זיכרונותיו של גנן אנגלי / רג'ינלד ארקל

ביום אביבי שטוף אור, אי-אז במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, הונח תינוק על סף דלתה של אשת רועה הפרות בכפר אנגלי. התמזל מזלו של התינוק, והאשה הטובה, שהיו לה כבר שישה ילדים משלה, אספה אותו אל ביתה, והעניקה לו את שם משפחתה פינגאר. שתי נשים טובות נוספות תיקרנה בדרכו של הרברט בהמשך חייו: המורה מרי בריין, שתנחיל לו את המומחיות לפרחי בר, וגברת צ'רטריס שתהיה מעסיקתו ואשת חסדו. בתקופה בה אדם אסופי, בן להורים לא ידועים, היה מושא לגינוי, הילד חש שונה ויוצא דופן, תחושה שיכלה להיות לו לרועץ, או לחילופין לייצר עבורו אפשרויות. גיבורנו "לקח מה שזימנו לו האלים, וניסה להכיר טובה על כך". בזקנתו הוא חי בנחת בבקתה, משקיף על הגן שטיפח במשך מרבית חייו, וזמנו בידו להזכר בעברו.

רג'ינלד ארקל, שהיה גנן נלהב בעצמו, מלווה את זכרונותיו של פינגאר מילדותו ועד פרישתו. הוא מספר על הרברט הילד, שנקשרה נפשו בפרחי הבר עד שגמר אומר לפרוש מחיי החווה שיועדו לו ולהפוך לגנן. הוא ממשיך ומספר על ברט הנער שקיבל משרת עוזר גנן באחוזתה של גברת צ'רטריס. ברט יהפוך למר פינגאר כשימונה לגנן ראשי, ומר פינגאר יהפוך ל"פֶּרַח-תֶּרַח" (גרסתה של המתרגמת ל-Old Herbaceous, שמו של הספר במקור), כשצעירים יתפסו את מקומו.

דרך סיפורו של פינגאר הסופר שוטח אמירות חברתיות, משגר עקיצות מעודנות אל החברה האנגלית המעמדית, מתייחס ליחסים בין-דוריים וליחסי גברים-נשים, מבקר בחביבות את מוסדות הדת, וכמובן מתאר את חווית הגננות. "אולי גינון הוא העיסוק המתסכל ביותר תחת השמש, אבל הוא מעניק לא פחות מכפי שהוא גוזל – לא יותר ולא פחות".

ארקל אוהב את גיבורו, ומאהיב אותו על הקוראים. יש בפינגאר משהו תמים אך נחוש, אמונה בטוב והכרה במעוות, ערכים מוסריים פשוטים ואומץ להתנסות. הוא מתרפק על העבר, אך מכיר גם ביתרונות ההווה, ומוכן לשנות את דעתו כשהמציאות מוכיחה שהוא טועה. העולם הגדול ותהפוכותיו, בהם שתי מלחמות עולם, אינם חולפים לידו מבלי שירגיש, ויחד עם זאת עולמו הפרטי הוא העולם הסיזיפי והמספק של עבודת הגננות. זוהי מהותו, כפי שמתארת אותו בעלת האחוזה בערוב ימיה: "רגע אחד הוא היה מורט את עצבייך, כי הוא התעקש לעשות הכל בדרך שלו, וברגע הבא הוא היה מתוק כל כך עד שכמעט התחשק לך לבכות […] כאלה הם הגננים".

"זכרונותיו של גנן אנגלי" כתוב בחן ובנעימות, ואלה נשמרו היטב גם בתרגומה המצוין של לי עברון. ספר מקסים, מהנה מאוד לקריאה ומומלץ.

הטקסט המלא באנגלית, מעוטר באיוריו של ג'ון מינטון, מצוי ברשת.

Old Herbaceous – Reginald Arkel

תשע נשמות

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: לי עברון

ההסבר של ג'ורג' סילברמן / צ'רלס דיקנס

ג'ורג' סילברמן כותב הסבר. "הדבר קרה כך", הוא כותב ועוצר. מנסה שוב ועוצר. בנסיון שלישי הוא צולל אל זכרונותיו, פותח בילדותו וממשיך משם. מהו הדבר שקרה כך, ושאותו הוא מנסה להסביר, יתברר רק בסיומו של הספר.

מסר חד וברור עולה מסיפור חייו של ג'ורג': הורים, הזהרו בדבריכם! ג'ורג' הפעוט היה סגור רוב שנות ילדותו בדירת מרתף אפלה, ויחד עם הוריו סבל מצוקה וחרפת רעב. אמו, הנרגנת מחמת המחסור, כעסה כשהילד התלונן על קור או על רעב, או כשנדחק אל האש כשזו דלקה כדי להתחמם, או כשאכל ברעבתנות כשהאב הצליח להביא קצת כסף. "אח, אתה שטן קטן וחמדן!", אמרה לו אמו תדיר, ותחושת היותו כזה השפיעה על כל חייו.

דיקנס שם קץ באחת לסבלותיו של הילד, ואינו מעביר אותו במסלול היסורים של גיבוריו – ניצול על ידי מבוגרים, פיתויי פשע, מניעת מזון והשכלה. נהפוך הוא, הוא מפקיד אותו בידי פטרונים, שדואגים שיבריא ויתגורר בבית אנושי וילמד. אמנם הפטרונים הללו הם אנשי אחווה דתית פנאטית, ורחוקים מלהיות דמויות מופת – "מחוץ למקומות המפגש שלהם האחים והאחיות הללו אינם טובים יותר משאר בני משפחת האדם, אלא בסך הכל, בלשון המעטה, הם רעים לא פחות מרוב האחרים", מספר ג'ורג'– אבל לנער המתבגר מזומנות אפשרויות לפרוח.

ג'ורג' יודע לנצל את ההזדמנויות שניתנות לו, אך דרכו אל האושר חסומה בשל מאבקו המתמיד להכניע את תדמיתו בעיני עצמו, זו שחרטה בו אמו. האיסור שהטיל על עצמו להיות חמדן מאפשר לאחרים לנצל אותו, ומונע ממנו להשלים עם זכויותיו הטבעיות לרווחה ולאהבה. התמימות של הילד הרעב מתחלפת במבט המפוכח של המלומד המתבודד; הצלקת הרגשית היא אותה אחת.

זהו הספר השני של דיקנס שמתורגם על ידי הוצאת תשע נשמות. קדם לו "דוקטור מריגולד", אף הוא סיפור כן ונטול יומרנות בגוף ראשון. "ההסבר של ג'ורג' סילברמן" הוא ספר ממוקד, בהיר עד מאוד, שלמרות היקפו הצנוע הוא מכיל גם סיפור אינטימי נוגע ללב וגם ביקורת חברתית נוקבת. לי עברון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

George Silverman’s Explanation – Charles Dickens

תשע נשמות

2021 (1868)

תרגום מאנגלית: לי עברון

עין תחת שן / ריקרדו סטרפאסה

"עין תחת שן" הוא השני מספריו של ריקרדו סטרפאסה, שהוצאת תשע נשמות בחרה ותרגמה. קדם לו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", שבאחרית הדבר שצורפה לו נכתב על השמחה הספרותית, על ההגזמה הפרודית ועל אי-הנחת הרוטטת המאפיינות את כתיבתו. שלושת אלה מצויות גם בספר הזה, וביתר שאת.

רוצח סדרתי מפזר בבואנוס איירס חלקי גופות של נשים, כאן יד, שם רגל, מדי פעם ראש. החקירה מוטלת על הבלש נבארו, שבסך הכל רצה לפרוש בנחת מן השירות. בעוד הוא מנסה לפצח את תעלומת הרציחות הללו, צץ למבתר הגופות האלמוני מתחרה בדמותו של חונק, שדווקא מעדיף גברים כקורבנות. העיתונות נהנית להטיל אימה ולהצליף במשטרה, הרופאים המשפטיים משתעשעים בעליונותם המקצועית, שופטים ופקידי בית המשפט מתחרים על שוחד שמציעים קרובי הקורבנות המשוערים הלוטשים עינים לירושה, והמשטרה מוכנה לרמוס את כל זכויות האזרח כדי להשיג פיצוח.

סטרפאסה מספר סיפור, שהרקע לו טרגי ומדמם, באמצעות אבסורדים והפרזות, ויוצר פרודיה מצליפה שנקראת בחיוך בלתי פוסק. בניגוד לספר הקודם, שבו הביקורת הפוליטית-חברתית היתה נוכחת בצל העלילה, כאן היא בליבה, אך אין בכך כדי להפחית מהנאת הקריאה.  

התרגום של רינת שניידובר זורם וטבעי, איור הכריכה של אריאל טופלר נאה למראה, והספר מומלץ.

Ojo por Diente – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2021 (2014)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

על פרות ואנשים / אנה פאולה מאיה

אדגר וילסון עובד כמהמם פרות בבית מטבחיים. בלב רחום הוא מסמן צלב על מצחה של הפרה, מכוון היטב את פטישו אל מרכז הצלב, וחובט בחוזקה. כשהחיה קורסת, נפתחת דלת צדדית, והיא מועברת לתחנה הבאה, לעריפת ראשה ולחיתוכה. הפרה הבאה כבר ממתינה לתורה. "טמא וקביל מוסרית", כך מרגיש אדגר כלפי עצמו. הוא אינו גאה בעבודתו, אבל לדעתו, מכיוון שמישהו צריך לעשות אותה, מוטב שיהיה זה הוא, המרחם על קורבנותיו. אדגר הוא דמות מורכבת: לרגעים נדמה שהוא ראוי להערכה, לרגעים הוא מקפיא דם. הוא אינו מסוגל לשקר, אבל הוא מסוגל לרצוח. כשהוא נשאל על ידי מבקרים אחוזי חלחלה בבית המטבחיים אם הוא מרגיש כרוצח, הוא משיב בשלווה, "כן".

תעשית הבשר היא נושא הספר. בעל המקום אדיש במידה שווה כלפי החיות וכלפי הפועלים, ועיניו רק לרווח. אחד הפועלים נהנה לראות את בעלי החיים מתענים לפני מותם. פועל זקן מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שירגיש נחוץ. אחר עושה את ההכרחי כדי להתפרנס. נדמה שהעבודה במקום מושכת אליה בעיקר אנשים מעוותים רוחנית. עניי הסביבה מתחננים לקבל בשר חיות מתות, שנפסל ליצור. הטבע המפואר הולך ומזדהם. מפעלים ליצור המבורגרים מתרחבים בסביבה, והדרישה לבשר הולכת וגדלה.

לפרות הנואשות נמאס. אדגר מבחין כי התנהלותן השגרתית משתבשת, ובאקט של מחאה אחדות מהן נוטלות את גורלן בידיהן. באחרית דבר מעניינת מוצא רון דהן בהיבט זה מקבילות בין ספרה של אנה פאולה מאיה לסיפורו של שלום עליכם, "ספר הכפרות", שבו התרנגולות, שהשלימו עם גורלן כמאכל, מתקוממות נגד מנהג הכפרות.

סוגית אכילת הבשר מעוררת דיונים סוערי רגשות. אפשר לטעון כי בעלי חיים אוכלים בעלי חיים, ובני האדם אינם יוצאים מכלל זה; ואפשר לטעון את ההפך, שהרי ניתנו לבני האדם אפשרות הבחירה והיכולת לייצר מזון אחר. יש המשווים את תעשית הבשר למחנות ריכוז, ויש הרואים בה כורח. יש הטוענים שבעלי חיים אינם סובלים כבני אדם, ויש הגורסים כי דין אחד לכולם. כך או כך, למעט יחידים, איש אינו רוצה להיות זה שמחזיק בפטיש, והמסקנה אליה מוליכה הסופרת חד-משמעית: "אנשים שאוכלים יש בשפע, והם אוכלים ולעולם לא שבעים. כולם אנשי דם, אלה שהורגים ואלה שאוכלים. איש אינו חף מפשע".

"על פרות ואנשים" הוא ספר ברוטלי בזכות ישירותו, ולמרות, ואולי בגלל, שפתו היבשה. הוא ממוקד מטרה, אבל נקרא רוב הזמן כפרוזה ולא כמניפסט. הסופרת קיבצה אל תוך הספר הצנום מספר סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומספר דמויות, המאופינות בבהירות באמצעות קוים בודדים ומדויקים, והתוצאה קריאה מאוד ומצמררת.

De Gados e Homens – Ana Paula Maia

תשע נשמות

2020 (2013)

תרגום מפורטוגזית: מיכל שליו

אנדריאה / מרדכי בר-און

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד

קדחת הזכוכית / פ"מ הבארד

"קדחת הזכוכית" הוא סיפורה של אובססיה. ג'וני סלייד הוא אספן זכוכית להוט. כשהמגזין "זכוכית עתיקה" מבשר שהתגלתה טאצה (צלחת הגשה על רגל) עתיקה, הוא, וכמוהו קהילת האספנים, חייב להניח עליה יד. התשוקה הזו נתקלת במכשול רציני, כשהאדם שבישר על התגלית בחר לא לחשוף פרטים על מקומה ועל בעליה, וסיפק רק תמונות שהרקע שלהן טושטש. אובססיה, כך מתברר, אינה מכירה במכשולים.

כשג'וני, הרווק המושבע, יוצא בעקבות הרמזים, הוא פוגש בקלודיה, ומפתח אובססיה גם כלפיה. האם יוכל להשיג גם את האשה וגם את הטאצה? כך הוא מתאר את הדילמה ואת מעמקי נפשו של אחוז דיבוק: "הצד הטוב שבי – גם אם מתוך מבחר דל למדי של צדדים – רצה את קלודיה ושכל הזכוכית בעולם תלך לעזאזל. הצד הרע שבי רצה את הטאצה, תוך העדפה לקבל גם וגם. אבל לצד הרע ביותר לא היה אכפת אם אשיג את הטאצה או לא, כל עוד אף אחד אחר לא יניח עליה יד".

אובססיה מעלה על הדעת את התסיסה המתפקעת מרגשות ואת אובדן השליטה נוסח שטפן צווייג, אבל זו שב"קדחת הזכוכית" שונה, מינורית כלפי חוץ, אפופה הומור בריטי דק. היא מובילה את ג'וני אל סכנות, והופכת אותו לבלש לא מבריק במיוחד, אבל ערמומי וממוקד מטרה. אפילו רתיעתו הבלתי נשלטת מגופות – ואלה מצטברות ללא הרף – לא עוצרת אותו.

הנוף משחק בספר תפקיד מרכזי בעיצוב אוירה והלכי רוח, והאברד מיטיב לתאר אותו באמצעות קולות ודממה, מראות וחשכה, תחושות וריחות. בחרתי באקראי קטע אחד להמחשה: "נסענו במהירות קבועה, דוחקים גליל אויר לח אל תוך המנהרה שלפנינו ושואבים מאחורינו אויר אחר, מת באותה מידה. שום דבר אחר לא זז, אבל ראיתי נצנוץ של מים מבעד לגזעי העצים הצפופים משמאלי. עד מהרה התפרדו העצים לגמרי, והגענו אל זרוע ארוכה של מים שטוחים, כבדים וחסרי תנועה בין העצים התלויים מעליהם. ריח המלח שלט בכל, אבל המים הזכירו ים בערך כמו בית מרחץ עירוני לקראת סגירה".

למרות האימה, ולמרות קור הרוח המקפיא המתלווה לדיבוק, הספר נעים מאוד לקריאה. הוא שופע הומור ואבחנות חברתיות מעניינות, כתוב בשטף, מותח במינון מוצלח, ומתורגם כהלכה. האיור של שרית עברני על העטיפה נאה והולם את רוחו של הספר.

מומלץ בהחלט.

 

A Hive of Glass – P.M. Hubbard

תשע נשמות והכורסא

2020 (1965)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

מכתב של אלמונית / שטפן צווייג

anonymous_letter_master

קלקלנים קלים בהמשך הסקירה (אם כי ניתן לנחשם עוד בטרם הם נחשפים במהלך הסיפור)

לפני כשנתים, כשכתבתי על ספרו של שטפן צווייג, "לילה מופלא", התיחסתי לסיפור "מכתבה של אלמונית", הכלול בו, כאל הסיפור הפחות משכנע בקובץ. כעת, לאחר שקראתי אותו בתרגומו החדש, אני מתלבטת בין לא משכנע למכעיס, ומתיחסת בכך אל המספרת, לאו דווקא אל הסיפור. כך או כך, הוא כתוב בכשרונו הניכר והמוכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או אם הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול צלול ורהוט.

סופר מקבל ביום הולדתו הארבעים ואחד מכתב ארוך, הנפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכאן ואילך מגוללת האלמונית את סיפור חייה, שעמד כולו בסימן אהבתה לסופר. צווייג, שהרבה לכתוב על התמכרויות ועל קבעונות, מספר גם כאן סיפור כזה מפיה של האשה. מאז עבר הסופר לגור בדירה הסמוכה לדירתה, כשהיא ילדה בודדה בת שלוש-עשרה והוא צעיר עטור הצלחה המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הוא הפך למוקד קיומה. אדישותו כלפיה לא שינתה את רגשותיה, מעבר לעיר אחרת בעקבות נישואי אמה לא קטע את אהבתה, חיזורים של גברים ראויים לאהבה אפילו לא שרטו את התמסרותה. החלומות שרקמה סביבו פרנסו את ימיה ואת לילותיה, וכשמבטו נח עליה נחתם גורלה: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך" (ובתרגום הקודם של צבי ארד, הנאה והיאה אף הוא: "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך").

ההתמכרות והלהט של האלמונית סוחפים ונכנסים אל הלב, ובכל זאת מצאתי את הסיפור מכעיס, ואולי יש לדייק ולומר שהכותבת מכעיסה. קשה לקבל את הסיטואציה שבה, בעוד גופת הילד מונחת לידה, האם מתישבת לכתוב וידוי אהבה. נדמה כי כל משמעותו בעיניה היתה כרוכה בסופר, ומשעה שמת היא מתאבלת בעיקר על אובדן החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה. גם המחיקה המוחלטת שלה את עצמה והאלהתו של הנמען, למרות מגרעותיו, בלתי נעימה לקריאה. כך, לדוגמא, כשנוצר ביניהם בעבר קשר קצר-ימים, והוא לא עמד בהבטחתו לשמור עליו, תגובתה היא "אינני מאשימה אותך, אני אוהבת אותך כמו שאתה, חם לב ושכחן, מתמסר ולא נאמן".

כך, מן הסתם, נראית אובססיה, והלא היא לבו של הסיפור, וגיבורה מכעיסה אינה פגם ספרותי. לשטפן צווייג יש לעתים נטיה להגזים ברגשנות, אבל כאן, למרות עוצמת הרגש, הכתיבה מצליחה להשאר מאופקת יחסית, ובכך היא דווקא מקבלת משנה כוח.

הראל קין, שתרגם את הנובלות הקודמות של צווייג שראו אור בשנים האחרונות, העניק גם הפעם לבוש עברי נאה והולם ליצירה, והספר מעורר רגש ומומלץ.

Brief einer Unbekannten – Stefan Zweig

תשע נשמות

2020 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

וקולדה / לוסיה פואנסו

ב-1959, אחרי מספר שנים בהן התגורר בארגנטינה, חלקן תחת שמו האמיתי, חש יוזף מנגלה שהאדמה בוערת מתחת רגליו כשהוגשה בקשה להסגירו, והחליט למצוא מקלט במדינה דרום-אמריקאית אחרת. בדרכו עצר לתקופה ממושכת בברילוצ'ה, שעל גבול ארגנטינה וצ'ילה. במקום שגשגה קהילה גרמנית, שעם חבריה נמנה בין השאר אריך פריבקה, פושע מלחמה שניהל את בית הספר המקומי. הקהילה תוכננה להעניק מקלט לראשי המשטר, אם יזדקקו לו, ותושביה גילו אהדה רבה לנאציזם גם אחרי המלחמה. לתושבי ברילוצ'ה, אלה שלא היו שותפי סוד, הציג מנגלה את עצמו כווטרינר שהיה מסוגל לטפל גם בבני אדם. הוא התעניין בנשים הרות ובילדים, ולמעשה המשיך את המחקרים שערך באושוויץ, אך למרבה המזל ללא השליטה השטנית בקורבנותיו. שמועה שנקשרה בפרשת שהותו שם מספרת שעסק בין השאר ביצור בובות. עוד על שנותיו של מנגלה בדרום-אמריקה ניתן לקרוא בספרו המומלץ של אוליביה גז "היעלמותו של יוזף מנגלה".

לוסיה פואנסו נצמדה לעובדות ההיסטוריות ולשמועות, ורקמה סיפור המתאר את התקופה שבין יציאתו של מנגלה לדרך ועד שעזב את ארגנטינה. כדי לא לנסוע לבדו בדרכים הארוכות, נצמד חוסה (הגרסה הספרדית ליוזף) אל משפחה מקומית, שהתעתדה להפעיל אכסניה בברילוצ'ה, ורותק במיוחד אל לילית, הבת האמצעית שהיתה על סף גמדות. גם אם המשפחה משכה את תשומת לבו בשל הריונה. בדרכם התארחו ללילה אצל משפחה ממוצא אינדיאני, שחייה התנהלו בצל השמדת הילידים במדינה. בברילוצ'ה התקבל מנגלה בהערצה על ידי הקהילה הגרמנית, אך בחר לקבוע את מגוריו אצל המשפחה עמה נסע, קרוב אל הילדה שהפכה מושא נסיונותיו. רק הופעתה של נורה אלדוק, מי שנראתה לו נציגת המוסד, והידיעה על לכידתו של אייכמן, גרמו לו לשחרר את המשפחה מנוכחותו השתלטנית (המשפחה עצמה לא ביקשה להשתחרר, וגם אם התעוררו בהם חשדות כלפיו, "החיים קלים יותר אם מעמידים פנים שלא רואים").

"וקולדה" הוא ספר מקפיא דם. הסופרת, מבלי להזדקק לאמירות מפורשות, מדייקת בתיאוריו של מנגלה, כפסיכופת קר מזג, נטול לחלוטין רגשות אנושיים. באחד הסרטים הדוקומנטרים על השואה שמעתי פעם "תירוץ" ליחס הבלתי אנושי כלפי היהודים במחנות. הדובר – מפקד אושוויץ, אם זכרוני אינו מטעה אותי – ראה יום יום מסות של בני אדם, והמספרים הגדולים מחקו מבחינתו את האנושיות של כל אחד מהם. למנגלה לא עמד אף "תירוץ" זה. הוא הכיר את קורבנותיו היכרות אינטימית, ובכל זאת השתמש בהם, באכזריות שקשה להעלות על הדעת, כבחיות מעבדה. מונח החרטה לא נכלל במילון שלו, ובכל מקום בו שהה המשיך בפעילותו. בקטע מצמרר בספר, אחד מרבים, הוא מקריא לילדי המשפחה את סיפור "החלילן מהמלין", המקבל משנה עוצמה כשהוא נשמע מפיו של מי שגזל ילדים וחיים לא כעונש אלא כדרך חיים.

וָקוֹלְדָה הוא שמה של בובה השייכת לבני מפוצ'ה, התושבים הילידיים של דרום ארגנטינה וצי'לה. לילית מקבלת את הבובה שחורת השיער, העשויה עץ ובד, מבת המשפחה אצלה שהו ללילה בדרכם לברילוצ'ה. בתמורה השאירה בידיה את בובת החרסינה ה"ארית" שלה. לבובות תפקיד משמעותי בעלילה, שאמנם מתמקדת במנגלה, אך נותנת ביטוי למתחים הבין גזעיים בארגנטינה ולגורלם של בני מפוצ'ה.  

לוסיה פואנסו כתבה תסריט לסרט באותו השם (ובתרגום "הרופא הגרמני"), ואף ביימה אותו.  

"וקולדה" הוא עוד דרך להתבונן ברוע ולספר את ההיסטוריה. הכתיבה של פואנסו מדויקת ונכנסת בשקט קפוא לנשמה, והספר, שאינו קל לעיכול, מומלץ בהחלט.

 

Wakolda – Lucía Puenzo

תשע נשמות

2020 (2011)

תרגום מספרדית: פרידה פרס-דניאלי

השזלונג הויקטוריאני / מרגניטה לסקי

the_victorian_chaise_longue_master

בשנות החמישים של המאה העשרים, מלאני, אשה צעירה שחלתה בשחפת כשהיתה בהריון, מרותקת למיטתה. נמנע ממנה לשחק עם התינוק, שהוא כבר בן שבעה חודשים, נמנע ממנה קשר אינטימי עם בעלה. בפתחו של הסיפור היא מקבלת בשורה טובה: הבדיקה האחרונה הראתה שהיא בדרך להבראה, ואם גם הבדיקות הבאות תהיינה שליליות היא תוכל לשוב לחיי שגרה. כדי לזרז את התהליך, מציע הרופא למלאני לעבור לשכב בסלון בשעות שבהן הוא מוצף אור שמש. סוף-סוף נמצא שימוש לשזלונג הויקטוריאני המסורבל והמכוער שקנתה בדחף של רגע ממש לפני שרותקה למיטתה. בתחושת אקסטזה נרדמת מלאני, מודעת בלי משים לשמים ולפרחים ולמוזיקה, לליטוף האויר החמים, וגופה היה בטוח סוף-סוף באושר שיבוא.

כשהיא מתעוררת, או גולשת לסיוט, או נתקפת שיתוק שינה, היא מוצאת את עצמה על אותו שזלונג, אבל קרוב לתשעים שנה לפני זמנה, בסביבה אחרת, מוקפת אנשים בלתי מוכרים לה. מדבריהם של אותם אנשים ומהתנהגותם היא מסיקה בהדרגה ששמה כעת מילי, שהיא חולת שחפת במצב קשה, ושחוותה ארוע טראומטי. בו זמנית היא מלאני ומילי, מנסה לנווט בתוך הכפילות, להבין כיצד אירעה, ולהציל את שתיהן.

ניתן לקרוא את הספר כתיאורו של סיוט מטיל אימה, שעוצמתו נובעת הן מן הבלבול שחווה מלאני והן מהקוים המקבילים בחייהן של שתי הנשים. שתיהן, כאמור, חלו בשחפת, שתיהן חוו לידה אך נמנע מהן הקשר עם ילדיהן. אבל נראה לי שיש בו יותר מסיוט גרידא, ומה שמשותף ושונה בחייהן של מלאני ומילי בא לומר אמירה משמעותית על מצב האשה. למרות שנראה כי חירותן של הנשים התרחבה עם השנים שחלפו, מלאני ומילי מתנהלות במסגרת מגבילה, מתמרנות כדי לזכות בשליטה מסוימת על חייהן, מתוסכלות מכל מה שלא ניתן לממש. מרגניטה לסקי מתיחסת לענין זה הן במה שמשתמע מן העלילה והן באמירות מפורשות כגון אלה: ברגע של חילוקי דעות בין מלאני לבעלה, היא נכנסה לנעלי האשה הקטנה והטיפשונת שהגבר שלה יודע הכי טוב, ובכל זאת המשיכה לשדלו בקסמה הנשי-ילדותי […] היא הרימה אליו את עיניה, חתלתולה שובבה אך צייתנית; כשהיא מנסה להבין את סביבתה של מילי, היא חושבת בכעס: "לו רק הייתי אחת הנשים המשכילות האלה", וטינה ישנה התעוררה בה שוב, טינה שנקברה מזמן בחיי הנישואים.

"השזלונג הויקטוריאני" כתוב בצמצום ובאיפוק, אך ממחיש היטב את הבלבול המסויט שחווה מלאני. תומר בן אהרון תרגם יפה, והספר מוסיף להדהד גם אחרי סיום קריאתו.

The Victorian Chaise-Longue – Marghanita Laski

תשע נשמות  והכורסא

2020 (1953)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

גבירה אבודה / וילה קאתר

avuda_master

"גבירה אבודה" מתרחש בעיירה במערב ארצות-הברית בשלהי המאה התשע-עשרה. על גבעה, מעט מחוץ לעיירה, ניצב ביתם של בני הזוג פורסטר – דניאל, מחלוצי המערב התיכון, ומי שהניח מאות קילומטרים של פסי רכבת בערבה, ואשתו השניה מריאן הצעירה ממנו ברבע מאה. הוא מוערך בזכות פעילותו ואישיותו המכובדת, היא נערצת בזכות חינניותה, חוסר הפורמליות שלה, ורוחה החופשית. ניל הרברט, ילד כבן שתים-עשרה, נמנה עם מעריציה, ואף הוא חביב עליה במיוחד. בדומה ל"אנטוניה שלי", שנכתב חמש שנים קודם, גם הספר הזה מתלווה אל גיבוריו בשלוש תקופות חיים – בילדותו של ניל, בבגרותו, ועשרות שנים אחר-כך.

עלילת הספר קצרה, ואף פשוטה למדי. בילדותו של ניל, בני הזוג פורסטר שוהים בעיירה מספר חודשים בשנה, מארחים לעתים תכופות, משמרים את ערכי תקופת החלוצים ואת מנהגיה השמרניים. פרק הילדות מסתיים בנקודת שבר, כשניל מבין שתפיסתו את גברת פורסטר אינה משקפת בהכרח את מי שהיא, וכי מתחת לקלילות ולקביעות מסתתרים חוסר שביעות רצון וחוסר מנוחה. בבגרותו, שנים ספורות אחר-כך, האדון פורסטר לוקה בשבץ, ובני הזוג מרותקים לעיירה בכל ימות השנה. המשברים הכלכליים של שנות התשעים משבשים אף הם את אורח החיים שהתרגלו לו. הפרק החותם את הספר, עשרות שנים אחר-כך, חותם גם את סיפורה של הגבירה.

לכאורה, אם כך, זהו סיפור יחסיו המשתנים של ילד-בחור-גבר עם אשה. אבל למעשה, הנושא המרכזי בספר הוא תום עידן החלוציות. תם זמנם של האנשים החולמים, ההרפתקנים, הנדיבים, שייסדו את המשקים והניחו תשתיות בערבה, והגיע תורם של אנשי הכספים המעשיים, הציניים. הם יהרסו ויקצצו לחתיכות נושאות רווח את המרחב, את הצבע ואת השאננות הנסיכית של הרוח החלוצית. ניל אינו מסוגל לעשות דבר לעצור את מהלך העניינים, ושאיפתו לשמר את העבר מתמקדת בשינוי שעוברת הגברת פורסטר בעקבות השתנות נסיבות חייה: לו רק היה יכול להציל אותה ולקחת אותה משם כך – הרחק מהעולם של העונות העצובות, הבלתי נמנעות, להרחיק אותה מהשפעות הזמן, מהבליה, מרוע הגורל!

וילה קאתר מיטיבה לתאר נופים והלכי רוח, היא מציגה דמויות אנושיות ומשכנעות, והספר נעים לקריאה. יחד עם זאת, הוא לוקה, לדעתי, בפרשנות יתר. הסופרת אינה מניחה רמז בלתי מפוענח, ובעוד העלילה מינימליסטית כהלכה, משמעויותיה לעוסות עד דק, ללא מרחב לפרשנותו של הקורא.

המתרגמת רעות בן יעקב צירפה לספר אחרית דבר מעניינת ומרחיבה.

A Lost Lady – Willa Cather

הכורסא ותשע נשמות

2020 (1923)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב