טיולי יום א' של ז'אן דזר / ז'אן דה לה ויל דה מירמון

tiuley_master

ז'אן דזר הוא גבר צעיר יליד עיר גדולה בדרום מערב צרפת, המתגורר כעת בפריז. בכל ימות השבוע הוא משמש בתפקיד אפור וחדגוני בשרות הציבורי, ומחכה לימי א', כי יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. בימי א' הוא משוטט ותועה ברחובות העיר, קורא שלטי עסקים ומהרהר בשמות בעליהם. אלה הן ההנאות שלו, ומי אנו שנלין.

ז'אן דה לה ויל דה לה מירמון העניק לגיבורו את שמו הפרטי וכמה מקורות חייו. ז'אן הספרותי הוא טיפוס פסיבי, לחלוטין בלתי שאפתן. ז'אן הסופר כותב עליו כי "החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית", וכי "הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום". גם כשהוא מחליט באחד מימי א' לשבור שגרה ולהתנסות במה שיש לפריז להציע, הוא מניח לעלוני פרסום, שנדחפו לידיו ברחוב, להכתיב את מהלך יומו. בשונה מהסופר, שהתגייס ב-1914 למרות אי-כשירותו, ונהרג מספר חודשים לאחר שהספר ראה אור, ז'אן הספרותי בוחר בחיים, אם כי בחירה היא מילה אקטיבית מדי במקרה שלו. הוא נגרר הלאה כי הוא ידע שבתוך המון האדם הוא בר-תחליף, ושאינו יכול למות מוות של ממש.

באחרית דבר מציע המו"ל אוריאל קון פרשנות, המציגה את ז'אן דזר כנציגם של אלה שרואים את העולם משתנה לעיניהם, ואינם מסוגלים להתמודד עם הקונפליקט שבין השינוי החיצוני לקבעון שבתוכם, בין מהירותה של המודרנה לאיטיות של עולמם הישן. התערוכה העולמית נערכה בפריז כעשרים שנה קודם לכן, והציגה בין השאר את מגדל אייפל, הגבוה ביותר בעולם (אז ולמשך ארבעים שנה), את תאורת החשמל ואת הפונוגרף של אדיסון, ועוד חידושים טכנולוגיים (וגם, וזה אינו קשור לעניינינו, "כפר כושי", גן חיות אנושי ובו ארבע-מאות אפריקאים), כך שעל רקע התקופה הפרשנות הזו תקפה. מכיוון שהסופר עומד על אופיו של גיבורו – הסבלנות וההכנעה שבנפשו, הצניעות של תשוקותיו, הרפיון הנוגה של דמיונו – אני סבורה שז'אן היה מי שהוא גם בתקופה אחרת. הספר הוא, בעיני, תיאורם של בני אדם מן השורה, כלואים במעגלות חייהם, מתקשים להשתלב בזרם החיים התוסס, ובמה שיש לו להציע למי שיושיט ידו לקחת.

יש להודות שהיה לי קצת קשה לכתוב סקירה על הספר. הוא כתוב נפלא ומתורגם מצוין, וחבל לוותר אף על אחד משפע הציטוטים המקסימים שהוא מציע. תוך כדי כתיבה קראתי אותו פעם נוספת, ולמרות שפסיביות וכניעות מעוררות בי אי-נחת, לבי יצא אל ז'אן.

הספר כולל שני סיפורים קצרים מפרו עטו של מירמון, "היסעורים" בתרגומו של עמיר מרקסמר ו"הסערה" בתרגומה של מיכל שליו, שניהם מדגימים את כושר התיאור היפיפה של הסופר.

מומלץ בהחלט.

מנגינת התערוכה העולמית, גלי הדנובה מאת המלחין יוסיף איוונוביץ'

 

Les Dimanches de Jean Dézert – Jean de la Ville de Mirmont

תשע נשמות

2016 (1914)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

 

מודעות פרסומת

עיני האח הנצחי / שטפן צווייג

brother_master

"עיני האח הנצחי" היא נובלה פילוסופית. אפשר לצמצם אותה לגבולות המוטו שבפתיחתה, הדן במעשה ובאי-עשייה, אבל מבחינתי היא פותחת דלת אל דיונים עמוקים בשאלות של משמעות החיים ושל יחסי הגומלין המורכבים בחברה האנושית.

הסיפור כולו דחוס בדברי הפתיחה: אלה תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב. נותר רק לברר כיצד הפכה התהילה לשיכחה.

ויראטא, גיבור הנובלה, מתואר בתחילתה כצדיק, עיניו ככוכבים ומצחו קורן אור. בשל היותו לוחם ללא חת, הוא מכונה בפי הבריות "ברק החרב". חייו משתנים כשהוא נחלץ לעזרתו של מלכו שנבגד, ומגלה כי בחשכת הלילה הרג את אחיו. עיניו של האח, הבוהות ללא נוע, קודחות אל תוך לבו. ויראטא זונח את החרב והופך לשופט מוערך ונערץ, המכונה כעת "מעיין הצדק". משמתברר לו כי חריצת גורלות במשפט אינה שונה מחריצת גורלות בחרב, הוא בוחר להתנער מכל שררה ולחיות בשלווה בביתו. כינויו משתנה שוב, וכעת הוא "שדה העצה". במהרה הוא מגלה שגם בחוג המצומצם הוא מחזיק בידיו כוח להשפיע על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. הפתרון האולטימטיבי בעיניו הוא חיים בטבע בחברת עצמו בלבד, ושוב משתנה כינויו, הפעם ל"כוכב הבדידות". האם יזכה כעת לשלווה? שטפן צווייג מוביל את הקורא למסקנה שחייהם של בני האדם שזורים אלה באלה באלפי נימים, וההינתקות המוחלטת אינה בגדר האפשר. המוטו בפתיחה קובע כי "אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (ואני תוהה למה ירצה להשתחרר?), וסיפורו של ויראטא מעיד שלא רק מֵעשייה לעצמו אין האדם יכול להשתחרר, אלא גם, ואולי בעיקר, מהשפעה – אפילו פסיבית – על מרקם חייהם של אחרים.

בתוך הנובלה הקצרה הזו צווייג כלל שורה של שאלות כבדות: האם מוסרי להרוג בשם הנאמנות? כיצד יכול שופט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע, אם מעולם לא חווה את העונש על בשרו? האם יכול אדם להיות אדונו של אדם אחר? מהי רמת השירות שאנשים יכולים לבקש מבלי להחשב כמנצלים? איפה עובר הקו בין התבוננות אינטימית פנימה להתעלמות אגואיסטית מן החוץ? האם התמזגות עם הטבע היא האידאל שאליו יש לשאוף, והאם היא בכלל אפשרית? מכיוון שויראטא הוא דמות הנוטה לקיצוניות, ומכיוון שצווייג מיטיב לבנות דמות משכנעת גם בתיאורים מינימליסטיים, מצאתי את עצמי מתדיינת, ולפעמים מתווכחת, עם היוצר ועם היצירה כמעט בכל עמוד.

אני מעריכה את מרבית הרומנים של שטפן צווייג, אבל יצירותיו הקצרות מגלות שכוחו גדול בקונכיות קטנות שכאלה המכילות בחובן פנינים. במסווה של אגדה עתיקה, שאווירתה משתמרת יפה בתרגומו של הראל קין, דנה היצירה בשאלות אנושיות נצחיות, ועיני האח נשארות פקוחות ושואלות גם אחרי קריאת המילה האחרונה.

Die Augen des Ewigen Bruders – Stefan Zweig

תשע נשמות

2015 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

5921656

 

 

שטפן צווייג (משמאל) ויוזף רות בתמונה המתוארת באחרית דבר, 1936, אוסטנדה, בלגיה

וראמו / ססר איירה

990205

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

חנות הספרים

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

טוהר המידות של קקינה / מטילדה סראו

989350

"טוהר המידות של קֵקינה" סובב סביב דילמה לכאורה שבפניה ניצבת קקינה. טוטו, בעלה הרופא, הזמין מרקיז לארוחת ערב, ולאחריה, בעוד הבעל שקוע בתרדמה, נשק המרקיז לצווארה, וביקש ממנה לבוא אל דירתו ביום שישי הקרוב. קקינה היא אשה ישרה. מחשבות בגידה אינן עולות במוחה, למרות חייה הדלים, תרתי משמע, בחברת בעלה. ובכל זאת ההחלטה שהיא צריכה לקבל היא דילמה לכאורה בלבד, והיא מתכננת להיענות להזמנה. כי כזו היא קקינה, היא עושה מה שאומרים לה. חברתה, שבוגדת בבעלה, זקוקה לכסף כדי לקנות בגד שחשקה בו – קקינה תתן לה את חסכונותיה הדלים. בעלה ידרוש ממנה להכין ארוחה למרקיז, אך יפגין קמצנות כרגיל ולא יתן לה את הכסף הנדרש לקניות – היא תמצא דרך להתקין את המנות לארוחה ממצרכים זולים. גבר זר, שכל עין פרט לעינה שלה תראה שהוא אפס מאופס, מזמין אותה לדירתו – היא תתחבל תחבולות עלובות כדי לצאת מן הבית בלי לעורר את חשדה של המשרתת צרת העין.

במובנים מסוימים מזכירה קקינה את פרודנס, הדמות הראשית בסיפור "החצר הקדמית". שתי הנשים מניחות לעצמן להירמס מתוך תחושת מחויבות ונאמנות, אינן מרשות לרגשותיהן לצוף בגלוי, אולי אף אינן מודעות אליהם. בדומה לפרודנס, שתיעלה את שנאתה המודחקת אל הרפת שמול הבית, קקינה אינה מעזה לתעב את בעלה, אך מתעבת עד מאוד את אותו ניחוח בלתי מנוצח של חומצה קרבולית שמלווה אותו מבית החולים הביתה. עליבותה של קקינה אף גדולה מזו של פרודנס: זו האחרונה לפחות טיפחה חלום. לקקינה, לעומתה, יש רק תכניות קטנות בנות חלוף, שעליהן היא מוותרת ללא מחאה.

מטילדה סראו כתבה סיפור שמבחינת עלילה אין בו התרחשות רבה – אשה קיבלה הצעה, אשה מתכננת איך להיענות לה. אבל העלילה הבלתי מסובכת על פניה קמה לתחיה מתוך תשומת לב נוקבת לפרטיה, מתוך התבוננות צלולה ומפוכחת בעולמה הזעיר של קקינה. שוב בדומה ל"החצר הקדמית", מטילדה סראו, כמו קונסטנס פנימור וולסון, אינה מפרשת את קקינה, אלא מניחה לפרטים לדבר. הלעג, ואולי אף הכעס, שהיא חשה כלפי כל סובביה של גיבורת סיפורה, אינו מצוי במלים, אלא במה שמתחת להן.

מאמר מעניין מאת הסופרת נטליה גינצבורג, שגאלה את מטילדה סראו משיכחה, מצורף לספר.

"טוהר המידות של קקינה" הוא סיפור מכמיר לב, כתוב בכשרון מַפעים. מומלץ בהחלט.

La Virtú de Checchina – Matilde Serao

תשע נשמות

2018 (1884)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי לב

תרגום אחרית דבר: יוסי טל

שתי חברות / מרטין רכטמן

989343

עלילת "שתי חברות" נפתחת עם פלורנסיה בת השמונה-עשרה, שמיד כשקיבלה רשיון נהיגה נסעה לכפר, מרחק חמש שעות מבואנוס איירס, כדי לחפש את חברתה אָסוּל, שעזבה את העיר שלוש שנים קודם לכן. היא לא מצאה אותה, אך כשהחיפוש הובא לידיעתה של אסול, קמה זו ונסעה לבואנוס איירס. מכאן ואילך מתרחשים עוד ועוד אירועים, שאינם מובילים זה לזה. נערה תיאנס, ותתיידד – או שלא – עם האנס; נהג אוטובוס יותקף באלימות בסצנה תלושה; אשה תשקע בדכאון, וכשתתאושש תהפוך למארחת אובססיבית; קטטה אלימה בין אוהדי שתי קבוצות תהפוך למלחמה זוטא, וכיוצא באלה. נסיון למצוא הגיון מקשר בין ההתרחשויות הרבות, נדון לכשלון. הדמויות שבספר אינן מניעות את הארועים, הן נסחפות.

מודה, ולאו דווקא בבושה: לא הבנתי את הספר הזה. קראתי דברים שכתבו קוראים אחרים, קראתי את הטקסט שעל הכריכה ואת דבריו של המו"ל, וזויות הראיה השונות והפרשנויות לא סייעו לי לראות מעבר לבלגן הספרותי.

בהיבט הספרותי, אם כך, לא הערכתי את הספר. ההיבט הקולנועי שבו, לעומת זאת, מרשים. גם מבלי לקרוא על הסופר, ניכר בספר שהכותב הוא איש קולנוע, ער מאוד לפרטים חזותיים. כבר בעמוד הראשון , כשפלורנסיה ודייגו מסתובבים בכפר, רכטמן כותב, "אשה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק", והפרט השונה הזה הופך רחוב כפרי סתמי לרחוב אחר לחלוטין. וכך לכל אורכו של הספר, פרטים קטנים ושוליים אינם חומקים מעיניו, והכללתם בטקסט יוצרת תמונות מדויקות ויחודיות.

בשורה התחתונה: לא בשבילי

Dos Amigas – Martin Rejtman

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

הדלת שבקיר; תחת הסכין / ה.ג' ולס

989348

הספר מכיל שני סיפורים, המוקדם שבהם הוא "תחת הסכין" משנת 1896 והמאוחר הוא "הדלת שבקיר" משנת 1911.

הסכין שבסיפור המוקדם היא זו שבידי המנתח. המספר, העומד לעבור ניתוח, תוהה אם ישרוד אותו. "ואם אמות תחתיה?" – כך נפתח הסיפור, ובדפיו הראשונים הוא מתאר את הרהוריו, את קהות הרגש התוקפת אותו לנוכח אפשרות מותו. לאחר מכן הוא עובר לספר על הניתוח עצמו, על תקלה שאירעה בו, שבעקבותיה ניתקה רוחו מגופו, ועל חווית הריחוף שפקדה אותו. כשהתברר ששב אל החיים, נמוגה כליל אותה קהות אפורה שהיתה נחלתו בתקופה האחרונה. הערכתי את המסגרת, את הלפני והאחרי. תיאור המסע בחלל של נשמתו, המתרחקת מכדור הארץ ויוצאת ממערכת השמש, היה מייגע בעיני. כתוב מדויק וחי, אך הוא אינו מסוג הסיפורים הנשארים איתי אחרי הקריאה.

הסיפור השני, לעומתו, עמוק יותק בעיני. חברו של המספר חווה בילדותו מעבר מן העולם המציאותי האפור אל מעין גן-עדן צבעוני ומאושר. בבגרותו נקרתה בדרכו מספר פעמים הדלת אל אותו עולם, אך תמיד היתה לו איזושהי סיבה לא לפתוח אותה, למרות כמיהתו אל השלווה שחש כשפתח אותה כילד. זהו סיפור מהנה על הבחירות העומדות בפנינו, על הפיתוי לרדת ממסוע החיים הדוהר קדימה אל אפשרויות רגועות יותר.

הכתיבה של ה"ג' ולס בהירה ושוטפת, ודמיונו העשיר מקורי ומאפשר זוית ראיה יחודית על הרעיונות שהוא מעלה. יותם בנשלום תרגם בעושר לשוני ובשפה נאה.

שני הסיפורים זמינים בשפת המקור ברשת – "תחת הסכין" ו"הדלת שבקיר".

The Door in the Wall; Under the Knife – H. G. Wells

תשע נשמות

2018 (1911, 1896)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

לפני ארבעים שנה / מריה ואן ריסלברגה

989347

"לפני ארבעים שנה", כשמו, מעלה זכרון אירועים אי-אז בעבר הרחוק, אירועים שהתמשכו כחודש בלבד אך זכרם חי בכותבת לאורך חייה, והיא מעלה אותם על הכתב כשהיא מרגישה שכבר אין בכוחם לפגוע באיש.

בתקופה המתוארת מתנהלים חייה של המספרת על מי מנוחות, מלאים ב"אהבה לבעלי וחיבה מלאת רוך לילדתי" (אבחנה כנה אך מקוממת משהו). אוּבֵּר, חברו של בעלה, הוא דמות מרכזית בחייה. אמנם חשה אכזבה כשנישא לאחרת, אך מכיוון ש"לא רציתי ממנו אלא שיהיה קיים", היא משלימה עם סדר הדברים.

הסדר נפרע כשבשל נסיבות מסוימות המספרת ואוּבֵּר מוצאים עצמם למשך חודש בבית קטן על החוף, ללא בני זוגם, כשרק ילדתה של המספרת, אומנת ומשרתת זקנה, מאכלסות את הבית יחד איתם. במהלך אותו חודש הם יתוודעו לרגשותיהם ההדדיים, יחיו במתח בלתי פוסק בין תשוקה לנאמנות, ייזהרו מביטויים ישירים ויתַקשרו במידה רבה באמצעות יצירות ספרותיות ושיריות. מדי פעם יופרעו על ידי מבקרים מן החוץ, שלפעמים יהוו זרז להידוק הקשר, ולפעמים יספקו להם אפשרות לקחת צעד אחורה ולהבין מה הם עומדים לעולל. הקונפליקט מלווה את השניים לאורכו של כל אותו חודש, והם מתאמצים למצוא את האיזון בין המשתנים הרבים של מצבם. אחד המשפטים שלכדו את תשומת ליבי נכתב כמעט לקראת סיום, ויש בו כדי להמחיש את הדואליות שבמצבם: כך ניהלנו שיחה נעימה מעל תהום פעורה של סבל!

לכאורה אין בספר התרחשויות רבות, אך הוא מכיל עולם שלם של רגש. מריה ואן ריסלברגה, ציירת וסופרת, כתבה ספר חי מאוד, מוחשי מאוד. הכתיבה שלה כנה, מתעכבת על הפרטים הנכונים, מתארת בנאמנות את הטלטלות שחוותה, ולמרות שהיא מתארת רגש חמקמק היא מצליחה להיות מדויקת מאוד. על כריכת הספר נעשה שימוש במילה "אלגנטיות", ואני מאמצת אותה. ספר אלגנטי.

Il y a Quarante Ans – Maria van Rysselberghe

תשע נשמות

2018 (1968)

תרגום מצרפתית: מתי בן-יעקב

החצר הקדמית / קונסטנס פנימור וולסון

hahatser-hakidmit

כל-כך הרבה עצב בסיפור קצר אחד! פרודנס האמריקאית הגיעה לאיטליה כבת לוויה של קרוב משפחה נכה. כשהאיש הלך לעולמו, תכננה לשוב לארצות הברית עם חסכונותיה, אך הלכה שולל אחרי טוניו המקסים, שהציג עצמו כבודד ללא נפש חיה, והתגלה כאב לשבעה, מטופל בסבתא מהגיהינום ובדוד בטלן. במקום להסתלק, פרודנס בחרה בנאמנות לנדרי הנישואים, גם כשהפכה לאלמנה שנה בלבד לאחר מכן. שנים רבות חלפו מאז, ופרודנס, שחצתה את גיל שישים, נותרה זרה, ללא שמץ חיבה לאיטליה. שמות הילדים מומרים בפיה לאמריקאית, למאכלים האיטלקים אינה מסתגלת, עיניה עיוורות ליפי הנוף שסביבה. בנאמנות כלבית היא עמלה בפרך כדי לפרנס את משפחתה הנצלנית וכפוית הטובה.

כלפי בני המשפחה פיתחה פרודנס יחס של אחריות טוטלית, גם כשאלה פוגעים בה או מאכזבים אותה. את כל תסכוליה, את השנאה שאינה מרשה לעצמה להרגיש, היא מפנה כלפי רפת הניצבת ממש מול דלת הכניסה הראשית של הבית. חלומה הוא להרחיק את הרפת, ולהקים במקומה חצר קדמית בסגנון המקום ממנו באה. אם אין בכוחה – מחולשה או מנאמנות – להביא את עצמה לאמריקה, היא תביא את אמריקה אליה. לשם כך עליה לחסוך את סכום הכסף שדורשים בעלי הרפת, והיא לוקחת על עצמה עבודות תפירה אל תוך הלילה, חוסכת סנטימי אחר סנטימי, אותם היא עדיין מתרגמת לסנט אחר סנט, כשעיניים חמדניות לטושות אל חסכונותיה הצנועים.

קונסטנס פנימור וולסון כתבה סיפור שופע רגש וחמלה בלשון כמעט יבשה. היא אינה טורחת לשפוט את הדמויות בסיפור, אלא נותנת להתנהגותם לדבר בעד עצמה. פרודנס מתוארת תחילה מחוץ לבית, ומצטיירת כזקנה צייקנית שאינה מסוגלת להעריך את היופי שסביבה, אך ברגע שהסופרת מכניסה אותה אל תוך הבית פנימה התמונה מתהפכת. לעתים היא מעוררת הערצה בנאמנותה הבלתי מתפשרת ובסבלנותה האינסופית, לעתים מתחשק לטלטל אותה, לגרום לה להיות יותר אגואיסטית, להתחשב בעצמה. בסצנה קצרה לקראת סיומו של הסיפור הסופרת מציגה בעקיפין את האלטרנטיבה להתנהלותה של פרודנס, כשאמריקאית שמזדמנת לבית מצליחה בכמה משפטים בודדים לסכור סוף סוף את פיה של הסבתא הצרחנית והתובענית.

 "החצר הקדמית" ראה אור אחרי מותה של הסופרת כחלק מקובץ סיפורים שכתבה באיטליה. אשמח אם יתורגמו סיפורים נוספים.

The Front Yard – Constance Fenimore Woolson

תשע נשמות

2018 (1895)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

אוריקה / קלייר דה דוראס

989344

מושל סנגל הביט בעבדים שהועלו על ספינה כדי לשגרם מעבר לים. רחמיו נכמרו על יתומה בת שנתים. הוא קנה אותה, וכשהגיע לצרפת העניק אותה כמתנה למדאם דה ב', דודתו. התינוקת, אוריקה, היתה מאושרת אצל אשת חסדה, זכתה לתפנוקים, והתחברה עם נכדיה של אשת חסדה. עובדת היותה השחורה היחידה לא גרמה לה לחוש נבדלת מן האחרים סביבה. כך עד שהגיעה לגיל חמש-עשרה, אז שמעה במקרה שיחה שאימללה אותה: "למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? […] אוריקה לא מילאה את יעודה: היא חדרה לחברה ללא רשות, והחברה תתנקם בה".

מודעותה של אוריקה לחריגותה, להיותה דחויה בגלל צבע עורה, למעמדה כמייצגת לא את עצמה אלא את שחורים כולם, מאמללת אותה. את צבעה אין לה אפשרות להסתיר, ודעתה על עצמה מושפעת מארועים חיצוניים: בעקבות מרד העבדים בהאיטי היא רואה בעצמה נציגה של ברברים ורוצחים. אירוני שדווקא בתקופה בה מדובר על חרות, שוויון ואחווה לכל, היא מתחרטת שלא נמכרה לעבדות: אמנם היתה עובדת בפרך, אך היתה לה אפשרות להקים משפחה, ליהנות מאהבתו של ילד. אהבה נכזבת מעמיקה את שברון ליבה, ובריאותה מידרדרת. בפתח הספר אנו פוגשים אותה במנזר, כאן בחרה לחיות, מנסה להתגבר על אובדן אושרה באמצעות ריחוק מן החברה.

סיפורה של אוריקה מבוסס על מקרה שקרה, אך בעוד אוריקה האמיתית הלכה לעולמה בהגיעה לגיל שש-עשרה, אוריקה הספרותית חצתה את הסף מילדות לבגרות עם המוּדעוּת הנלווית לכך.

"אוריקה" כתוב בפשטות, עלילתו אינה משופעת בארועים, אך פרטיו ראויים לתשומת לב, שכן הם מכילים תפיסות עולם מעניינות ומורכבות הן של אוריקה והן של מדאם דה ב', המייצגת את החברה הגבוהה בצרפת בתקופה רבת התהפוכות של המהפכה. רעות בן יעקב מתיחסת לכל אלה באחרית דבר מרתקת (למרות הקישור הפופוליסטי לשאלת גירוש הפליטים האפריקאים מישראל). זהו ספר קצר אך עמוק על זהות עצמית ועל דעות קדומות, רלוונטי בזמננו כמו ב-1823, השנה בה נכתב.

Ourika – Claire de Duras

תשע נשמות

2018 (1823)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו