"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.
במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:
גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.
כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.
במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.
עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.
השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.
גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.
המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?
יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.
עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.
המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.
מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.
התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.
המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.
לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.
"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.
Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907
An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859
Night Walks – Charles Dickens, 1859
On Going a Journey – William Hazlitt, 1822
תשע נשמות
2017
תרגום מאנגלית: יהונתן דיין
