חופש מוחלט / פבלו קצ'אז'יאן

986066

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

הטבח / הארי קרסינג

הטבח

מזמן לא סיימתי ספר בתחושה כזו של "מה זה היה?!" האם קראתי אגדה? סיפור אימה? משל חברתי כלשהו? האם קראתי בהנאה או בחלחלה? הסופר ניסה לכתוב יצירה רצינית או לתעתע ולהשתעשע? אולי זה מקרה של כל התשובות נכונות. תהא אשר תהיה מהותו של הספר, קראתי אותו ברצף ובסקרנות, אפילו בהשתאות נוכח מיוחדותו.

גבר זר מגיע לעיירה קוֹבּ. אדמות הגבעה באזור שייכות למשפחת היל, אדמות הבקעה למשפחת וייל. מעל העיירה מתנוססת טירה נטושה בשם פרומיננס. בעליה, אחד מאבות משפחות וייל והיל, הורה שהטירה תיושב מחדש רק במקרה של נישואים בין המשפחות. הגבר הזר, קונרד שמו, מגיע משום מקום על אופניו, מציץ בטירה, ויורד לעיירה. בעיירה הוא מתהלך מן הרגע הראשון בבטחון עצמי בולט, בודק את הסחורה בחנויות, בעיקר בחנויות המזון, מעביר ביקורת מבזה על כל מה שאינו עומד בסטנדרטים שלו, מושך תשומת לב בהתנהגותו ובמראהו החיצוני יוצא הדופן "כמו עיט שחור רעב". לאחר סיבוב במקום הוא פונה אל אחוזת היל, שם הוא מציע את מועמדותו למשרת טבח, כשהוא מציג מכתבי המלצה חמים מאישים בכירים. גם בבית היל הוא נוהג כבעל בית, מפגין את תכונותיו של דיקטטור בהתהוות. קר רוח, חף מרגש, מניפולטיבי, ברוטלי בגלוי ובמסווה – בהדרגה נחשפת תוכניתו להפוך את היוצרות, להעמיד את הפירמידה החברתית על קודקודה.

הארי קרסינג – שם העט של הארי אדם רובר – בחר בסגנון פשוט, מינימליסטי למדי, נקי מרגש ממש כמו גיבורו. הפשטות הבלתי מתלהמת הזו, על רקע ארוחות משובחות ומעודנות, עומדת בניגוד של כמעט שחור-לבן להתנהלות מקפיאת הדם של קונרד. התוצאה היא קורא (או לפחות קוראת אחת) שמוחזק במצב תמידי של כוננות, ובכל זאת מופתע עם כל תפנית.

בין אם ביקש הסופר לתאר את צמיחתו של רודן, ובין אם ביקש לנסות כוחו בכתיבת אגדת אימה, צמחה תחת ידו יצירה יוצאת דופן. מצדה הפנימי של הכריכה מצוטט דיאלוג בין העורכים הילית חמו-מאיר ואוריאל קון, ובו הילית אומרת "לא יודעת אם הוא יכול להצליח מסחרית, אבל הוא מדליק, אז בוא נוציא אותו בכל זאת". אסכם אם כך בהגדרת הספר כ"מדליק", ובהחלט שווה קריאה.

The Cook – Harry Kressing

תשע נשמות והכורסא

2017 (1965)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מאוהב / אלפרד הייז

982027

באחרית דבר לספר מתייחס העורך אוריאל קון לספרים בנושא האהבה: "עד כמה האמנות יכולה לייצג אותה? האם היא יכולה לספק מחסה ממשי למאזינים, קוראים, בני אדם מיוסרים? תלוי בקוראים, תלוי במינונים שבין הנאמר לנסתר, תלוי ברגעי ההאזנה והקריאה, תלוי בצירוף של מרכיבים רבים יחדיו ברגע נתון של זמן". דברים אלה נכונים בהכללה לכל יצירה אמנותית, וליצירה ספרותית בפרט, אך בהקשר של הספר הזה הם קולעים במיוחד. מדובר כאן בסיפור פשוט, לקוח ישירות מן המציאות, ומרבית הקוראים חוו מן הסתם את שני צדדיו. שתי הדמויות הראשיות בו נטולות שם, ובכך כאילו אומר הסופר שהן יכולות להיות כל אחד. לפיכך מידת הקבלה של הספר על ידי הקורא, וההזדהות עם תכניו, תלויות במידה רבה בזכרונות אישיים, בדרכים בהן הקורא התמודד עם סיטואציה דומה, ובמרחק הזמן והרגש מן החוויה האישית, חווית היות מאוהב.

המספר, גבר כבן ארבעים, מגולל את סיפור יחסיו עם אשה צעירה. שיווי המשקל ביחסיהם השגרתיים למדי מתערער כשנכנס לתמונה גבר עשיר, ומציע לצעירה אלף דולר תמורת לילה בחברתו. הצעירה מתמרנת בין שני הגברים, והמספר מתמודד עם מגוון של רגשות משתנים – קנאה, תחושת בגידה, אהבה, נקמה, דחיה, תקווה. על פניו הסיפור בנאלי, וכבר נכתבו מאות דומים לו. מייחדת אותו הכתיבה המצוינת של אלפרד הייז. הוא מתאר יפה את הפסיעה על הקו המטושטש שבין אשליה להכרה, בין אובדן להקלה, בין מאוהבות לבדידות.

סיפור המסגרת מספק גם הוא מבט נוסף על הדואליות של המספר. את קורות אהבתו הוא מתאר באוזניה של בחורה יפה בלתי מוכרת לו. לכאורה המספר "נגמל" מהתאהבות, אך בפועל סיפורו הוא מעין גישוש בכיוונה של הבחורה החדשה, שאיתה הוא בסופו של דבר יוצא החוצה מן הבר בו נפגשו באקראי. סיפור המסגרת הזה מתרחש בבר המלון, ונראה שגם פרט זה – כמו כל פרטי הסיפור – אינו מקרי ויש בו עומק: בתקופה שהמספר מתאר הוא התגורר במלון, ואחת ההחלטות שקיבל במטרה להשתחרר מפרשת האהבה היתה למצוא לו בית משלו. נראה שהוא עדיין תקוע באותו המקום, כפי שהוא תקוע באותו הלך נפש מדוכדך ומעורפל, עדיין מנותק מעצמו:

כל אותו זמן הדבר האחר, אותה עין מנותקת, בחנה אותי בקור רוח. אותה תחושה מרחפת של עצמי לא הרגישה ולא חשה בסבל; היא ישבה שם, על גבעול, כאילו לא קרה שום דבר ממשי ובעל משמעות, כאילו בעודי מתפתל אני ממשיך להעמיד פנים, והיא ממאנת להאמין וממאנת לכפור בכאב שלי.

בקשר אסוציאטיבי, הספר הזכיר לי את "אלברטין איננה" מאת מרסל פרוסט. הסגנון שונה, הדגשים שונים, אבל גם שם המספר הוא גבר שבת-זוגו עזבה, וכל מה שהוא חש כלפיה, כמו כל מה שהוא מדמיין שהיא חשה כלפיו, כולל כל הטלטלות הרגשיות, מסופרים באינטנסיביות ובכנות, ומשקפים עולם של תחושות סותרות שאין מהן מפלט ומנוח.

תוך כדי כתיבה שבתי לדפדף בספר, וכמעט בכל מקום שפתחתי מצאתי פסקה שראויה להתיחסות, רעיון שכדאי לפתח, "טריק" ספרותי שהסופר שתל כאילו בדרך אגב אך עם כוונה רבת משמעות. יריעת הסקירה קצרה מדי, ולפיכך אסיים בהמלצה על חווית קריאה משובחת.

In Love – Alfred Hayes

תשע נשמות

2016 (1953)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

986065

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כנה מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין

הזהב של קָחָמַרקָה / יאקוב וסרמן

הזהב של קחמרקה

"הזהב של קחמרקה" היא נובלה המתרחשת במאה ה-16 בפרו על רקע אירועים שארעו בפועל. המספר הוא אחד האבירים בכוח פלישה ספרדי. מול הספרדים ניצבים בני האינקה, ובראשם מנהיגם הנערץ אָטָוואלפָּה. הגנרל העומד בראש הכוח הספרדי מבין כי אין בכוחם של הספרדים המעטים להכניע את המקומיים, והוא בוחר לקחת את מנהיגם בשבי בדרכי עורמה, ובכך לשתק אותם.

וסרמן עומד על ההבדלים שבין שתי התרבויות, ובאמצעות המספר, המתוודע לאורח החיים השיתופי של המקומיים, מערער על תפיסת העליונות האירופאית:

בלבנו עלה אז הספק, אם מדובר בצורה של פראיות או של קידמה, של קיום ברברי וילדותי או של קיום מתקדם ונעלה […] חשוב היה לנו לדעת אם לפנינו עבדים גסים וקהי מחשבה, כלי שרת בידיו של עריץ בעל עוצמה שאין כדוגמתה, או יצורים נשגבים וטהורים מאנשי העולם הנוצרי […] כך הרהרתי באותו הלילה; אחר כך כבר לא היתה דעתי כאז. התהפכתי טרוד על משכבי הדל.

הכיבוש והמאבק בין שני הצדדים הם רק המסגרת שבתוכה מתרחשת העלילה האמיתית, וזו מתרחשת בנפשו של המספר. וסרמן נקט בדרך סיפור מתוחכמת, שבה ההתבוננות פנימה של המספר נובעת למעשה מן האופן בו הוא משתקף לעצמו בעיניו של מנהיג האינקה. הספרדים, שלא הצטיינו ברחמנות יתרה, ביצעו מעשי טבח רבים בנסיון להכניע את אטוואלפה, והמספר, שעד כה תיאר את הארועים מנקודת מבטו המתנשאת של הכובש, הכיר לראשונה בקיומה של נקודת מבט אחרת: אטוואלפה בהה ללא ניע בתבוסת הדמים, והכיר בקדרות הרת גורל בחוסר האונים שלו למנוע אותה. בהמשך, בתיווכו של מתורגמן תככן, אטוואלפה למד על חשיבותו של הזהב בעיני הספרדים תאבי הבצע, ותשוקת השלל והביזה שהמספר שותף לה בכל מאודו נצבעה בגיחוך ובחוסר הגיון כש"תורגמה" למושגיו ולערכיו של מנהיג האינקה.

את שלל הרעיונות שבנובלה ניתן היה בקלות להרחיב לרומן שלם, אבל וסרמן היטיב לזקקם לכלל יצירה מתומצתת, בבחינת מעט המכיל את המרובה.

הנובלה תורגמה בעבר על ידי מרדכי טלמון, וראתה אור ב-1938 בשם "זהב קכמלקה" וב-1967 בשם "הזהב של פרו" בהוצאת תרמיל.

מעניין ומומלץ

Das Gold von Caxamalca – Jakob Wassermann

תשע נשמות

2017 (1928)

תרגום מגרמנית: הראל קין

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

סמוך עלי / מריו לבררו

%d7%a1%d7%9e%d7%95%d7%9a-%d7%a2%d7%9c%d7%99

בעמוד הראשון של הספר כותב המספר כך:

יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואי, ולכן אנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.

כל הסיפור מכאן ואילך נובע מן התיאור הזה. אמנם אסון עצום אינו מתרחש, אך הנטיה להגזמה, למילים ענקיות כדי לתאר ארועים קטנים, היא מרכיב עיקרי בסגנונו של הספר. כך, לדוגמא, מצטיירים בעיניו רחובותיה הדלים של העיר כשרוחו טובה עליו:

המדרכות התמצקו, הרחובות לבשו אספלט, הציפורים שרו חמישיות כלי קשת מאת מוצרט למרות החשכה המוחלטת, והולכי הרגל נעשו חביבים ואדיבים. הם חייכו אלי בנועם כשעברתי. הכלבים כשכשו בזנבם, והפילים הסירו כובע וקדו בפני. השמים מלאו זיקוקי די נור וקשת בענן ענקית ונוצצת; לרגלי אחד מקצותיה של הקשת, קבוצת גמדים של וולט דיסני נחפזו לקבור סיר מלא מטבעות זהב. האויר היה זך ורענן. החיים היו יפים.

המספר, סופר שנדחה תדיר על ידי העורכים, המסווגים את ספריו תחת הקטגוריה "טובים, אבל…", נענה מתוך מצוקה כספית להצעתו של עורך לצאת לחפש עבורו אדם ששלח כתב יד משובח בעילום שם, כדי שניתן יהיה לחתום אתו על חוזה. למרות שהוא מעיד על עצמו "אני סופר. לא פיליפ מארלו", הוא מקבל את ההצעה, ונוסע לעיר קטנה ונידחת בשם מחסוריאס, משם נשלח כתב היד.

במחסוריאס נקלע המספר, כנובע מן הקביעה בעמוד הראשון, להרפתקאות סבוכות, הנגועות בחוסר מציאות. משום שאינו מסוגל לומר לא, הוא מוסט שוב ושוב מכיוון החקירה, מצב רוחו משתנה מאופוריה לדכאון על פי מזג האויר ועל פי מצב המזומנים בכיסו, הוא מתאהב עד כלות בזונה מקומית, מושפע עמוקות מחלומות מבולבלים, ופועל באוירה שהיא שילוב של פיליפ מארלו, כנזכר לעיל, עם יסודות קפקאיים, כמו מלון רפאים ותעיה ברחובות דמויי מבוך.

כדי לתאר את סגנונו המיוחד של הספר, אני מעתיקה את ההגדרה מן הדש של הכריכה: הכתיבה של לבררו נמצאת על התפר בין ההומור, אי-הנחת, הפסיכולוגיה, הנקיון הלשוני והריאליזם האינטרוספקטיבי (המתבונן פנימה). נדמה שהספר עומד כל הזמן על סף הגלישה לשטותניקיות, אבל המרכיבים האחרים בכתיבה, אלה שצוינו בציטוט לעיל, מעניקים לו עומק ואיכות. כדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת כדי לגלות כיצד כל האמירות המפוזרות בו נקשרות יחדיו. כך או כך, "סמוך עלי" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, ושמחתי להתוודע לסופר מעניין שאת שמו לא שמעתי עד כה.

באחרית דבר מעניינת מספר המו"ל על החוויה האינטימית של השגת זכויות התרגום וההוצאה לאור של ספריו של לבררו.

מומלץ

Dejen Todo en mis Manos – Mario Levrero

תשע נשמות

2017 (1996)

תרגום מספרדית: ארז וולק

לחשוב, להתבטל, לטייל / קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט

%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%98%d7%9c-%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין