הילדה שהביטה ברכבות החולפות / רופרטו לונג

לא חשבתי שאנטוש ספר שואה, בוודאי לא כזה שמספר על דמויות אמיתיות, אבל הפתעתי את עצמי.

הספר נפתח בכעין סיפור מסגרת. מנהל המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר מספר על תעלומת גורלה של שרלוט, ילדה יהודיה שנעלמה בעיר לייז' שבבלגיה בסתיו של 1941. בהתרגשות הוא צופה בסרט נדיר, שבו דה-גול מברך את לוחמי לגיון הזרים מאורוגוואי, שסייעו לצרפת להלחם בגרמנים, ורומז כי מה שנראה בסרט הוא פיסה מן הפאזל המרכיב את פתרון התעלומה. וכך, כשהוא יוצר מתח בלתי נחוץ, הוא פותח בסיפור, המסופר מפיהן של דמויות רבות, ביניהן יהודים שנרדפו, פולנים שסייעו להם, לוחמי הלגיון, חיילים גרמנים, אנשים שחייהם הצטלבו לרגע באלה של שרלוט, כמו הזייפן אדולפו קמינסקי, ועוד.

"מה קרה לדורה ברודר", ספרו המצוין של פטריק מודיאנו, עולה מיד על הדעת, ואכן ציטוט ממנו משמש כפתיח לאחד מפרקי הספר. אבל בשונה מספרו של מודיאנו, הרגיש, המהודק, החושף את פרטי פרטיה של התקופה בפריז, ספרו של לונג מפוזר, שטחי, ועושה רושם של ספר שמיועד לנוער אשר לא שמע על השואה מימיו.

למרות זאת התמדתי בקריאתו. מדובר, כאמור, בארועים שארעו לאנשים המוזכרים בו – בדברי התודה בסופו של הספר הסופר מזכיר את שיחותיו איתם – ולכן מבחינתי יש להכיר אותם. הפיזור של הספר, שהוא בעיני מגרעת, תורם מצד שני כמה פרטים מעניינים שלא הכרתי, כמו קורותיהם של לוחמי לגיון הזרים. אבל בערך לקראת מחציתו של הספר הגעתי למשפט "רבים אמרו שהחטיבה שלנו דומה לאו"ם. ושסופה שתהפוך, כמו האו"ם, למגדל בבל!", ואיבדתי אמון וסבלנות, שכן הדברים נאמרו לכאורה ב-1942, מעט לפני הקרב בביר-חכים, והאו"ם, אבוי, נוסד רק ב-1945. בשלב זה נטלתי לעצמי רשות לדלג ישירות לסוף, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתה של שרלוט, ודי לי בכך.

במאמר מוסגר אוסיף שנראה לי שגם מי שהופקדו על ההגהה והעריכה הלשונית לא התלהבו לקרוא את הספר, וכך נפלו בטקסט, באורח מאוד לא אופייני להוצאה, שגיאות מביכות של בלבול בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים, בנוסף לאותיות שנשרו ולמלים שהוכפלו. חבל.

בצד החיוב, האיור של נגה לבני על הכריכה נאה ומושך.

La Niña que Miraba los Trenes Partir – Ruperto Long

תשע נשמות

2022 (2016)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

טעם לחיים / אנטואן דה סנט-אקזופרי

"טעם לחיים" ראה אור ב-1956, שתים-עשרה שנים אחרי היעלמותו של הטייס והסופר אנטואן דה סנט-אקזופרי. כמו מרבית כתביו, ביניהם "טיסת לילה" ו"אדמת אנוש", גם הקטעים שנכללים בספר הזה הם שילוב של חוויות הטיס עם התבוננות הגותית בבני האדם ובמצבו של העולם.

הספר נפתח בסיפור "האוויראי" משנת 1926, המבוסס על יצירתו הראשונה של הסופר, "ההתחמקות של ז'ק ברני". סנט-אקזופרי מתאר בחיות רבה את תחושת ההתעלות שבטיסה, ולעומתה את הכבדוּת שחש גיבור הסיפור על האדמה, את הלשון המשותפת שיש לו עם אנשי צוות אויר אחרים, לעומת הקושי למצוא ענין בחברה אחרת. כשחניך טיסה, שז'ק ברני הדריך, נהרג, הוא יוצא לשכך את הכאב ואת האשמה בשחקים.

באפריל ומאי 1935 ביקר סנט-אקזופרי במוסקבה, ושלח משם את התרשמויותיו. שלוש מהן נכללות בספר. "הנה היא, הארץ שאי אפשר לדבר על אודותיה בלי לשלהב את הרוחות […] בבואנו לשפוט את ברית המועצות אנו נעים בין הערצה לעוינות, תלוי בנקודת המבט. תלוי אם אנו מעמידים בראש את מפעלותיה של האנושות או את הכבוד לפרט". הוא מתאר את חגיגות האחד במאי, תוהה על רודנותו של סטלין הנעלם מן העין ועל השפעתו, מספר על חווית הנסיעה ברכבת כשהוא צופה באנשים ומהרהר בעברם ובעתידם, ומבקר צרפתיה זקנה הממתינה לתורה לקבל דיור ראוי.

כל אלה טובים, מעניינים ומעוררי מחשבה, אך הקטע העוצמתי מכולם בעיני הוא האחרון, "יש לתת טעם לחיי אנוש". לא צוין מתי נכתב, אבל המלחמה העתידה לפרוץ, או שכבר פרצה, עומדת ברקע כתיבתו, כשהוא מבקש למצוא תחליפים לסכסוכי הדמים הבלתי פוסקים. "די להרחיק מעט את המבט. ואז אנו מגלים שעל עצמנו אנו אוסרים מלחמה. ומחלוקותינו, מאבקינו, עלבונותינו — כל אלה שייכים לגוף אחד המתכווץ נגד עצמו ונקרע בדם הלידה. יבוא יום וייוולד דבר שיתעלה על כל הדימויים השונים הללו, אך עלינו למהר לייצר את הסינתזה. עלינו לסייע ללידה מפחד שתביא עימה מוות"; "כדי להושיע אותנו, כל שיש לעשות הוא לעזור לנו לפקוח עיניים למטרה הקושרת בינינו, לחפש אותה באוניברסלי"; "כשנלך בדרך הנכונה, הדרך המקורית שבחרנו בה בקומנו מעפר, רק אז נהיה מאושרים. אז נוכל לחיות בשלום, כי מי שנותן טעם לחיים נותן טעם למוות".

משום מה, התרגום לעברית אינו כולל את כל הקטעים שנכללו בספר המקורי, וחבל.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של קוצ'ו קוניו. לא הצלחתי למצוא פרטים אודות המאייר.

מומלץ בהחלט.

Un Sens à La Vie – Antoine de Saint-Exupéry

תשע נשמות

2022 (1956)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

היקשרויות עזות / ויוויאן גורניק

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

חיילת / פאולינה טוכשניידר

"חיילת" הוא סיפור בגוף ראשון על חוויותיה של צעירה שהתגייסה לצה"ל, לא מצאה את מקומה, ושוחררה באישור קב"ן. על כריכת הספר נכתב כי "המציאות החדשה שאליה נקלעה הופכת את החיילת שלנו לפצצה אנושית מתקתקת", אבל זו אינה תמצית מדויקת של הסיפור. כפי שהיא מצהירה במשפט הפתיחה, "זה היה ברור וידוע מראש: לא היה שום סיכוי להיות חיילת טובה". כבר בתקופת התיכון סבלה מחרדות, ומחוסר יכולת להשתלב ולהתחבר, והשירות הצבאי היה המשך ישיר של חוויות אלה. עם כל הקשיים והאילוצים של מסגרת נוקשה, היא היתה מן הסתם מחזיקה מעמד עד סוף התקופה. סובלת אבל שורדת. השבירה הגיעה במלחמת לבנון השניה, בבסיס סגור בצפון, בצפיפות קלאוסטרופובית תחת הפצצות. "המחשבה שהדלתות למעלה נעולות צימקה אותי, הדביקה את הבטן לגב ודחסה את הריאות לשתי שקיות רקמה מרוקנות. רציתי בית ומיטה, לבד, לבד, לבד". מפקד רגיש היה ער למצוקה שלה ואיפשר לה חופשה, ממנה לא שבה.

המספרת מתארת את חוויותיה בתערובת של עוינות ושל מצוקה. מצד אחד היא מספרת כי "שנאתי את האחווה הזאת, השותפות הלא רצונית לגורל", ומצד שני היא תוהה, "הרוב לא כמוני. אבל למה הרוב ככה? למה הם רתומים כל כך? מה הם הבינו שאני מפספסת?". הכל קשה לה, ומתוך המצוקה תיאוריה נוטים להפרזה של עדה לא מהימנה. את המפקדות בטירונות היא מציירת כנובחות וכמשופמות. השמיכות על המיטות מזכירות לה את אלה של אושוויץ. כל מי שעברה את החוויה הצבאית יודעת שקל מאוד למצוא עילות ללגלוג ולביקורת, אבל את תיאוריה הקיצוניים של המספרת יש להבין בהקשר הפרטי שלה.

למרות שמדובר בספר אישי, שאינו בהכרח משליך על הכלל, אני סבורה שמן הראוי לתת עליו את הדעת. סביר להניח שהספר הזה לא היה נכתב לו נפל בחלקה שירות בבסיס פתוח קרוב לבית, במקום השירות המכביד והמלחיץ בבסיס מרוחק וסגור, ומי שמקבל את ההחלטות הללו צריך להיות עירני להשלכות.

הספר כולל תיאורים מפורשים של שירותים משותפים, של היגיינה לקויה, של עבודת מטבח מזהמת, וכיוצא באלה. מביקורות קודמות על הספר סברתי שכל אלה ידחו אותי, אבל התבדיתי. התיאורים מדויקים, גם אם הם מועצמים בסלידתה הרגישה של המספרת, משתלבים במכלול, ומדגישים את הלך הרוח המניע את הספר.

מעניין.

תשע נשמות

2022

שרב ראשון / דודי מנור

כותרת משנה: כרוניקה של התבגרות

דורי מנור, משורר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל, מספר ב"שרב ראשון", כמשתמע מכותרת המשנה, פרקים מהתבגרותו. התבגרות בספר הזה אינה מצטמצמת למסגרת הפורמלית של מעבר מילדות לבגרות, אלא מורחבת לתהליכים של גיבוש הזהות העצמית בתחומים המרכזיים בחייו, זהותו כמשורר, כישראלי וכהומוסקסואל, וכל אלה כמובן שלובים אלה באלה. הוא מתאר תמונות מחייו כילד בתל-אביב, מתעכב על ארועי מפתח ביחסיו עם השפה העברית ועם השפה הצרפתית, מספר על המשמעות של היות נער הומו כשזו היתה מילת גנאי וסוד מביש, מפליג לפריז בחיפוש אחר הבדידות והשונות, ונזכר בדמויות משפיעות, ביניהן מורתו לצרפתית, דליה רביקוביץ ואברהם סוצקבר.

"שרב ראשון" נפגש, מבחינתי, עם מספר נושאים שהרהרתי בהם בעקבות ספרים שקראתי לאחרונה. "על הדבש ועל העוקץ", הספר הביוגרפי של נעמי שמר מאת מוטי זעירא, עסק בין השאר באופן בו שאבה שמר מן המקורות. בפרק יפיפה במיוחד מציג דורי מנור את היופי שהוא מוצא אצל איוב, ובשירים שהוא משלב בספר ניתן למצוא בתוך העברית הנאה העכשווית הד ברור של השפה העתיקה. "על הדבש ועל העוקץ" תיאר גם את האופן בו נשפט מכלול יצירתה של שמר בפריזמה של דיעותיה הימניות. מנור עבר חוויה דומה כשיצירתו נקטלה בשל זהותו המינית ובשל דבקותו בצורות ובמשקלים קבועים. ב"היום בו יתחילו שירי לדבר" של יונה אלון תהיתי אם יש לי כקוראת ענין בחיטוט הפרטי של הכותב בכאבו. ב"שרב ראשון", למרות רמת החשיפה הגבוהה, השאלה הזו לא התעוררה, משום שכמו בביוגרפיה טובה הסיפור אמנם פרטי אך אינו נותר ברמה הזו בלבד. כשמנור שואל את עצמו, לדוגמא, "מה אני, בעצם? […] ישראלי? יהודי? קוסמופוליט?", התשובה שהוא מוצא יחודית לו ואולי לא תתאים לאחרים, אבל עצם קיום הדיון מחריג את ההתחבטות מדלת האמות של הפרט, והדבר הנכון לגבי כל אחד מהיבטי הספר.

כתיבתו של דורי מנור עשירה ומדויקת. הרוצה ללמוד על כושרו התיאורי והמילולי מוזמן לפרק המתאר את החוויה המכוננת שעבר כשצפה בשיר של ברונסקי ביט, Smalltown Boy, ומיד אחר-כך לצפות בקליפ.

הספר שופע מפגשים מעניינים עם סופרים ומשוררים כאן ומעבר לים. יוצא דופן ביניהם הוא סיפור המפגש עם אברהם סוצקבר, שעליו אומר מנור כי הוא אולי גדול המשוררים שחיו אי־פעם במדינת ישראל. בעוד המפגשים האחרים מתמקדים בנקודות ההשקה עם מנור ובהשפעתם עליו, הפרק אודות סוצקבר, שממנו התרשמתי עמוקות ב"גטו וילנה", כולל גם את סיפור חייו בנפרד מן הכותב. הצצה אל שירתו של סוצקבר ניתן למצוא ב"זר שלגים", שם נכלל שירו רב העוצמה "אל פולין" בתרגומו של בני מר.

"שרב ראשון" הוא ספר מעניין, מעורר מחשבה, וכתוב היטב. הציור היפה שעל הכריכה הוא "חלון פתוח" של בעז נוי.

מומלץ.

תשע נשמות

2022

היום בו יתחילו שירי לדבר / יונה אלון

בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022

ילד / עמרי חורש

קורה לפעמים, לא לעתים קרובות לשמחתי, שאני מתקדמת בקריאת ספר ולא מבינה מה קראתי. בדרך-כלל בשלב כלשהו אני מניחה את הספר בצד מבלי לסיים אותו, ומסווגת אותו ככזה שאפשר לוותר עליו. הפעם התרחשה חוויה שונה: מצד אחד שאלתי את עצמי על מה הוא בעצם מדבר. מצד שני קראתי אותו בעניין, בסקרנות ורוב הזמן בהנאה, וכשאסיים לברר אותו לעצמי תוך כדי כתיבה, בשורה התחתונה שתגיע למטה כנראה אסווג אותו כמומלץ.

הכותב פותח בהיעלמותו של בנו בהיותו בן שמונה-עשרה. חדרו של הבן נעול מפנים, אין בו סימנים של הסתלקות מכוונת, אבל הבן איננו. מכאן הוא חוזר להעלות זכרונות מחייהם בצוותא, מרגע היווצרותו של הילד. הכותב, כך אנו למדים, הוא אב חד הורי, הומוסקסואל, בן מושב שעבר לעיר עד שמאס בה ושב למושב, שם הקים נחלה לשניים, לו ולבנו.

אלא מה? הבן, שאפיזודות מחייו הוא מתאר בפרטי פרטים, הוא יציר דמיונו, פרי כשרון הכתיבה שלו. לקראת סיומו של הספר הכותב מסביר כיצד עלה במוחו הרעיון ליצור לעצמו ילד אחרי שחזה באפיזודה בין אם לילדה: "אם לא אוכל ליצור אותך באמת, אצור אותך בכאילו […]. אכתוב אותך. וכל העצב הזה על המקום הריק של ילד בחיי יתמלא […] ואם אוכל לכתוב אותך כמו שצריך, אתה תהיה". אודה, במבוכה מסוימת, שלמרות שניתן להבין בשלב מוקדם שהילד אינו קיים במציאות, נפלתי ל"מלכודת" התעתוע של הכותב, שלהטט יפה על הקו שבין מציאות לכתיבה.

אז על מה מדובר בספר? על כריכתו נכתב "לפניכם חיבור כן ומצמרר על השתוקקות לילד, לאבהות ולמשמעות", ובהחלט ניתן להבין אותו בדרך זו. לכך ניתן להוסיף, לדעתי, גם דיון בשאלות של הורות ושל יחסי הורים-ילדים. הכותב מעלה מספר דילמות שכל הורה מתמודד איתן, שאלות של מותר ואסור, של גבולות, של עצמיותו של האב כאדם. לא תמיד הסכמתי עם אמירותיו, אבל נהניתי מן ה"ויכוח" אתו תוך כדי קריאה. בעת האזנה לראיון עם הסופר (בקישור הזה החל מן הדקה העשירית) התחדדה היחודיות של ההורות כאב יחיד הומוסקסואל, שבהחלט נוכחת בספר אך נבלעת מעט. בעיני ההיבט המרתק במיוחד הוא המיזוג של הכתיבה והמציאות, האופן בו הכתיבה יוצרת חיים והחיים מהווים זרז לכתיבה, עד למצב בו הגבולות מיטשטשים. אני מנחשת שעמרי חורש כיוון יותר לנושא האבהות היחודית, בעוד שלי בלט בעיקר ההיבט האחרון, אבל בסופו של דבר, כפי שטוען ציטוט שאני אוהבת במיוחד (מתוך "איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" מאת מוחסין חאמיד בתרגומו של יותם בנשלום), "כשאתה קורא ספר, מה שאתה רואה הוא שרבוטים שחורים על עיסת עץ… ספר הופך לספר רק בשעה שקוראים בו, ועם כל אחת ממליוני הקריאות האפשריות הופך הספר לאחד ממליוני ספרים אפשריים".

ספר שפותח פתח לכמה וכמה קריאות אפשריות הוא מעניין בהגדרה, כזה שכדאי לקרוא שוב, להפתח לאפשרויות נוספות. ספר, כמובן, אינו חייב לצמצם עצמו להיבט אחד, וכאן שילוב הנושאים, למרות מימדיו הצנועים של הספר, ולמרות או אולי בגלל התעתוע, עובד היטב. נוסיף לזה את יכולתו של הסופר לתאר היטב רגשות ומראות ולאחוז בקורא, ונקבל חווית קריאה מומלצת.

תשע נשמות

2022

איור: נגה לבני

אוסף סיפורי ים ונהר אחד

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)

מייד אין אמריקה לטינה / סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו

"מייד אין אמריקה לטינה" הוא צירוף של שני סיפורים: "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת סנטיאגו גמבואה הקולומביאני, בתרגומה של סוניה ברשילון, ו"כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המכסיקני, בתרגומו של יוסי טל. מדובר בשני סיפורים שונים בנושאיהם ובאופיים – הראשון קליל יחסית ומשעשע ברובו, השני עוסק בנושא כבד-ראש יותר – אך הם צורפו יחדיו, כך אני מניחה, בשל שני קוים משותפים. האחד הוא יחסי גברים-נשים, שבהם הנשים הן הדומיננטיות. השני הוא המפגש הבין-תרבותי, שנוכח בסיפור הראשון ובא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני.

את "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מספר אניבל אסטרהאזי, צלם עיתונות, שמרבה לטוס מתוקף תפקידו. אסטרהאזי הוא קולומביאני ממוצא הונגרי, שאינו מוצא לעצמו מנוח כיושב-בית, והוא אוהב נמלי תעופה וטיסות למקומות רחוקים. "האושר נמצא תמיד בנסיעה הבאה. נכון יותר: באותה ארץ יפהפייה שמעולם לא ביקרנו בה", הוא אומר, ומנצל עד תום את ההזדמנויות שמאפשר לו מקצועו. בעקבות אחת הטיסות, שבמהלכה מטלטלת סופה את המטוס ומטילה אל חיקו את אחת הדיילות, נוצר קשר מיני בינו ובינה. אסטרהאזי חש להפתעתו שהוא מתאהב, אך מגלה, בהיפוך תפקידים נוגד סטראוטיפים, ש"אני, ומי יודע עוד כמה כמותי, רק ז'יטונים להחלפה”. ידו של מי תהיה על העליונה במלחמת גברים-נשים, נוסעים-אנשי צוות? סנטיאגו גמבואה כתב סיפור דינמי, משובץ בארועי התקופה – שנות ה-90 של המאה הקודמת – שבו מספר אמין ומעניין ועלילה מהנה.

"כמו לשחות בקרח" עוסק גם הוא במתח בין-מיני, וגם כאן תפקידי הגברים והנשים חורגים מן הסטראוטיפ. אך עיקרו של הסיפור הוא המפגש רצוף חוסר ההבנה בין אירופה לדרום-אמריקה. מכסיקו שרויה במשבר עמוק, וכך גם המספר. הוא איבד את עבודתו כמורה, ויחסיו עם בת זוגו עומדים בפני סיום. חבר, הנמנה עם הגָבָּצֵ'רוֹס, כלומר כאלה שניזונים מה"גָבָּצ'וֹס", הזרים הלבנים, ובעיקר הזרות הלבנות, מזמין אותו לבלות בחברת שתי תיירות שבדיות. התיירות רואות בעיר אואחקה את הקסם הלטיני, המספר חושב לעצמו, "קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני". הן סולדות מעירן שלהן, שטוקהולם, ומתארות את החיים בה כשחִיה בקרח, אבל קרח, בעיני המספר הוא טוהר, ההפך מן הכאוס שבו ארצו שרויה. טרינו מלדונדו מציג יפה דמות של אינדיבידואל, שמתוך העמדה המנותקת משהו של המתבודד מתבונן בארצו, כפי שתושביה חווים אותה וכפי שהיא נראית לזרים.

שני הסיפורים זכו לתרגום עברי מוצלח, והספר מומלץ בהחלט.

Santiago Gamboa – Tragedia del hombre que amaba en los aeropuertos

Tryno Maldonado – Como nadar en el hielo

תשע נשמות

2015 (2012, 2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

רדיו בנימין / ולטר בנימין

הפילוסוף ולטר בנימין, שהוקסם מן הטכנולוגיה של שנות ה-20 ומהשפעתה על התרבות, העלה לשידור בין השנים 1927 ו-1933 כשמונים תכניות רדיו. התכניות כללו מחזות, הרצאות, ביקורות ספרים, וגם שידורים מיוחדים לילדים ולבני נוער. עשרים ותשעה מן התמלילים שרדו, ופורסמו כספר ב-2014. הוצאת תשע נשמות בחרה לתרגם שישה מתוכם (למה לא את כולם?). כל השישה לקוחים מן התכנית לנוער.

בנימין נקט בשישה השידורים האלה לשון פשוטה למדי, כמספר סיפורים, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר. יחד עם זאת, הסגנון אינו מתיילד, והמסרים שהוא מבקש ממאזיניו למצוא בתוך הסיפורים משמעותיים, ואינם נגועים בהשטחה ובפשטנות. משום שהוא מתאר אירועים היסטוריים מגוונים, שפרטיהם אינם בהכרח מוכרים גם לקורא המבוגר, ומכיוון שנקודת המבט שלו מעניינת, הספר אינו צריך להיות מצומצם לכלל הגדרה הנסמכת על קהל היעד הראשוני.

תחומי העניין של בנימין מגוונים. הקטעים הנכללים בספר עוסקים ברעידת האדמה בליסבון בנובמבר 1755, במשפטי המכשפות באירופה, במִרמה בבולי דואר, בנפילת הבסטיליה, בכנופיות השודדים בגרמניה במאה ה-16, ובחורבן הרקולנאום ופומפיי. בין הדברים המשמעותיים שהוא אומר, אציין שלושה.

בהקשר של משפטי המכשפות: "שגגה והבל כשלעצמם הם גרועים דיים. אבל הם נעשים מסוכנים כשמבקשים להכניס בהם סדר ועקביות. כך קרה לאמונה במכשפות, וכך הסבה עקשנותם של המלומדים נזק גדול הרבה יותר משהסבה האמונה הטפלה. על מדעני הטבע ועל הפילוסופים כבר דיברנו. עתה נדבר על הגרועים ביותר: המשפטנים". וגם "המאבק נגד משפטי המכשפות היה אחד ממאבקי השחרור הגדולים ביותר של האנושות".

אחרי שהוא מסביר את השנאה היוקדת לבסטיליה, לא משום שנכלאו שם מתנגדי משטר, אלא משום שייצגה את הפער הבלתי נסבל בין בעלי הזכויות להמון והיתה כלי שרת בידי שררת השלטון ולא כלי בשירות הצדק, הוא מוסיף כי, "אפילו אכזריות ונוקשות אפשר לסבול אם האנשים מרגישים שיש בבסיסן רעיון כלשהו, שהנוקשות היא לא רק הצד השני של נוחותם של בעלי השררה. נפילת הבסטיליה היא לא רק רק נקודת מפנה בתולדות צרפת, אלא בתולדות המשפט".

בפרק שחידש לי ביותר אודות כנופיות השודדים בגרמניה, בנימין דן – בחמלה ובהבנה – בגורמים לתופעה, וגם במיגורה, וטוען כי "לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

בכל הקטעים בספר ניכרת אמונה בקידמה, בצדק, במערכת המשפט, וביכולתה של האנושות להתגבר על דעות קדומות ועל אמונות טפלות. אירונית הגורל האכזרית היא שסופו הטרגי של ולטר בנימין בא לו בעידן ששכח את כל אלה. ב-1933 היגר מגרמניה לצרפת בעקבות עלית הנאצים, וב-1940 נאלץ לברוח מצרפת. בדרכו לארצות-הברית, שם הצליחו ידידיו לארגן לו משרת מחקר, הצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול בין צרפת לספרד בהדרכתה של ליזה פיטקו. כשהספרדים איימו לגרש את חברי הקבוצה חזרה לצרפת, בחר בנימין לשים קץ לחייו.

"רדיו בנימין" הוא ספר מעשיר, מתאבן מעורר סקרנות לקריאת כתביו האחרים. הראל קין תרגם יפה, והספר מומלץ.

Radio Benjamin – Walter Benjamin

תשע נשמות

2016 (1930 – 1931)

תרגום מגרמנית: הראל קין