עשרה ימים ברֶה / סרחיו ביסיו

tendaysinre_bizziosergio_master

אירינה וקרלוס יוצאים לירח דבש בבוקר שלאחר חתונתם. אחרי טיסה ונסיעה והפלגה הם מגיעים לאי רֶה. קרלוס, קצת שיכור, צונח עייף לכסא נוח על החוף. אירינה, מאושרת, קופצת למים. היא מנופפת לו בידה, ובעוד הוא משיב לה נפנוף הוא קולט שאינו אוהב אותה. התגובה המיידית להכרה הפתאומית הזאת היא גופנית: קרלוס קופא באמצע הנפנוף, ואינו מסוגל להוריד את ידו. בימים הבאים קרלוס ייאלץ להסתיר את תגליתו מאירינה, ינסה להבין אם אי פעם אהב אותה, יתלבט מה יעשה בהמשך חייו, וינסה להמנע מלשהות ביחידות איתה.

הסיפור הקצר, למרות שהוא מתרחש במהלך חופשה שאמורה להיות רגועה, עמוס ארועים ודמויות. אולי בשל השמש הקופחת, אולי משום שבמהלך חופשה אין טורחים על גינוני נימוסים ועל היכרויות מעמיקות, ואולי משום שקרלוס שקוע בעצמו ובטרדותיו, אף אחת מן הדמויות האחרות אינה מפוענחת לגמרי. קרלוס ואירינה מתוודעים לשורה של דמויות מוזרות, תיירים ובני האי. במהלך שהותם הקצרה במקום יחוו ארועים על סף ההזיה, ומאורעות חריגים ואלימים יתרחשו סביבם. קרלוס יסתגר בעצמו, אירינה תשתחרר מכמה מעצורים. מה יקרה בהמשך חייהם? ביסיו מותיר את הסוף פתוח עם רמז לחזרה לשגרה. באחרית דבר מתיחסת גיא פינקלשטיין להשפעה של החופשה ושל המפגש עם הזרות שבמקום בלתי מוכר על סדרי החיים, ובכך חושפת את ליבת היצירה.

ואולי אני עושה לביסיו הנחה כשאני מייחסת את הדמויות הבלתי מפוענחות ואת הארועים ההזויים לשמש ולחופשה ולטרדות. אולי התחושה שלי תוך כדי קריאה שיש משהו עצלני בסגנון הכמעט דיווחי שלו קרובה יותר לאמת. יש בספר אמירות משמעותיות, כשקרלוס כן עם עצמו ומנסה להגדיר את רגשותיו, אך העלילה עצמה מקפצת מסצנה לסצנה, ואינה מתעכבת די על הפרטים, כך שנוצרת תחושה של סיפור שטחי. אפשר לחזור במחשבה לאחור, ולהבין שתחושה זו מוטעה, ולסיפור אכן יש עומק, אבל תוך כדי קריאה לא נסחפתי. על כריכת הספר מצוטטת מורה שאומרת "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ואני אומרת "תנסה". אוהביו של ביסיו ייהנו מהספר, אני עדיין מחפשת את החיבור אל יצירותיו.

Diez Días en Re – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2017)

תרגום מספרדית: ארז וולק

מודעות פרסומת

מרד המציאות / שטפן צווייג

22448242_10213804092994489_8812211828390669778_n

אדם צעיר בתחילת דרכו, הנאבק בקשיים כלכליים, מוזמן לגור בבית מעסיקו ולשמש כמזכירו האישי. הוא חש משיכה אל אשת המעסיק, היא חשה משיכה אליו, אך השניים שומרים את רגשותיהם לעצמם. רק כשהצעיר מתבשר על קידומו המקצועי, קידום המחייב נסיעה לדרום-אמריקה למשך שנתיים, הרגשות נחשפים, אך השניים אינם מרחיקים הרבה מעבר לחיבוקים חשאיים. כשהצעיר נוסע לדרכו, נותרת תלויה באויר הבטחה למימוש האהבה כשיחזור. השנתיים מתארכות לתשע כשמלחמת העולם הראשונה מונעת מן האיש לחזור לגרמניה. האם המשיכה ההדדית והאהבה תחזקנה מעמד למרות הפרידה הכפויה? כמה זמן יכול העבר להשתמר כשההווה נע בהתמדה אל עתיד שונה?

שטפן צווייג מספר סיפור פרטי על אהבה פרטית ועל חיים פרטיים, שמוסטים ממסלולם עקב מלחמה שאינה בשליטתם. גם אם ינסו לשחזר את אהבתם – "שני צללים מחפשים את העבר", כדברי שיר שקראו אי-אז יחדיו –  אולי יגלו שמה שהיה כבר לא יהיה. במקביל, מתחת לטקסט הגלוי, הוא מספר על עולם תמים ומבטיח שקרס אל תוך מערבולת הדמים, ועומד לקרוס שנית:

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם, עוד פעם?" שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו? באימה הביט בפנים הצעירות האלה, בהה בגוש השחור המהלך הזה, המסודר בשורות של ארבע […], וכל פרצוף שקלט במבטו היה קפוא כמו האחרים במרירות עיקשת, באיוּם אחד, כלי נשק אחד.

כשכתב-יד מתפרסם שנים רבות אחרי מות כותבו, אני חשה בדרך-כלל שנעשה לסופר עוול מסוים, שכן כתב-היד לא קיבל את אישורו. גם במקרה הזה (הפרסום הראשון היה ב-1987, ארבעים וחמש שנים אחרי מותו של צווייג) היתה לי פה ושם – בעיקר במחצית הראשונה – הרגשה שכמה מן המשפטים הם בגדר טיוטה, ונעדר מהם הדיוק הצווייגי שמעניק לכל מילה את העומק המירבי והמיטבי. כמו כן, נראה לי שצווייג לא היה לגמרי החלטי בדגשים שביקש לתת ליצירה. לדוגמא, הוא פיתח בתחילה מעט את נושא הפערים המעמדיים, אך זנח אותו בהמשך. מכל מקום, צווייג, גם בהעדר ליטוש סופי, הוא סופר חד-עין וכשרוני, והמחצית השניה של הנובלה מושלמת. אם הברירה היא להחמיץ את היצירה או לקרוא אותה כפי שהיא, הבחירה ברורה.

Widerstand der Wirklichkeit – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1987)

תרגום מגרמנית: הראל קין

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

126500000194b

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שתוטניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

אלה היו השמים / סרחיו ביסיו

987014

"אלה היו השמים" נפתח בסערה. המספר חוזר לביתו, ורואה את אשתו נאנסת באיומי סכין על ידי שני גברים. הוא צופה בחשאי ואינו מגיב. באופן רציונלי הוא מסביר שחשש שהתערבות מצדו רק תחמיר את המצב. באופן רגשי הוא חש אשמה. כשהאנסים מסתלקים גם הוא מסתלק, מחליט לא לומר לאשתו דבר, כי אין לו אפשרות להצדיק את הפסיביות שגילה. אשתו מצדה בוחרת גם היא לשתוק ולא לשתף, אך בעוד הוא יודע מדוע היא נראית פזורת נפש, היא אינה יודעת מדוע הוא מתנהג באופן שונה מן הרגיל. הארוע הנורא הזה מתרחש בנקודת זמן רגישה, מספר ימים לאחר שבני הזוג, הנשואים כבר שתים-עשרה שנים ומגדלים בן, חזרו לחיות יחד אחרי פירוד של שנתים.

אחרי הפתיחה המטרידה והמעניינת הזו הסופר פורש מן ההמשכיות העלילתית המתבקשת. מירב הסיפור מכאן ואילך מוקדש לפרשת אהבה שניהל בתקופת הפירוד ולחייו המקצועיים של המספר. המספר הוא תסריטאי של סדרה פופולרית, אשתו סופרת ילדים מצליחה, בת-זוגו שולחת גם היא ידה בכתיבה, ולתחום הכתיבה והבידור נתח דומיננטי בעלילה. רק בחלקו האחרון של הספר המספר חוזר אל הסיפור הפותח.

בעיני הספר סובל משלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא ה"נפילה" העלילתית. אחרי פתיחה עוצמתית, הספר ברובו אינו מצליח לשמור על אותה רמת ענין וסקרנות שיצר בקו העיקרי של העלילה. הבעיה השניה היא בחוסר הענין שבמרבית התיאורים בספר, אלה שבין הפתיחה לסיום. הסיפור מדשדש במי אפסיים של פרשת אהבה בלתי מעניינת ושל חיים דלים, למרות מיקומו במרכז העצבים של תרבות הבידור להמונים. מכיוון שאי אפשר היה לעבור באופן ישיר מן הפרק הראשון לאחרון, שכן שהפרקים שבאמצע מלמדים על אופיו של המספר, על מניעיו ועל התהליכים הנפשיים שמגדירים אותו, למרבית הנושאים שבהם הוא מתרכז יש משמעות לסיפור. יחד עם זאת, הספר, למרות היותו קצר יחסית, סובל מחזרות, מגלישה מוגזמת ומיותרת לסיפורים צדדיים, ומחוסר אבחנה בין עיקר לטפל. הבעיה השלישית היא חוסר אמינות. לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שהוא סובל מרשימה ארוכה של פחדים, אבל לא חשתי בפחד הזה, אפילו לא בפחד הטיסה שמוזכר בספר שוב ושוב (למרות שאת חציו של הספר קראתי במטוס…).

סרחיו ביסיו יודע לכתוב, להעמיד תיאורים חיים, ליצור מתח. אני זוכרת לו לטובה את "זעם", בעיקר את הליהטוט המשכנע בין התוכן לסגנון. מ"אלה היו השמים", לצערי, לא התרשמתי.

Era el Cielo – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2007)

תרגום מספרדית: שוש נבון

מאישה לשועלה / דייויד גארנט

מאישה לשועלה

ביום נאה אחד הופכת אשה צעירה לשועלה. דייויד גארנט, כך הוא מעיד על עצמו, מסתפק בסיפור העובדות, ומוסיף כי "לא אנסה להניא את קוראַי מנסיון להסביר את אותו נס כביכול, שהרי עד כה לא נמצא לו כל הסבר המניח לגמרי את הדעת". ובכן, הנה הנסיון שלי.

סילביה וריצ'רד טֶבְֹּריק, זוג צעיר בשנת נישואיהם הראשונה, יצאו בתחילת שנת 1880, בשעת אחר צהרים מוקדמת, לטייל בחורש. באותה עת עדיין נהגו כאוהבים, ולא משו איש מרעותו, אבל מתחת לפני השטח האידילים נרמזו חריקות בחיי הנישואים: פעמיים מסופר כבר בעמודים הראשונים של הספר כי סילביה לא רצתה לצוד, אולי בגלל חוויה שארעה בילדותה במהלך ציד, ומר טבריק הצליח לשכנע אותה, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים, והיא לא ששה לרעיון. במהלך שיטוטם בחורש שמעו קולות של מסע ציד, ומר טבריק נחפז לחזות בו. אשתו פיגרה מאחור, והוא אחז בידה וכמעט גרר אותה. ממש בטרם יצאו מן החורש, משכה סילביה את ידה מתוך ידו, פלטה צעקה, וכשהסתובב גילה שהפכה לשועלה. משהו כנראה פקע בה באותו הרגע, וסילביה, שזכתה לחינוך מחמיר מידי אומנת קפדנית ודוד איש דת, קצה בצייתנות. כך, מכל מקום, אני מבינה את הפרק הראשון בסיפור, ואת המוטיב המרכזי בספר.

מכיוון שהסופר אינו מספק שום רקע על ריצ'רד טבריק, ואף מכנה אותו כל הזמן מר טבריק, כאילו שמו ועולמו הפרטיים חסרי משמעות, אי אפשר לנתח לעומק את הסתגלנות שהוא מגלה. בעוד סילביה הולכת והופכת לחית-בר, לא רק במראה אלא גם בהתנהלות, ריצ'רד מקבל בהשלמה כל שינוי וכל הרעה, ומתאים עצמו לנסיבות. המחשבה לוותר על אשתו אינה עולה בדעתו כלל. האם ריצ'רד הוא אות ומופת לנאמנות זוגית? אולי סתגלנותו אינה אלא חולשה שמעידה על חוסר יכולת להתנתק מן המסגרת, או אולי ההפך הוא הנכון והתנהגותו מעידה על ניתוק מן המציאות? האם סילביה מנסה לבחון את גבולות סבלנותו, כשהיא משילה עוד ועוד סממנים אנושיים, או אולי היא פשוט מניחה לעצמה בהדרגה להיות היא עצמה?

הספר אינו מספק תשובות, רק שאלות, ובעיני די בכך. פליסיה שרון, באחרית דבר לספר, כותבת את פרשנותה המעניינת לעלילה, פרשנות משכנעת שלא עלתה בדעתי. מסתבר שאפשר לקרוא את הספר ביותר מדרך אחת, ובמקרה הזה הדבר מעיד הן על עומק עלילתי, והן על יכולתו של הסופר לברוא יצירה רבת פנים, שאליה יכול כל קורא לגשת עם זוית הראיה היחודית לו.

"מאישה לשועלה" הוא ללא ספק אלגוריה, ולא סיפור אגדה בלבד, אבל גם אם מתנערים מכל נסיון להסבר, עדיין לפנינו סיפור נעים מאוד לקריאה, סיפור על אהבה, על בגידה ועל נאמנות, מותח, שזור הומור, ועתיר דמיון. חווית קריאה מומלצת.

Lady into Fox – David Garnett

תשע נשמות

2017 (1922)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

תספורת והרפתקאות אחרות / רינג לרדנר

129800000277b

"תספורת והרפתקאות אחרות" מכיל שישה סיפורים פרי עטו של רינג לרדנר, עתונאי וסופר בן תקופתם של פיצ'רלד והמינגווי. בשפה פשוטה – אך לא ירודה – ובמונולוגים ודיאלוגים רזים, כמעט דיווחיים – אך מבלי לוותר על הסיפוריות – לרדנר לוכד את רוח התקופה, ומציג דמויות מן החיים, אירוניות, לא נחמדות (למעט בסיפור האחרון), שנונות, אמינות ובלתי מצטעצעות.

בסיפור הראשון, "יום עם קונרד", מסופר על איש תיאטרון בעל שם, שעוזרו האישי מזה שנים, אדם בשם פלנט, מת. במהלך היום המתואר בסיפור קונרד מרמה את אשתו ואת המאהבת שלו, רודה בעוזר החדש, גונב רעיון למחזה, מוטרד ממעמדו החברתי, נסחט ומתפטם. כדי לעמוד על אופיו די לצטט משפט אחד המובא בסיומה של פיסקה בה קונרד מתכנן את יומו: "ודרך אגב, אסור לו לשכוח את הלוויתו של פלנט היום אחר הצהרים". הסיפור הסאטירי הזה משקף את עולם הבידור של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת, דקה לפני פרוץ הקולנוע.

שני הסיפורים הבאים, "שלושה מלכים וזוג" ו"ריפוי במים", מסופרים שניהם בגוף ראשון מפי אותו אדם, המבקש להפטר מגיסתו ומבן-זוגה שהתעלקו עליו. אין דמויות חיוביות בסיפור: המספר אגואיסט, אשתו קלת דעת, גיסתו טפילה ובן-זוגה שקרן, אבל נדמה שרק המספר רואה נכוחה את המצב, וכשנסיונותיו להפטר מן השניים ביושר עולים בתוהו, הוא אינו בוחל במניפולציות. הציניות של המספר שופעת, ולמרות אמירותיו הפסימיות על זוגיות הסיפורים פשוט מצחיקים.

הסיפור הרביעי, "תספורת", קודר יותר, מעין החטא ועונשו, כשהמספר בעצם אינו מודע לא לחטא ולא לעונש. גם בסיפור הזה, כמו באחרים, הסופר משחק על הפער שבין התמימות והנייטרליות – האמיתיות או המדומות – של המספר, לרשעות ולהעדר המצפון של הדמויות המתוארות בסיפורו.

"אלוף" מספר על מתאגרף, שהיה מרושע כנער – בסצנה הפותחת הוא בועט באחיו הנכה – ונותר נוכל גם כשהתפרסם. כמו בסיפור הראשון, גם כאן תופס הסופר באמצעות דמות אחת עולם שלם, במקרה הזה אחורי הקלעים של האגרוף התחרותי.

הסיפור האחרון, "חתונת הזהב", שונה מקודמיו. המספר הוא גבר מזדקן, שיוצא עם אשתו מזה חמישים שנה לירח דבש שני. במקום בו הם נופשים נמצאים גם ארוסה לשעבר של האשה ואשתו. המפגש מעלה את התהיה "מה היה אילו", אבל זה אינו סיפור של חשבון נפש, אלא בעיקר הצצה מרנינה אל הזוגיות הנוחה של בעל ואשה אחרי חמישים שנים של יחד.

אפשר לקרוא את הספרים ללא רקע על הסופר, וליהנות מהם כעומדים בפני עצמם. אפשר, וכדאי, להרחיב את החוויה, ולקרוא את אחרית הדבר מאת דן תמיר, בה הוא עומד על ההקשרים החברתיים והתקופתיים שבסיפורים, וכן את דברי הסיום של אוריאל קון, המרחיב על חשיבותו של לרדנר ועל סגנונו.

בשורה התחתונה: אשמח לקרוא סיפורים נוספים פרי עטו

Haircut & Other Adventures – Ring Lardner

תשע נשמות

2017 (1916 – 1926)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

חופש מוחלט / פבלו קצ'אז'יאן

986066

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

הטבח / הארי קרסינג

הטבח

מזמן לא סיימתי ספר בתחושה כזו של "מה זה היה?!" האם קראתי אגדה? סיפור אימה? משל חברתי כלשהו? האם קראתי בהנאה או בחלחלה? הסופר ניסה לכתוב יצירה רצינית או לתעתע ולהשתעשע? אולי זה מקרה של כל התשובות נכונות. תהא אשר תהיה מהותו של הספר, קראתי אותו ברצף ובסקרנות, אפילו בהשתאות נוכח מיוחדותו.

גבר זר מגיע לעיירה קוֹבּ. אדמות הגבעה באזור שייכות למשפחת היל, אדמות הבקעה למשפחת וייל. מעל העיירה מתנוססת טירה נטושה בשם פרומיננס. בעליה, אחד מאבות משפחות וייל והיל, הורה שהטירה תיושב מחדש רק במקרה של נישואים בין המשפחות. הגבר הזר, קונרד שמו, מגיע משום מקום על אופניו, מציץ בטירה, ויורד לעיירה. בעיירה הוא מתהלך מן הרגע הראשון בבטחון עצמי בולט, בודק את הסחורה בחנויות, בעיקר בחנויות המזון, מעביר ביקורת מבזה על כל מה שאינו עומד בסטנדרטים שלו, מושך תשומת לב בהתנהגותו ובמראהו החיצוני יוצא הדופן "כמו עיט שחור רעב". לאחר סיבוב במקום הוא פונה אל אחוזת היל, שם הוא מציע את מועמדותו למשרת טבח, כשהוא מציג מכתבי המלצה חמים מאישים בכירים. גם בבית היל הוא נוהג כבעל בית, מפגין את תכונותיו של דיקטטור בהתהוות. קר רוח, חף מרגש, מניפולטיבי, ברוטלי בגלוי ובמסווה – בהדרגה נחשפת תוכניתו להפוך את היוצרות, להעמיד את הפירמידה החברתית על קודקודה.

הארי קרסינג – שם העט של הארי אדם רובר – בחר בסגנון פשוט, מינימליסטי למדי, נקי מרגש ממש כמו גיבורו. הפשטות הבלתי מתלהמת הזו, על רקע ארוחות משובחות ומעודנות, עומדת בניגוד של כמעט שחור-לבן להתנהלות מקפיאת הדם של קונרד. התוצאה היא קורא (או לפחות קוראת אחת) שמוחזק במצב תמידי של כוננות, ובכל זאת מופתע עם כל תפנית.

בין אם ביקש הסופר לתאר את צמיחתו של רודן, ובין אם ביקש לנסות כוחו בכתיבת אגדת אימה, צמחה תחת ידו יצירה יוצאת דופן. מצדה הפנימי של הכריכה מצוטט דיאלוג בין העורכים הילית חמו-מאיר ואוריאל קון, ובו הילית אומרת "לא יודעת אם הוא יכול להצליח מסחרית, אבל הוא מדליק, אז בוא נוציא אותו בכל זאת". אסכם אם כך בהגדרת הספר כ"מדליק", ובהחלט שווה קריאה.

The Cook – Harry Kressing

תשע נשמות והכורסא

2017 (1965)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מאוהב / אלפרד הייז

982027

באחרית דבר לספר מתייחס העורך אוריאל קון לספרים בנושא האהבה: "עד כמה האמנות יכולה לייצג אותה? האם היא יכולה לספק מחסה ממשי למאזינים, קוראים, בני אדם מיוסרים? תלוי בקוראים, תלוי במינונים שבין הנאמר לנסתר, תלוי ברגעי ההאזנה והקריאה, תלוי בצירוף של מרכיבים רבים יחדיו ברגע נתון של זמן". דברים אלה נכונים בהכללה לכל יצירה אמנותית, וליצירה ספרותית בפרט, אך בהקשר של הספר הזה הם קולעים במיוחד. מדובר כאן בסיפור פשוט, לקוח ישירות מן המציאות, ומרבית הקוראים חוו מן הסתם את שני צדדיו. שתי הדמויות הראשיות בו נטולות שם, ובכך כאילו אומר הסופר שהן יכולות להיות כל אחד. לפיכך מידת הקבלה של הספר על ידי הקורא, וההזדהות עם תכניו, תלויות במידה רבה בזכרונות אישיים, בדרכים בהן הקורא התמודד עם סיטואציה דומה, ובמרחק הזמן והרגש מן החוויה האישית, חווית היות מאוהב.

המספר, גבר כבן ארבעים, מגולל את סיפור יחסיו עם אשה צעירה. שיווי המשקל ביחסיהם השגרתיים למדי מתערער כשנכנס לתמונה גבר עשיר, ומציע לצעירה אלף דולר תמורת לילה בחברתו. הצעירה מתמרנת בין שני הגברים, והמספר מתמודד עם מגוון של רגשות משתנים – קנאה, תחושת בגידה, אהבה, נקמה, דחיה, תקווה. על פניו הסיפור בנאלי, וכבר נכתבו מאות דומים לו. מייחדת אותו הכתיבה המצוינת של אלפרד הייז. הוא מתאר יפה את הפסיעה על הקו המטושטש שבין אשליה להכרה, בין אובדן להקלה, בין מאוהבות לבדידות.

סיפור המסגרת מספק גם הוא מבט נוסף על הדואליות של המספר. את קורות אהבתו הוא מתאר באוזניה של בחורה יפה בלתי מוכרת לו. לכאורה המספר "נגמל" מהתאהבות, אך בפועל סיפורו הוא מעין גישוש בכיוונה של הבחורה החדשה, שאיתה הוא בסופו של דבר יוצא החוצה מן הבר בו נפגשו באקראי. סיפור המסגרת הזה מתרחש בבר המלון, ונראה שגם פרט זה – כמו כל פרטי הסיפור – אינו מקרי ויש בו עומק: בתקופה שהמספר מתאר הוא התגורר במלון, ואחת ההחלטות שקיבל במטרה להשתחרר מפרשת האהבה היתה למצוא לו בית משלו. נראה שהוא עדיין תקוע באותו המקום, כפי שהוא תקוע באותו הלך נפש מדוכדך ומעורפל, עדיין מנותק מעצמו:

כל אותו זמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת, בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל; היא ישבה שם, על גבעול, כאילו לא קרה שום דבר ממשי ובעל משמעות, כאילו בעודי מתפתל אני ממשיך להעמיד פנים, והיא ממאנת להאמין וממאנת לכפור בכאב שלי.

בקשר אסוציאטיבי, הספר הזכיר לי את "אלברטין איננה" מאת מרסל פרוסט. הסגנון שונה, הדגשים שונים, אבל גם שם המספר הוא גבר שבת-זוגו עזבה, וכל מה שהוא חש כלפיה, כמו כל מה שהוא מדמיין שהיא חשה כלפיו, כולל כל הטלטלות הרגשיות, מסופרים באינטנסיביות ובכנות, ומשקפים עולם של תחושות סותרות שאין מהן מפלט ומנוח.

תוך כדי כתיבה שבתי לדפדף בספר, וכמעט בכל מקום שפתחתי מצאתי פסקה שראויה להתיחסות, רעיון שכדאי לפתח, "טריק" ספרותי שהסופר שתל כאילו בדרך אגב אך עם כוונה רבת משמעות. יריעת הסקירה קצרה מדי, ולפיכך אסיים בהמלצה על חווית קריאה משובחת.

In Love – Alfred Hayes

תשע נשמות

2016 (1953)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

986065

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כנה מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו