לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

986065

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כנה מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין

הזהב של קָחָמַרקָה / יאקוב וסרמן

הזהב של קחמרקה

"הזהב של קחמרקה" היא נובלה המתרחשת במאה ה-16 בפרו על רקע אירועים שארעו בפועל. המספר הוא אחד האבירים בכוח פלישה ספרדי. מול הספרדים ניצבים בני האינקה, ובראשם מנהיגם הנערץ אָטָוואלפָּה. הגנרל העומד בראש הכוח הספרדי מבין כי אין בכוחם של הספרדים המעטים להכניע את המקומיים, והוא בוחר לקחת את מנהיגם בשבי בדרכי עורמה, ובכך לשתק אותם.

וסרמן עומד על ההבדלים שבין שתי התרבויות, ובאמצעות המספר, המתוודע לאורח החיים השיתופי של המקומיים, מערער על תפיסת העליונות האירופאית:

בלבנו עלה אז הספק, אם מדובר בצורה של פראיות או של קידמה, של קיום ברברי וילדותי או של קיום מתקדם ונעלה […] חשוב היה לנו לדעת אם לפנינו עבדים גסים וקהי מחשבה, כלי שרת בידיו של עריץ בעל עוצמה שאין כדוגמתה, או יצורים נשגבים וטהורים מאנשי העולם הנוצרי […] כך הרהרתי באותו הלילה; אחר כך כבר לא היתה דעתי כאז. התהפכתי טרוד על משכבי הדל.

הכיבוש והמאבק בין שני הצדדים הם רק המסגרת שבתוכה מתרחשת העלילה האמיתית, וזו מתרחשת בנפשו של המספר. וסרמן נקט בדרך סיפור מתוחכמת, שבה ההתבוננות פנימה של המספר נובעת למעשה מן האופן בו הוא משתקף לעצמו בעיניו של מנהיג האינקה. הספרדים, שלא הצטיינו ברחמנות יתרה, ביצעו מעשי טבח רבים בנסיון להכניע את אטוואלפה, והמספר, שעד כה תיאר את הארועים מנקודת מבטו המתנשאת של הכובש, הכיר לראשונה בקיומה של נקודת מבט אחרת: אטוואלפה בהה ללא ניע בתבוסת הדמים, והכיר בקדרות הרת גורל בחוסר האונים שלו למנוע אותה. בהמשך, בתיווכו של מתורגמן תככן, אטוואלפה למד על חשיבותו של הזהב בעיני הספרדים תאבי הבצע, ותשוקת השלל והביזה שהמספר שותף לה בכל מאודו נצבעה בגיחוך ובחוסר הגיון כש"תורגמה" למושגיו ולערכיו של מנהיג האינקה.

את שלל הרעיונות שבנובלה ניתן היה בקלות להרחיב לרומן שלם, אבל וסרמן היטיב לזקקם לכלל יצירה מתומצתת, בבחינת מעט המכיל את המרובה.

הנובלה תורגמה בעבר על ידי מרדכי טלמון, וראתה אור ב-1938 בשם "זהב קכמלקה" וב-1967 בשם "הזהב של פרו" בהוצאת תרמיל.

מעניין ומומלץ

Das Gold von Caxamalca – Jakob Wassermann

תשע נשמות

2017 (1928)

תרגום מגרמנית: הראל קין

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

סמוך עלי / מריו לבררו

%d7%a1%d7%9e%d7%95%d7%9a-%d7%a2%d7%9c%d7%99

בעמוד הראשון של הספר כותב המספר כך:

יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואי, ולכן אנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.

כל הסיפור מכאן ואילך נובע מן התיאור הזה. אמנם אסון עצום אינו מתרחש, אך הנטיה להגזמה, למילים ענקיות כדי לתאר ארועים קטנים, היא מרכיב עיקרי בסגנונו של הספר. כך, לדוגמא, מצטיירים בעיניו רחובותיה הדלים של העיר כשרוחו טובה עליו:

המדרכות התמצקו, הרחובות לבשו אספלט, הציפורים שרו חמישיות כלי קשת מאת מוצרט למרות החשכה המוחלטת, והולכי הרגל נעשו חביבים ואדיבים. הם חייכו אלי בנועם כשעברתי. הכלבים כשכשו בזנבם, והפילים הסירו כובע וקדו בפני. השמים מלאו זיקוקי די נור וקשת בענן ענקית ונוצצת; לרגלי אחד מקצותיה של הקשת, קבוצת גמדים של וולט דיסני נחפזו לקבור סיר מלא מטבעות זהב. האויר היה זך ורענן. החיים היו יפים.

