנסה גבר לבחור מתנה לאשתו, ומן המונולוג שהוא נושא באוזני המוכרת עולה, שבעצם אינו יודע דבר על האשה שלה הוא נשוי ועל העדפותיה. ב"החולצה האדומה" סטודנט סבור שמשהו מחיי האהבה של זוג בחלון שממול זולג אל חייו. הסופרת מפרקת תמונות יומיומיות למרכיביהן הרגשיים, וכשהרכיבים מצטרפים מחדש זה לזה, משהו בתמונה המקורית כבר אינו כשהיה.

המלצת הקריאה שלי היא לקרוא את הספר בהפסקות, להשאיר מרחב זמן ושהות לנשימה סביב כל סיפור לפני המעבר לסיפור הבא. קראתי את הסיפורים ברצף, רוב הזמן תחת השפעתו המדכדכת של הסיפור הראשון, ובקריאה חוזרת איטית לפני כתיבת הסקירה התבלט היחוד של כל אחד מהם.

טליה בן-אבו, שאיירה יפה רבים מספרי ההוצאה, העניקה ל"סצנות מברצלונה" איור נאה במיוחד.

מומלץ.

Barcelona Scenes – Mercè Rodoreda

תשע נשמות

2018 (1958 – 1978)

תרגום מקטלאנית: יוסי טל

אהבה לכל החיים / סרחיו ביסיו

241371

על כריכת ספר אחר של סרחיו ביסיו, "עשרה ימים ברה", צוטטה האמירה, "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ובסקירה שכתבתי על הספר הגבתי, טיפה בציניות, ב"תנסה". אני לא יודעת אם בשתי הנובלות שב"אהבה לכל החיים" הוא מנסה, אבל אין ספק שהוא מצליח באופן מרשים.

הנובלה הנושאת את שם הספר מסופרת מפיו של ברונו, אחת הצלעות במשולש אהבה, שנוצר בתקופת הנעורים, והשפעתו לא פגה גם בשנים שאחר-כך. שתי הצלעות הנוספות הן לאלו, מנהיג הבנים בבית הספר וחברו של ברונו, וליסה, נערה חדשה בעיירה, כריזמטית ושונה, שתחילה ערערה על עמדת המנהיגות של לאלו, ותוך זמן קצר הפכה לבת זוגו. ברונו הוא במידה מסוימת הצלע החלשה במשולש: לאלו וליסה אוהבים אותו, אך המחויבות לאהבה לכל החיים היא נחלת שניהם בלבד, והוא נותר במידה רבה בצד. ואולי דווקא לאלו הוא החלש בין השלושה בשל התאהבותו הנואשת. מכל מקום, מערכת היחסים בין השלושה, הנעה בין נאמנות לבגידה, בין זכרון לשיכחה, ובין תמימות לתחכום, מתוארת ברגישות, ובצמצום תיאורי מעמיק. רוח הנעורים נתפסת במדויק, וכמוה גם תבונת הבגרות ותוגת ההחמצה.

הנובלה השניה, "ציניות", עוסקת גם היא, בין השאר, באהבה בין שני ילדים, אך אופיה שונה לגמרי. הציניות שבשם הנובלה אמנם מיוחסת בגוף היצירה לילדה רוסיו – היא היתה הילדה הכי צינית שהוא הכיר, אפילו ההורים שלה הודו פעם שרוסיו "קצת חמוצה" – אבל ציניות היא גם סגנונה של הנובלה מן המשפט הראשון ועד האחרון. ביסיו קורע לגזרים את המסכות שעוטים המבוגרים בסיפור, שם ללעג את העמדות הפנים היוצרות את הסביבה בה גדלים רוסיו בת השתים-עשרה ואלברו בן החמש-עשרה, ואינו חוסך את שבטו גם מן הצעירים. על הוריה של רוסיו הוא כותב, "הם היו משכילים, מלומדים. לפעמים אפילו אינטליגנטים". אלברו מתואר כ"הספונטני הרגיש… יש לו תכונות של הטיפוס המתעניין, אבל הוא לעולם אינו מעניין. הוא בעיקר מגעיל". וכן הלאה. על הרקע המבלבל הזה מגששת רוסיו את דרכה אל אלברו, ומסתבר שההתיחסות אליה כצינית לוקה אף היא בציניות. כמו הנובלה הראשונה, גם זו ניחנה ברגישות ובצמצום.

קראתי את הספר בהנאה רבה, הגעתי לסוף וחזרתי לקרוא שוב. בהחלט מומלץ.

Un Amor para Toda la Vida – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2018 (2011, 2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

כך להשאר לעולם / יונה אלון

כך להשאר לעולם

"יש מי שמטפס על האוורסט ויש מי ששלגי הקוטב גוברים עליו. אני – סערה בכוס מים גם היא הרפתקה בשבילי".

יונה אלון פרסם בימי חייו שני ספרי פילוסופיה ושבעה ספרי שירה, אך בעבור מרבית הציבור נותר אלמוני. הכתיבה היתה תכלית חייו, ובמותו הותיר אחריו כעשרים מחברות עבות כרס, ובהן המלים שכתב במשמעת ברזל ובסדר יום קפדני. "כך להשאר לעולם" מבוסס על אחת המחברות.

בלתי אפשרי לקטלג את עזבונו של יונה אלון תחת הקטגוריות הספרותיות המקובלות: אלה אינם סיפורים עלילתיים, גם לא יומן למרות התיעוד היומיומי. הוא עצמו התחבט בשאלת מהותה של יצירתו. פעם כתב: "יתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו". בפעם אחרת, ברוחו של פסואה שהעריץ, שאף ל"דרמה סובייקטיבית של חיי הפרט". וביום אחר, כשהודה בפני עצמו שכבר אין לו כוח למבצע גדול כמו ספרו הפילוסופי, חשב ש"אולי יש דרך אחרת: דרך הגילויים המילימטריים. בכל פעם לגלות עוד מילימטר של מציאות. ואחר כך לצרף אותם מעשה תשבץ זה לזה". ואולי כל ההגדרות אינן נחוצות: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה".

בכתיבה אינטימית ומדויקת, פיוטית והגותית, יונה אלון כתב את חייו. הנושאים שמשכו את תשומת לבו מורכבים מארועי יום-יום, כמו ביקור במרכול, שתמיד מבלבל אותו, וטיול גמלאים בכרמל. הוא לכד את הגוונים של מזג האויר, קלט במחושים דקים את התנהגותם של האנשים. הוא סיפר על ילדותו כעולל שהופרד מאמו, אשר בעקבות הלידה אושפזה לשנתים, וכילד בקיבוץ, ילדות שנטלה ממנו את הכשרון לאהבה. הוא שב והזכיר את אשתו יפה, שניחנה בכשרון זה (ברגע הומוריסטי הוא מצטט אותה: "אתה רוצה רק לשבת על הכורסה בעצימת עיניים ולחשוב שאתה פסואה"). ויותר מכל כתב על הכתיבה. למרות שנושאיו חוזרים על עצמם, אין בקריאה תחושה של חזרתיות, שכן כל שיבה אל נושא כלשהו צובעת אותו בעוד גוון, קולטת עוד משמעות.

המו"ל אוריאל קון צירף לספר אחרית דבר מעניינת, המשתפת את הקוראים בתחושותיו כלפי היצירה ובתהליך העבודה על הספר.

קראתי את הספר ברצף, אבל ההמלצה שלי היא לקרוא אותו לאט, קריאה יומית קצרה, לפתוח את הספר בשעת דמדומים ולצרף למעשה תשבץ עוד מילימטר של מציאות חייו של יונה אלון.

מכיוון שאלון מוכשר להציג את עצמו טוב ממני, אסיים בציטוט קטע מקסים, המתאר את ההכנה למלאכת הכתיבה היומית:

קודם כל, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.

אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.

ועכשו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.

אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.

הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.

 

תשע נשמות

2018