כך להשאר לעולם / יונה אלון

"יש מי שמטפס על האוורסט ויש מי ששלגי הקוטב גוברים עליו. אני – סערה בכוס מים גם היא הרפתקה בשבילי".

יונה אלון פרסם בימי חייו שני ספרי פילוסופיה ושבעה ספרי שירה, אך בעבור מרבית הציבור נותר אלמוני. הכתיבה היתה תכלית חייו, ובמותו הותיר אחריו כעשרים מחברות עבות כרס, ובהן המלים שכתב במשמעת ברזל ובסדר יום קפדני. "כך להשאר לעולם" מבוסס על אחת המחברות.

בלתי אפשרי לקטלג את עזבונו של יונה אלון תחת הקטגוריות הספרותיות המקובלות: אלה אינם סיפורים עלילתיים, גם לא יומן למרות התיעוד היומיומי. הוא עצמו התחבט בשאלת מהותה של יצירתו. פעם כתב: "יתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו". בפעם אחרת, ברוחו של פסואה שהעריץ, שאף ל"דרמה סובייקטיבית של חיי הפרט". וביום אחר, כשהודה בפני עצמו שכבר אין לו כוח למבצע גדול כמו ספרו הפילוסופי, חשב ש"אולי יש דרך אחרת: דרך הגילויים המילימטריים. בכל פעם לגלות עוד מילימטר של מציאות. ואחר כך לצרף אותם מעשה תשבץ זה לזה". ואולי כל ההגדרות אינן נחוצות: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה".

בכתיבה אינטימית ומדויקת, פיוטית והגותית, יונה אלון כתב את חייו. הנושאים שמשכו את תשומת לבו מורכבים מארועי יום-יום, כמו ביקור במרכול, שתמיד מבלבל אותו, וטיול גמלאים בכרמל. הוא לכד את הגוונים של מזג האויר, קלט במחושים דקים את התנהגותם של האנשים. הוא סיפר על ילדותו כעולל שהופרד מאמו, אשר בעקבות הלידה אושפזה לשנתים, וכילד בקיבוץ, ילדות שנטלה ממנו את הכשרון לאהבה. הוא שב והזכיר את אשתו יפה, שניחנה בכשרון זה (ברגע הומוריסטי הוא מצטט אותה: "אתה רוצה רק לשבת על הכורסה בעצימת עיניים ולחשוב שאתה פסואה"). ויותר מכל כתב על הכתיבה. למרות שנושאיו חוזרים על עצמם, אין בקריאה תחושה של חזרתיות, שכן כל שיבה אל נושא כלשהו צובעת אותו בעוד גוון, קולטת עוד משמעות.

המו"ל אוריאל קון צירף לספר אחרית דבר מעניינת, המשתפת את הקוראים בתחושותיו כלפי היצירה ובתהליך העבודה על הספר.

קראתי את הספר ברצף, אבל ההמלצה שלי היא לקרוא אותו לאט, קריאה יומית קצרה, לפתוח את הספר בשעת דמדומים ולצרף למעשה תשבץ עוד מילימטר של מציאות חייו של יונה אלון.

מכיוון שאלון מוכשר להציג את עצמו טוב ממני, אסיים בציטוט קטע מקסים, המתאר את ההכנה למלאכת הכתיבה היומית:

קודם כל, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.

אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.

ועכשו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.

אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.

הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.

 

תשע נשמות

2018

מודעות פרסומת

צבע החלב / נל ליישון

מרי, נערה כבת ארבע-עשרה, היא בת הזקונים במשפחתה המונה ארבע אחיות. השנה היא 1830, המשפחה מתגוררת בכפר אנגלי, מתפרנסת מהאדמה ומחיות המשק. אביהן, המאוכזב בשל לידת בנות בלבד, מסתפק בלית ברירה בכוח העבודה הנשי העומד לרשותו. בנוקשות ובאלימות הוא מעביד אותן מעלות החמה ועד שקיעתה, כופה את רצונו ואת שרירות לבו בכוח הזרוע. השכלה מסודרת אינה עומדת על הפרק, משום שאין טעם לבזבז את זמנן היקר על נושאים מיותרים. המקום קשה, האנשים קשים, האלימות היא כוח טבע.

מרי, שמעולם לא הרחיקה מחוץ לדלת אמות עולמה הצר, מורחקת יום אחד מביתה. אשתו של הכומר חלתה, הכומר נזקק לעובדת בית נוספת, ואביה מחליט שלא תזיק לו הכנסה נוספת. מרי ממירה את בגדי הבוץ בבגדים לבנים, מנסה להסתגל למיטה שכולה שלה, לראשונה בחייה, ולמטלות סיזיפיות שמטרתן אינה קיום בסיסי אלא מותרות. אשת הכומר מחבבת את חֶברתה, הכומר מלמד אותה קרוא וכתוב, בנם של בעלי הבית, טיפוס רודף נשים, אינו כופה את עצמו עליה, עובדת הבית הותיקה נותנת בה אמון. נדמה שפרק ב' בחייה פותח בפניה אפשרויות חדשות. אז למה, פחות משנה אחר-כך, היא יושבת וכותבת בכפייתיות, מכריחה את עצמה להעלות על הכתב כל פרט מקורות השנה האחרונה? למה תחושת החרדה? למה הדחיפות להספיק לכתוב? מה השתבש?

נל ליישון בראה דמות שנכנסת אל הלב ומתנחלת בו. בעולם סתגלני ולמוד עמל, מרי הולכת בתלם, עושה מה שאומרים לה, שקועה ביומיום, לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. ברגע נדיר, שבו אחיותיה מדמיינות מה היו מבקשות לו היו יודעות שחלומן יתגשם, איש אינו שואל את מרי, וגם לו נשאלה לא היתה מסוגלת לענות: "ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". נטולת כושר ביטוי, כזה הנובע מיחסי אנוש תקינים ומהשכלה, נשללת ממנה היכולת לבטא רגשות במלים ישירות. לא אהבה, לא כעס, לא תסכול – מרי אינה עוסקת בחיטוט בתודעתה. אבל מלותיה הפשוטות ומעשיה מביעים אותה בשלמות. ולכן הספר שופע תיאורי פעילויות יומיומיות, שהתסכול והיאוש מבצבצים מתוכן כמו מאליהן. והספר שופע גם דיאלוגים קצרים, שבהם מרי, שאינה מסוגלת לשקר גם אם יכריחו אותה, אומרת ישירות את מה שעל לבה באותו הרגע, בלי להצטעצע בכפל משמעויות ובכוונות נסתרות.

אכלת הרבה, אמרתי, כמו מה שהחזיר שלנו אוכל בבוקר.

הוא חייך. מרי, הוא אמר, תני לי לתת לך עצה קטנה, אל תשווי את המעביד שלך לחזיר.

הו, אמרתי. לא התכוונתי להיות חצופה. אנחנו אוהבים את החזיר שלנו.

על כריכת הספר נכתב כי מרי, שאינה מסוגלת, ואולי אינה רוצה, להשתנות, מאלצת את הסובבים אותה לראות את הדברים מנקודת מבטה. אני סבורה שראית הדברים בעיניה של מרי מוענקת לקוראים, אבל הדמויות האחרות בספר נותרות אדישות. למרות החדות והישירות של מרי, היא כל-כך בלתי נחשבת בעיניהם שהם אינם טורחים להרהר במשמעות דבריה. ולאדישות הזו יש חלק נכבד בכאב שבספר.

חייה של מרי מתנהלים ביקום נטול רחמים, אבל היא אינה מבזבזת משאבים נפשיים על הרוע. באופן אינסטינקטיבי היא מוצאת את היופי – רגע בשמש, חום גופה של הפרה שהיא חולבת. אין באלה כדי להקל על חייה, אבל מרי, שבעיניים אוביקטיביות היא אומללה, אינה מכירה אפשרויות אחרות.

את אף פעם לא רואה את הצד הרע של העולם? הוא שאל.

יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה שאני ימות, אמרתי.

ובתוך העולם הקר והקשה הזה יש גם רגעי חסד. הקשר היפה שבין מרי לסב הנכה, השוכב עזוב במחסן, ורק ביקוריה מאירים את יומו. הספר הראשון שהיא מקבלת, שהוא כולו שלה. ואפילו רגע של חמלה בלתי צפויה מצד אחת הדמויות הנוקשות. כי נל ליישון חומלת על דמויותיה הלכודות בקשיי החיים, ובזה לנרפים ולמתנשאים בעיני עצמם, וגיבורתה מוגבלת כושר הביטוי מביעה זאת בפשטות מושלמת.

שפת הדיבור של מרי קלוקלת, ורותם עטר העניקה לה עילגות ישראלית משכנעת, שתחילה הטרידה אותי כמו חריקת ציפורן על לוח. אבל מרי כבשה את לבי תוך עמוד או שניים, העילגות התמזגה בדמותה, ונותר רק הרצון ליטול את ידה באהבה וברחמים.

"צבע החלב" הוא סיפור קטן, לכאורה, אך עוצמתו עוצרת נשימה וחודרת אל הלב. מומלץ מאוד.

The Color of Milk – Nell Leyshon

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: רותם עטר

טיולי יום א' של ז'אן דזר / ז'אן דה לה ויל דה מירמון

ז'אן דזר הוא גבר צעיר יליד עיר גדולה בדרום מערב צרפת, המתגורר כעת בפריז. בכל ימות השבוע הוא משמש בתפקיד אפור וחדגוני בשרות הציבורי, ומחכה לימי א', כי יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. בימי א' הוא משוטט ותועה ברחובות העיר, קורא שלטי עסקים ומהרהר בשמות בעליהם. אלה הן ההנאות שלו, ומי אנו שנלין.

ז'אן דה לה ויל דה לה מירמון העניק לגיבורו את שמו הפרטי וכמה מקורות חייו. ז'אן הספרותי הוא טיפוס פסיבי, לחלוטין בלתי שאפתן. ז'אן הסופר כותב עליו כי "החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית", וכי "הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום". גם כשהוא מחליט באחד מימי א' לשבור שגרה ולהתנסות במה שיש לפריז להציע, הוא מניח לעלוני פרסום, שנדחפו לידיו ברחוב, להכתיב את מהלך יומו. בשונה מהסופר, שהתגייס ב-1914 למרות אי-כשירותו, ונהרג מספר חודשים לאחר שהספר ראה אור, ז'אן הספרותי בוחר בחיים, אם כי בחירה היא מילה אקטיבית מדי במקרה שלו. הוא נגרר הלאה כי הוא ידע שבתוך המון האדם הוא בר-תחליף, ושאינו יכול למות מוות של ממש.

באחרית דבר מציע המו"ל אוריאל קון פרשנות, המציגה את ז'אן דזר כנציגם של אלה שרואים את העולם משתנה לעיניהם, ואינם מסוגלים להתמודד עם הקונפליקט שבין השינוי החיצוני לקבעון שבתוכם, בין מהירותה של המודרנה לאיטיות של עולמם הישן. התערוכה העולמית נערכה בפריז כעשרים שנה קודם לכן, והציגה בין השאר את מגדל אייפל, הגבוה ביותר בעולם (אז ולמשך ארבעים שנה), את תאורת החשמל ואת הפונוגרף של אדיסון, ועוד חידושים טכנולוגיים (וגם, וזה אינו קשור לעניינינו, "כפר כושי", גן חיות אנושי ובו ארבע-מאות אפריקאים), כך שעל רקע התקופה הפרשנות הזו תקפה. מכיוון שהסופר עומד על אופיו של גיבורו – הסבלנות וההכנעה שבנפשו, הצניעות של תשוקותיו, הרפיון הנוגה של דמיונו – אני סבורה שז'אן היה מי שהוא גם בתקופה אחרת. הספר הוא, בעיני, תיאורם של בני אדם מן השורה, כלואים במעגלות חייהם, מתקשים להשתלב בזרם החיים התוסס, ובמה שיש לו להציע למי שיושיט ידו לקחת.

יש להודות שהיה לי קצת קשה לכתוב סקירה על הספר. הוא כתוב נפלא ומתורגם מצוין, וחבל לוותר אף על אחד משפע הציטוטים המקסימים שהוא מציע. תוך כדי כתיבה קראתי אותו פעם נוספת, ולמרות שפסיביות וכניעות מעוררות בי אי-נחת, לבי יצא אל ז'אן.

הספר כולל שני סיפורים קצרים מפרו עטו של מירמון, "היסעורים" בתרגומו של עמיר מרקסמר ו"הסערה" בתרגומה של מיכל שליו, שניהם מדגימים את כושר התיאור היפיפה של הסופר.

מומלץ בהחלט.

מנגינת התערוכה העולמית, גלי הדנובה מאת המלחין יוסיף איוונוביץ'

 

Les Dimanches de Jean Dézert – Jean de la Ville de Mirmont

תשע נשמות

2016 (1914)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

 

עיני האח הנצחי / שטפן צווייג

"עיני האח הנצחי" היא נובלה פילוסופית. אפשר לצמצם אותה לגבולות המוטו שבפתיחתה, הדן במעשה ובאי-עשייה, אבל מבחינתי היא פותחת דלת אל דיונים עמוקים בשאלות של משמעות החיים ושל יחסי הגומלין המורכבים בחברה האנושית.

הסיפור כולו דחוס בדברי הפתיחה: אלה תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב. נותר רק לברר כיצד הפכה התהילה לשיכחה.

ויראטא, גיבור הנובלה, מתואר בתחילתה כצדיק, עיניו ככוכבים ומצחו קורן אור. בשל היותו לוחם ללא חת, הוא מכונה בפי הבריות "ברק החרב". חייו משתנים כשהוא נחלץ לעזרתו של מלכו שנבגד, ומגלה כי בחשכת הלילה הרג את אחיו. עיניו של האח, הבוהות ללא נוע, קודחות אל תוך לבו. ויראטא זונח את החרב והופך לשופט מוערך ונערץ, המכונה כעת "מעיין הצדק". משמתברר לו כי חריצת גורלות במשפט אינה שונה מחריצת גורלות בחרב, הוא בוחר להתנער מכל שררה ולחיות בשלווה בביתו. כינויו משתנה שוב, וכעת הוא "שדה העצה". במהרה הוא מגלה שגם בחוג המצומצם הוא מחזיק בידיו כוח להשפיע על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. הפתרון האולטימטיבי בעיניו הוא חיים בטבע בחברת עצמו בלבד, ושוב משתנה כינויו, הפעם ל"כוכב הבדידות". האם יזכה כעת לשלווה? שטפן צווייג מוביל את הקורא למסקנה שחייהם של בני האדם שזורים אלה באלה באלפי נימים, וההינתקות המוחלטת אינה בגדר האפשר. המוטו בפתיחה קובע כי "אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (ואני תוהה למה ירצה להשתחרר?), וסיפורו של ויראטא מעיד שלא רק מֵעשייה לעצמו אין האדם יכול להשתחרר, אלא גם, ואולי בעיקר, מהשפעה – אפילו פסיבית – על מרקם חייהם של אחרים.

בתוך הנובלה הקצרה הזו צווייג כלל שורה של שאלות כבדות: האם מוסרי להרוג בשם הנאמנות? כיצד יכול שופט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע, אם מעולם לא חווה את העונש על בשרו? האם יכול אדם להיות אדונו של אדם אחר? מהי רמת השירות שאנשים יכולים לבקש מבלי להחשב כמנצלים? איפה עובר הקו בין התבוננות אינטימית פנימה להתעלמות אגואיסטית מן החוץ? האם התמזגות עם הטבע היא האידאל שאליו יש לשאוף, והאם היא בכלל אפשרית? מכיוון שויראטא הוא דמות הנוטה לקיצוניות, ומכיוון שצווייג מיטיב לבנות דמות משכנעת גם בתיאורים מינימליסטיים, מצאתי את עצמי מתדיינת, ולפעמים מתווכחת, עם היוצר ועם היצירה כמעט בכל עמוד.

אני מעריכה את מרבית הרומנים של שטפן צווייג, אבל יצירותיו הקצרות מגלות שכוחו גדול בקונכיות קטנות שכאלה המכילות בחובן פנינים. במסווה של אגדה עתיקה, שאווירתה משתמרת יפה בתרגומו של הראל קין, דנה היצירה בשאלות אנושיות נצחיות, ועיני האח נשארות פקוחות ושואלות גם אחרי קריאת המילה האחרונה.

Die Augen des Ewigen Bruders – Stefan Zweig

תשע נשמות

2015 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

 

 

שטפן צווייג (משמאל) ויוזף רות בתמונה המתוארת באחרית דבר, 1936, אוסטנדה, בלגיה

וראמו / ססר איירה

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

טוהר המידות של קקינה / מטילדה סראו

"טוהר המידות של קֵקינה" סובב סביב דילמה לכאורה שבפניה ניצבת קקינה. טוטו, בעלה הרופא, הזמין מרקיז לארוחת ערב, ולאחריה, בעוד הבעל שקוע בתרדמה, נשק המרקיז לצווארה, וביקש ממנה לבוא אל דירתו ביום שישי הקרוב. קקינה היא אשה ישרה. מחשבות בגידה אינן עולות במוחה, למרות חייה הדלים, תרתי משמע, בחברת בעלה. ובכל זאת ההחלטה שהיא צריכה לקבל היא דילמה לכאורה בלבד, והיא מתכננת להיענות להזמנה. כי כזו היא קקינה, היא עושה מה שאומרים לה. חברתה, שבוגדת בבעלה, זקוקה לכסף כדי לקנות בגד שחשקה בו – קקינה תתן לה את חסכונותיה הדלים. בעלה ידרוש ממנה להכין ארוחה למרקיז, אך יפגין קמצנות כרגיל ולא יתן לה את הכסף הנדרש לקניות – היא תמצא דרך להתקין את המנות לארוחה ממצרכים זולים. גבר זר, שכל עין פרט לעינה שלה תראה שהוא אפס מאופס, מזמין אותה לדירתו – היא תתחבל תחבולות עלובות כדי לצאת מן הבית בלי לעורר את חשדה של המשרתת צרת העין.

במובנים מסוימים מזכירה קקינה את פרודנס, הדמות הראשית בסיפור "החצר הקדמית". שתי הנשים מניחות לעצמן להירמס מתוך תחושת מחויבות ונאמנות, אינן מרשות לרגשותיהן לצוף בגלוי, אולי אף אינן מודעות אליהם. בדומה לפרודנס, שתיעלה את שנאתה המודחקת אל הרפת שמול הבית, קקינה אינה מעזה לתעב את בעלה, אך מתעבת עד מאוד את אותו ניחוח בלתי מנוצח של חומצה קרבולית שמלווה אותו מבית החולים הביתה. עליבותה של קקינה אף גדולה מזו של פרודנס: זו האחרונה לפחות טיפחה חלום. לקקינה, לעומתה, יש רק תכניות קטנות בנות חלוף, שעליהן היא מוותרת ללא מחאה.

מטילדה סראו כתבה סיפור שמבחינת עלילה אין בו התרחשות רבה – אשה קיבלה הצעה, אשה מתכננת איך להיענות לה. אבל העלילה הבלתי מסובכת על פניה קמה לתחיה מתוך תשומת לב נוקבת לפרטיה, מתוך התבוננות צלולה ומפוכחת בעולמה הזעיר של קקינה. שוב בדומה ל"החצר הקדמית", מטילדה סראו, כמו קונסטנס פנימור וולסון, אינה מפרשת את קקינה, אלא מניחה לפרטים לדבר. הלעג, ואולי אף הכעס, שהיא חשה כלפי כל סובביה של גיבורת סיפורה, אינו מצוי במלים, אלא במה שמתחת להן.

מאמר מעניין מאת הסופרת נטליה גינצבורג, שגאלה את מטילדה סראו משיכחה, מצורף לספר.

"טוהר המידות של קקינה" הוא סיפור מכמיר לב, כתוב בכשרון מַפעים. מומלץ בהחלט.

La Virtú de Checchina – Matilde Serao

תשע נשמות

2018 (1884)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי לב

תרגום אחרית דבר: יוסי טל

שתי חברות / מרטין רכטמן

עלילת "שתי חברות" נפתחת עם פלורנסיה בת השמונה-עשרה, שמיד כשקיבלה רשיון נהיגה נסעה לכפר, מרחק חמש שעות מבואנוס איירס, כדי לחפש את חברתה אָסוּל, שעזבה את העיר שלוש שנים קודם לכן. היא לא מצאה אותה, אך כשהחיפוש הובא לידיעתה של אסול, קמה זו ונסעה לבואנוס איירס. מכאן ואילך מתרחשים עוד ועוד אירועים, שאינם מובילים זה לזה. נערה תיאנס, ותתיידד – או שלא – עם האנס; נהג אוטובוס יותקף באלימות בסצנה תלושה; אשה תשקע בדכאון, וכשתתאושש תהפוך למארחת אובססיבית; קטטה אלימה בין אוהדי שתי קבוצות תהפוך למלחמה זוטא, וכיוצא באלה. נסיון למצוא הגיון מקשר בין ההתרחשויות הרבות, נדון לכשלון. הדמויות שבספר אינן מניעות את הארועים, הן נסחפות.

מודה, ולאו דווקא בבושה: לא הבנתי את הספר הזה. קראתי דברים שכתבו קוראים אחרים, קראתי את הטקסט שעל הכריכה ואת דבריו של המו"ל, וזויות הראיה השונות והפרשנויות לא סייעו לי לראות מעבר לבלגן הספרותי.

בהיבט הספרותי, אם כך, לא הערכתי את הספר. ההיבט הקולנועי שבו, לעומת זאת, מרשים. גם מבלי לקרוא על הסופר, ניכר בספר שהכותב הוא איש קולנוע, ער מאוד לפרטים חזותיים. כבר בעמוד הראשון , כשפלורנסיה ודייגו מסתובבים בכפר, רכטמן כותב, "אשה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק", והפרט השונה הזה הופך רחוב כפרי סתמי לרחוב אחר לחלוטין. וכך לכל אורכו של הספר, פרטים קטנים ושוליים אינם חומקים מעיניו, והכללתם בטקסט יוצרת תמונות מדויקות ויחודיות.

בשורה התחתונה: לא בשבילי

Dos Amigas – Martin Rejtman

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

הדלת שבקיר; תחת הסכין / ה.ג' ולס

הספר מכיל שני סיפורים, המוקדם שבהם הוא "תחת הסכין" משנת 1896 והמאוחר הוא "הדלת שבקיר" משנת 1911.

הסכין שבסיפור המוקדם היא זו שבידי המנתח. המספר, העומד לעבור ניתוח, תוהה אם ישרוד אותו. "ואם אמות תחתיה?" – כך נפתח הסיפור, ובדפיו הראשונים הוא מתאר את הרהוריו, את קהות הרגש התוקפת אותו לנוכח אפשרות מותו. לאחר מכן הוא עובר לספר על הניתוח עצמו, על תקלה שאירעה בו, שבעקבותיה ניתקה רוחו מגופו, ועל חווית הריחוף שפקדה אותו. כשהתברר ששב אל החיים, נמוגה כליל אותה קהות אפורה שהיתה נחלתו בתקופה האחרונה. הערכתי את המסגרת, את הלפני והאחרי. תיאור המסע בחלל של נשמתו, המתרחקת מכדור הארץ ויוצאת ממערכת השמש, היה מייגע בעיני. כתוב מדויק וחי, אך הוא אינו מסוג הסיפורים הנשארים איתי אחרי הקריאה.

הסיפור השני, לעומתו, עמוק יותק בעיני. חברו של המספר חווה בילדותו מעבר מן העולם המציאותי האפור אל מעין גן-עדן צבעוני ומאושר. בבגרותו נקרתה בדרכו מספר פעמים הדלת אל אותו עולם, אך תמיד היתה לו איזושהי סיבה לא לפתוח אותה, למרות כמיהתו אל השלווה שחש כשפתח אותה כילד. זהו סיפור מהנה על הבחירות העומדות בפנינו, על הפיתוי לרדת ממסוע החיים הדוהר קדימה אל אפשרויות רגועות יותר.

הכתיבה של ה"ג' ולס בהירה ושוטפת, ודמיונו העשיר מקורי ומאפשר זוית ראיה יחודית על הרעיונות שהוא מעלה. יותם בנשלום תרגם בעושר לשוני ובשפה נאה.

שני הסיפורים זמינים בשפת המקור ברשת – "תחת הסכין" ו"הדלת שבקיר".

The Door in the Wall; Under the Knife – H. G. Wells

תשע נשמות

2018 (1911, 1896)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

לפני ארבעים שנה / מריה ואן ריסלברגה

"לפני ארבעים שנה", כשמו, מעלה זכרון אירועים אי-אז בעבר הרחוק, אירועים שהתמשכו כחודש בלבד אך זכרם חי בכותבת לאורך חייה, והיא מעלה אותם על הכתב כשהיא מרגישה שכבר אין בכוחם לפגוע באיש.

בתקופה המתוארת מתנהלים חייה של המספרת על מי מנוחות, מלאים ב"אהבה לבעלי וחיבה מלאת רוך לילדתי" (אבחנה כנה אך מקוממת משהו). אוּבֵּר, חברו של בעלה, הוא דמות מרכזית בחייה. אמנם חשה אכזבה כשנישא לאחרת, אך מכיוון ש"לא רציתי ממנו אלא שיהיה קיים", היא משלימה עם סדר הדברים.

הסדר נפרע כשבשל נסיבות מסוימות המספרת ואוּבֵּר מוצאים עצמם למשך חודש בבית קטן על החוף, ללא בני זוגם, כשרק ילדתה של המספרת, אומנת ומשרתת זקנה, מאכלסות את הבית יחד איתם. במהלך אותו חודש הם יתוודעו לרגשותיהם ההדדיים, יחיו במתח בלתי פוסק בין תשוקה לנאמנות, ייזהרו מביטויים ישירים ויתַקשרו במידה רבה באמצעות יצירות ספרותיות ושיריות. מדי פעם יופרעו על ידי מבקרים מן החוץ, שלפעמים יהוו זרז להידוק הקשר, ולפעמים יספקו להם אפשרות לקחת צעד אחורה ולהבין מה הם עומדים לעולל. הקונפליקט מלווה את השניים לאורכו של כל אותו חודש, והם מתאמצים למצוא את האיזון בין המשתנים הרבים של מצבם. אחד המשפטים שלכדו את תשומת ליבי נכתב כמעט לקראת סיום, ויש בו כדי להמחיש את הדואליות שבמצבם: כך ניהלנו שיחה נעימה מעל תהום פעורה של סבל!

לכאורה אין בספר התרחשויות רבות, אך הוא מכיל עולם שלם של רגש. מריה ואן ריסלברגה, ציירת וסופרת, כתבה ספר חי מאוד, מוחשי מאוד. הכתיבה שלה כנה, מתעכבת על הפרטים הנכונים, מתארת בנאמנות את הטלטלות שחוותה, ולמרות שהיא מתארת רגש חמקמק היא מצליחה להיות מדויקת מאוד. על כריכת הספר נעשה שימוש במילה "אלגנטיות", ואני מאמצת אותה. ספר אלגנטי.

Il y a Quarante Ans – Maria van Rysselberghe

תשע נשמות

2018 (1968)

תרגום מצרפתית: מתי בן-יעקב