המספר, סופר שנדחה תדיר על ידי העורכים, המסווגים את ספריו תחת הקטגוריה "טובים, אבל…", נענה מתוך מצוקה כספית להצעתו של עורך לצאת לחפש עבורו אדם ששלח כתב יד משובח בעילום שם, כדי שניתן יהיה לחתום אתו על חוזה. למרות שהוא מעיד על עצמו "אני סופר. לא פיליפ מארלו", הוא מקבל את ההצעה, ונוסע לעיר קטנה ונידחת בשם מחסוריאס, משם נשלח כתב היד.

במחסוריאס נקלע המספר, כנובע מן הקביעה בעמוד הראשון, להרפתקאות סבוכות, הנגועות בחוסר מציאות. משום שאינו מסוגל לומר לא, הוא מוסט שוב ושוב מכיוון החקירה, מצב רוחו משתנה מאופוריה לדכאון על פי מזג האויר ועל פי מצב המזומנים בכיסו, הוא מתאהב עד כלות בזונה מקומית, מושפע עמוקות מחלומות מבולבלים, ופועל באוירה שהיא שילוב של פיליפ מארלו, כנזכר לעיל, עם יסודות קפקאיים, כמו מלון רפאים ותעיה ברחובות דמויי מבוך.

כדי לתאר את סגנונו המיוחד של הספר, אני מעתיקה את ההגדרה מן הדש של הכריכה: הכתיבה של לבררו נמצאת על התפר בין ההומור, אי-הנחת, הפסיכולוגיה, הנקיון הלשוני והריאליזם האינטרוספקטיבי (המתבונן פנימה). נדמה שהספר עומד כל הזמן על סף הגלישה לשטותניקיות, אבל המרכיבים האחרים בכתיבה, אלה שצוינו בציטוט לעיל, מעניקים לו עומק ואיכות. כדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת כדי לגלות כיצד כל האמירות המפוזרות בו נקשרות יחדיו. כך או כך, "סמוך עלי" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, ושמחתי להתוודע לסופר מעניין שאת שמו לא שמעתי עד כה.

באחרית דבר מעניינת מספר המו"ל על החוויה האינטימית של השגת זכויות התרגום וההוצאה לאור של ספריו של לבררו.

מומלץ

Dejen Todo en mis Manos – Mario Levrero

תשע נשמות

2017 (1996)

תרגום מספרדית: ארז וולק

לחשוב, להתבטל, לטייל / קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט

%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%98%d7%9c-%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

אין דלת / תומס וולף

%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%9c%d7%aa

"אין דלת" מורכב מארבעה רגעים בזמן, ארבעה חודשי אוקטובר בין 1932 ל-1931. המספר, גבר צעיר, חש כמי שחי מחוץ לחיים ה"אמיתים", מחפש את הדלת פנימה, אך לשווא.

אבל לא מצאתי את הדלת, ולא סובבתי את הידית, ולא נכנסתי לחדר. כשהגעתי לא יכולתי למצוא אותה. היא היתה קרובה ככף ידי לו רק הייתי יכול לגעת בה, כמטחווי זרוע בלבד לו רק יכולתי לעבור את המרחק, רחוקה כמילה אחת לו יכולתי לבטאה. במרחק פסיעה אחת, תנועה אחת, היו כל השלווה, הוודאות, החדווה – ובית לנצח – שאליהם שיוועו חיי, ואני טבעתי בחשכה.

באוקטובר הראשון בספר, שהוא האחרון מבחינה כרונולוגית, המספר מנסה לבאר את בדידותו. הוא עושה זאת באמצעות כמיהתם, המשונה בעיניו, של אנשים אמידים אל חיי הבדידות. בתערובת של אי הבנה ושל ציניות הוא מנסה לפענח את עולמם, את חוסר שביעות רצונם מנוחות חייהם, ומספר על עולמו שלו במשכנות העוני, במקום של טינופת, של מחסור, של אלימות ושל חוסר פרטיות.

אוקטובר השני, הראשון כרונולוגית, מתואר על רקע מות אביו של המספר, מוות שהחזיר אותו אל בית ילדותו, אל הבדידות המוכרת. קודם לשיבתו הביתה ניסה לטרוף את החיים, קרא ולמד והתבונן כאחוז בולמוס, נלהב ונואש לסירוגין. הוא שוכב במיטתו בלילה, מאזין לקולות החשכה, אינו מוצא את הדלת, אך יודע שעליו לקום ולהמשיך לחפש.

"לך! לך! לך! יש ארצות חדשות, בוקר, ועיר בוהקת! ילד, ילד, לך ומצא שוב את העולם!"

אוקטובר הבא מתרחש בשנות הקולג'. המספר מתבונן בחבריו ללימודים ובמשפחותיהם, משתלב בחיים הסטודנטיאלים, ועדיין מרגיש אי-שייכות.

לא ידעתי אם טובה היא דרכם, אבל ידעתי שאינה דרכי. דלתם היתה דלת שבעדה לא אוכל להכנס. ולפתע מילא שוב השיממון הריק והערום את חיי.

באוקטובר האחרון הוא בוחן את חייהם של נהגי המשאיות, המקובצים מול חלונו, ורוקם חזיון סביב גבר שתקן שכמעט ואינו זז ממקומו.

כפי שניתן להתרשם, הספר הנו יותר הגותי מעלילתי, ובכל זאת המספר לוקח את הקורא אל מחוזות שונים, אל אנשים שונים, אל תחנות בזמן. דרך נקודת מבטו המיוחדת נשקפים חייהם של אחרים – נהגי משאיות, עשירי ניו-יורק, תושבי ברוקלין, סטודנטים אנגלים – אך בעיקר נשקפים חייו הפנימיים של צעיר שאינו משלים עם חייו כפי שהם, צעיר אבוד במידה רבה, מחפש דרך אל החיים.

הפרוזה של תומס וולף אינה קלה. קראתי את הספר פעמיים בתוך שבוע, ולא ירדתי לחקר כל רעיונותיו, אך האוירה שהוא מתאר והכוח המניע של המספר מובעים בעוצמה וחודרים אל הלב.

No Door – Thomas Wolfe

תשע נשמות

2016 (1933)

תרגום מאנגלית: לי עברון

הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום / ריקרדו סטרפאסה

%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%90-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%9d

באחרית-דבר המצורפת לספר, מתוארים שורשיו הספרותיים של הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, היוצרים שהשפיעו על יצירתו והסגנון המאפיין אותם. הספרות שלו, כך נכתב, משמרת את השמחה הספרותית, את ההגזמה הפרודית ואת אי-הנחת הרוטטת של קודמיו. שלושת המרכיבים האלה אכן מאפיינים את "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום".

הספר נפתח בפגישה בין גבריאלה היפה לבסואלדו, סופר שכתב ספר אחד שלא פורסם. השניים נפגשו במסיבה, ובאשמת האלכוהול הסכימה גבריאלה למסור את מספר הטלפון שלה, ואף נעתרה להצעה להפגש למחרת. מאזן הכוחות בין השניים נוטה לחלוטין לטובתה של גבריאלה. בסואלדו מסונוור ממנה, מתקשה להאמין למזלו הטוב, וגבריאלה, המנסה להפיק את המיטב מן הפגישה הלא רצויה, נסחפת בדמיונה, ומספרת סיפור בדוי על בן-זוגה לכאורה, צעיר סיני, שאביו נרצח בסין משום שהיה פעיל בצבא הלאומי שביקש לשנות את שמה של מדינתו לפרגוואי. המתיחה הלא מזיקה הזו הופכת לסאגה אפלה, כשבסואלדו מאמין לכל מילה, מבקש להצטרף לתנועת השחרור הסינית, ומחפש דרכים להרשים את גבריאלה ולהתעלות מעל הישגיו של בן הזוג המומצא. למרות טפשותו, ולמרות הדרך שבה בחר, רוב הזמן ריחמתי עליו.

משפט בדף הראשון מרמז על ביקורת פוליטית-חברתית: בארץ שולטת ממשלה שכבר לא יודעת מה לעשות כדי להגביר את אושרו של העם. וכיוון שהיא לא יודעת מה לעשות – לא עולה בדעתה דבר – מדי פעם היא מכריזה על השבוע כולו כשבוע חופש. בהמשך נמצא פה ושם הבלחות שכאלה, אך הספר אינו פוליטי. הוא עוסק בכוחן של האשליה ושל הבדיה, ובהתאהבות שואבת שמובילה את הלוקה בה אל מחוזות שלא היו אופיניים לו טרם ההתאהבות.

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" הוא ספר ממוקד עלילה, קיצוני אך משכנע, ומספק גירוי למחשבה לצד שעשוע. נהניתי לקרוא אותו.

En Chino que Leia el Diario en la Fila del Patibulo – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2016 (2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך