חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

מודעות פרסומת

רביעייה אנגלוסקסית / וולף, מורלי, לונדון, ולס

"רביעייה אנגלוסקסית" הוא קובץ המכיל חמישה סיפורים מאת ארבעה סופרים. משותפת להם שפת הכתיבה – אנגלית –  כמו גם העובדה שכולם פרי עטם של סופרים איכותיים בעלי שם, שהטעם הטוב של יצירותיהם לא פג, למרות שעברו כמאה שנים מאז ראו אור לראשונה.

הסיפור הראשון, "קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, הוא תיאור מלא חיים ורגש של שני צעירים, המשכימים קום כדי לספוג את האוירה המיוחדת האופפת את הקרקס שהגיע לעירם. וולף לוכד את קסמו של הקרקס בעטו הרגיש, והתפעמותם של הצעירים מדבקת.

כריסטופר מורלי כתב את הסיפור השני, "עצות לשבורי הלב". אחד מקוראי טור העצות מתאהב בכותבת הטור, ומפלס בתחבולות את דרכו אל לבה. סיפור חביב וחינני, ויחד עם זאת שוביניסטי להחריד, לגמרי לא מה שציפיתי ממי שכתב את דמותה של גיבורת "פרנסוס על גלגלים".

שני הסיפורים הבאים, "חתיכת בשר" ו"המקסיקני", נכתבו על ידי ג'ק לונדון. בשניהם מתוארים בפירוט קרבות איגרוף, ובשניהם האיגרוף אינו הנושא. בראשון מבין השניים הקרב הוא מאבק בין כוחם של העלומים וחפזונם לחולשתה של הזיקנה ולתבונתה. בשני המאבק ניטש בין מתאבק שהמשחק הוא חייו ומטרתו רווח אישי, למתאבק הנלחם למען המהפכה המקסיקנית. שני הסיפורים מצוינים.

את הסיפור האחרון, "ארץ העיוורים", כתב האנגלי היחיד בחבורה, ה.ג'. ולס. אדם רואה נקלע לעמק מבודד, שכל תושביו עיוורים. בעיני הסיפור הוא משל על הנטיה הדורסנית של ההמון העיוור, הבור, לספח אליו את הרואים נכוחה. ולס מעמיד את גיבורו בפני בחירה קשה, והחלטתו שימחה אותי.

שלושת המתרגמים – לי עברון, יהונתן דיין ויותם בנשלום – עשו עבודה יפה בהנגשת הסיפורים אל הקורא של ימינו, מבלי לאבד את הטעם של פעם.

קשה לפספס עם מבחר מסיפורי יוצרים אלה, ו"רביעייה אנגלוסקסית" מומלץ בחום.

תשע נשמות

2019

Circus at Dawn – Thomas Wolfe (1935) תרגום: לי עברון

Advise to Lovelorn – Christopher Morley (1921) תרגום: יהונתן דיין

A Piece of Steak – Jack London (1909) תרגום: יותם בנשלום

The Mexican – Jack London (1911) תרגום: יותם בנשלום

The Country of the Blind – H.G. Wells (1911) תרגום: יותם בנשלום

פרח קטן / יוסי אביליו

חוסה, המספר את "פרח קטן" בגוף ראשון, פותח את סיפורו בהצהרה המבשרת על מהפך שעבר: "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר". בבוקרו של יום שני הוא מדווש על אופניו בדרך לעבודתו, אך מגלה שמפעל הזיקוקים בו הועסק עלה באש. בתחושה משולבת של דיכאון ושחרור הוא חוזר הביתה אל אשתו לאורה ואל בתם בת השנה אנטוניה. בסיומו של הספר, לאחר כל התהפוכות שבמהלכו, הוא מחליט, בעידודה של לאורה, להיות סופר.

את מה שקורה בין הפתיחה לסיום אפשר לקרוא ביותר מדרך אחת. אם דוחקים הצידה את כל הביזארי והסימבולי, זהו סיפורם של בני זוג, שבשל היפוך בתפקידיהם המסורתיים – היא מפרנסת, הוא עקר-בית – נאלצים להתבונן אל תוכם פנימה, יחד כזוג וכל אחד לחוד, ולהגיח מן ההתבוננויות שונים מכפי שהיו קודם לכן. בניגוד לקריאה הפשוטה הזו, אפשר לפטור את עלילתו של הספר כתוצר של מוח חולני, שהרי המספר עצמו מעיד כי "תודעתי התפצלה בין שפיות לשגעון". הוא נמשך למוות (את טולסטוי הנערץ עליו הוא מנציח בחדרו באמצעות תצלום של קברו), מרותק לפשע ללא השלכות, מטפח אמונות טפלות עד כדי טשטוש ביניהן לבין האמת, וחי במידה רבה בעולם פנימי משלו, לא תמיד מחובר למציאות. ואפשר, וזו נראית לי הדרך הנכונה, לאמץ את הביזארי והסימבולי אל תוך הסיפור הפשוט, בדיוק כפי שהעלילה נעה ללא מעקשים בין היומיומי להזוי ולחריג, ולחשוף את המשמעויות ואת תתי המשמעויות השזורות בו. כתבתי לעצמי מספר הערות תוך כדי קריאה ראשונה, חלקן סותרות אלה את אלה. כדאי לשוב לספר בקריאה חוזרת כדי לפענח את מורכבותו.

הספר כתוב כפיסקה אחת ארוכה, מבנה שמקנה לעלילה דחיסות  ועוצמה, ומקשה על הקורא לעצור וליטול הפוגה. הסופר בחר בסוף פתוח, נמנע במתכוון מן הסוף הורוד שאליו נראה היה שהעלילה מתקדמת. הקורא, הבוחר בפרשנות מבוססת הגיון, יכול להניח שההמשך, שאינו מסופר, טרגי. קורא אחר, שנוטה יותר לעל-טבעי, יכול להניח, באותה מידה של שכנוע, שהטרגיות לכאורה היא רק מבוא לשיפור. כך או כך, יוסי אביליו מתעתע עד המילה האחרונה.

הספר שאל את שמו מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur. המוזיקה זכתה לאינספור ביצועים ולכמה גרסאות מילוליות, והסופר ציין בראיון כי גרסת ה-Hot Sardines היא בין המועדפות עליו. אולי הטקסט המעודן בגרסה זו מרמז על הנושא העיקרי של הסיפור ועל היעד שלו – אהבה.

"פרח קטן" הוא ספר מורכב ופשוט כאחד, הנוגע, למרות מוזרותו, ביומיום של כולנו. כפי שנכתב, בצדק, על הכריכה, "גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבנין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה".

מומלץ לקריאה ולקריאה חוזרת.

Pequeña Flor – Iosi Havilio

תשע נשמות

2019 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

מסעותי עם דודתי / גרהם גרין

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מושב הנהג / מיוריאל ספארק

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

אהבה ראשונה / איוון טורגנייב

ולדימיר, נער בן שש-עשרה, מתאהב בפעם הראשונה. מושא אהבתו היא הנסיכה זינאידה, בת עשרים ואחת, יפה וכריזמטית, שולטת בנפשם של הגברים המקיפים אותה. התנהגותה של זינאידה מתעתעת, לעתים מרחיקה, לעתים מקרבת, אך ולדימיר, שנשבה לחלוטין בקסמיה, משכנע את עצמו שסיפור אהבה ביניהם אפשרי. זינאידה עצמה, כך מתברר, אינה רווה נחת מהערצת סובביה, ולולדימיר היא אומרת: "לא, איני יכולה לאהוב אנשים שאני נאלצת להביט עליהם מלמעלה למטה. אני צריכה מישהו שישבור אותי…".

כשהתנהגותה של זינאידה משתנה, הופכת מסוגרת יותר ומהורהרת יותר, ולדימיר מסיק שהתאהבה. בתמימות ובעיוורון של בן-עשרה מסונוור, הוא מאחר לזהות את הגבר בר המזל, זה שעונה על ציפיותיה של הצעירה. הקורא הלא-תמים רואה את התמונה במלואה משתי נקודות מבט, זו המקיפה-כל שלו עצמו, וזו המגששת באפלה של ולדימיר.

טורגנייב, שהיה בן ארבעים ושתיים בעת כתיבת הנובלה, שהיא אוטוביוגרפית ברובה, מתאר בנאמנות את העולם המשתקף מעיניו של הצעיר. הוא צופה בהתפתחותה של אהבה על יסוריה ועל הנאותיה, ביחסים בין אביו המנוכר ואמו הצייקנית החרדה למעמדה, וביחסים החברתיים כבולי המעמד וההון. תפקיד משמעותי בסיפור משחק הטבע, כפי שהמתרגמת יעל טומשוב מסבירה יפה באחרית דבר.

נובלה שלא נס ליחה.

Первая любовь – Иван Сергеевич Тургенев

תשע נשמות והכורסא

2019 (1860)

תרגום מרוסית: יעל טומשוב

אפריל, בית הפאר ממול, ניצחון היופי / יוזף רות

שלוש מיצירותיו של יוזף רות, מן העשור שבין 1925 ל-1934, קובצו יחד.

"בית הפאר ממול", סיפור קצרצר, מתרחש רובו ככולו סביב מבטים ששולח המספר בבית שמולו הוא גר. הבית, שניצב ריק רוב ימות השנה, מתעורר לחיים למשך כחודשיים, כשבעליו מגיע להתגורר בו. מבט שמחליף המספר, המתגורר בדירה דלה, עם שכנו האמיד, מוביל לתוצאה בלתי צפויה, ורות חותם את הסיפור בפיתול מפתיע נוסף.

מבטים הם גם המניע של "אפריל", סיפורה של אהבה המשתלטת על המספר מן הרגע בו נח מבטו על אשה צעירה. בשונה מ"בית הפאר ממול" הממוקד, "אפריל" מציע לקורא וריאציות על סיפורי אהבה שהולדתם, וגם גוויעתם, במבט. עלילת הסיפור מיטלטלת על גלי הלך רוחו של המספר, שבורא בדמיונו את סיפוריהם של האנשים הנקרים בדרכו, ונאלץ להתאים אותם, ואת עצמו, שוב ושוב למציאות.

שני הסיפורים הללו מתרחשים בלבם ובמוחם של המספרים, ושורה עליהם לפיכך אוירה מהורהרת משהו. הסיפור השלישי, "ניצחון היופי", שונה מהם בתכנו ובסגנונו המעשי. הסיפור מסופר תחילה על ידי סופר, שמפנה את אחד מידידיו אל רופא המוכר לו, ואחר-כך על ידי הרופא עצמו. דבריהם של השניים שופעים ציניות וסרקזם, ויותר מזה מיזוגניה בוטה, וגם שמץ של מיזנתרופיה. רות ניחן בכשרון כתיבה, אבל אודה שלא הצלחתי להעריך אותו לנוכח תשפוכת השנאה והדמוניזציה. הנה שתי דוגמאות, ולאו דווקא הבוטות שבהן, הראשונה מפי הסופר והשניה מפי הרופא: "אני יודע שמבעד ללבביות הכומר המוודה שהוא מציג בשעה שהוא בוחן כליות ולב של גברות חולות, מסתתרת דאגה לאדונים המשועבדים להן. מי שנפל בחלקו לבדוק בימי חייו כל כך הרבה נשים, מוכרח לפתח לבסוף הזדהות עזה עם הגברים". "בשנות עבודתי הרבות כרופא נשים הפכתי אמנם יותר ויותר אבירי, כלומר למדתי לנהוג בכבוד כלפי הנשים; אך גם לשפוט בפחות ופחות כבוד את המין החלש הזה, שבפני כוחותיו לא נוכל לעמוד לעולם".

על גב הספר נכתב כי יצירותיו אלה של יוזף רות "מאפשרות לנו לחדור לראשו המסובך ורב הפנים של סופר מופתי, הלכוד במבוכי אהבותיו, אכזבותיו וחולשותיו". אני לא בטוחה שאני מעונינת בסיור במבוך זה.

 

April. Die Geschichte einer Liebe

Das Reiche Haus Gegenüber

Triumph der Schönheit

Joseph Roth

תשע נשמות

2017 (1925, 1928, 1934)

תרגום מגרמנית: שירה מרון ומרט ויטראוב

הפשיזם הנצחי / אומברטו אקו

אומברטו אקו, שילדותו עברה עליו תחת משטר פשיסטי, חרד משובו של הפשיזם, ומצביע בספר זה על סממנים העשויים לבשר על הסיכוי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות. מול הקריאה לפיוס לאומי באיטליה ולהדחקת השנים הנוראות, הוא מביע עמדה נחרצת נגד השִכחה, גם אם יש מקום ליחס של חמלה כלפי מי שדבקו בהשקפותיהם ובמלחמתם מתוך אמונה שלמה.

הגדרת הפשיזם אינה חד-משמעית, או כפי שאקו מתאר זאת, "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי". למרות זאת, מהותו הכללית של המונח נהירה, ואקו מונה ארבעה-עשר סימנים ל"קדם-פשיזם". בין הסימנים נמצא את הדבקות במסורת קשיחה, המונעת התפתחות ידע מתוך למידה, אי קבלת ביקורת, תחושות קיפוח, פולחן הגבורה ופולחן המוות, מצ'ואיזם, שנאת הזר ותחושת מצור לאומי.

המו"ל של "תשע נשמות" הוציא לאור את הספר דווקא בימים אלה, מתוך תחושת שליחות פוליטית רגע לפני הבחירות. מאותה סיבה צורף למאמרו של אקו מאמר מאת מרדכי בר-און, היסטוריון ופעיל שמאל (כהגדרת ויקיפדיה), בעברו קצין חינוך ראשי וחבר כנסת מטעם ר"ץ. ההנחה המוקדמת שלי שמדובר בפמפלט פוליטי חד-צדדי התבדתה במידה רבה. מאמרו של בר-און אינו משתלח בזעם, הוא מעוגן במציאות המסובכת של ישראל ואינו מתעלם מיחודה, וההתרעות שהוא משמיע ראויות לתשומת לב. למרות שכמה מסימניו של אקו מצויים במקומותינו, בר און סבור כי "במדינת ישראל שולט משטר דמוקרטי יציב". המסר שלו כמעט ברור מאליו, אך אף פעם לא מיותר לשוב ולהשמיעו: "השמירה על הדמוקרטיה אינה נעשית מאליה. חובה עלינו לפעול כדי לשמר אותה ולהגן עליה".

ספר חשוב לכל קורא, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהא.

Il Fascismo Eterno – Umberti Eco

תשע נשמות

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום