מייד אין אמריקה לטינה / סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו

"מייד אין אמריקה לטינה" הוא צירוף של שני סיפורים: "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת סנטיאגו גמבואה הקולומביאני, בתרגומה של סוניה ברשילון, ו"כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המכסיקני, בתרגומו של יוסי טל. מדובר בשני סיפורים שונים בנושאיהם ובאופיים – הראשון קליל יחסית ומשעשע ברובו, השני עוסק בנושא כבד-ראש יותר – אך הם צורפו יחדיו, כך אני מניחה, בשל שני קוים משותפים. האחד הוא יחסי גברים-נשים, שבהם הנשים הן הדומיננטיות. השני הוא המפגש הבין-תרבותי, שנוכח בסיפור הראשון ובא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני.

את "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מספר אניבל אסטרהאזי, צלם עיתונות, שמרבה לטוס מתוקף תפקידו. אסטרהאזי הוא קולומביאני ממוצא הונגרי, שאינו מוצא לעצמו מנוח כיושב-בית, והוא אוהב נמלי תעופה וטיסות למקומות רחוקים. "האושר נמצא תמיד בנסיעה הבאה. נכון יותר: באותה ארץ יפהפייה שמעולם לא ביקרנו בה", הוא אומר, ומנצל עד תום את ההזדמנויות שמאפשר לו מקצועו. בעקבות אחת הטיסות, שבמהלכה מטלטלת סופה את המטוס ומטילה אל חיקו את אחת הדיילות, נוצר קשר מיני בינו ובינה. אסטרהאזי חש להפתעתו שהוא מתאהב, אך מגלה, בהיפוך תפקידים נוגד סטראוטיפים, ש"אני, ומי יודע עוד כמה כמותי, רק ז'יטונים להחלפה”. ידו של מי תהיה על העליונה במלחמת גברים-נשים, נוסעים-אנשי צוות? סנטיאגו גמבואה כתב סיפור דינמי, משובץ בארועי התקופה – שנות ה-90 של המאה הקודמת – שבו מספר אמין ומעניין ועלילה מהנה.

"כמו לשחות בקרח" עוסק גם הוא במתח בין-מיני, וגם כאן תפקידי הגברים והנשים חורגים מן הסטראוטיפ. אך עיקרו של הסיפור הוא המפגש רצוף חוסר ההבנה בין אירופה לדרום-אמריקה. מכסיקו שרויה במשבר עמוק, וכך גם המספר. הוא איבד את עבודתו כמורה, ויחסיו עם בת זוגו עומדים בפני סיום. חבר, הנמנה עם הגָבָּצֵ'רוֹס, כלומר כאלה שניזונים מה"גָבָּצ'וֹס", הזרים הלבנים, ובעיקר הזרות הלבנות, מזמין אותו לבלות בחברת שתי תיירות שבדיות. התיירות רואות בעיר אואחקה את הקסם הלטיני, המספר חושב לעצמו, "קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני". הן סולדות מעירן שלהן, שטוקהולם, ומתארות את החיים בה כשחִיה בקרח, אבל קרח, בעיני המספר הוא טוהר, ההפך מן הכאוס שבו ארצו שרויה. טרינו מלדונדו מציג יפה דמות של אינדיבידואל, שמתוך העמדה המנותקת משהו של המתבודד מתבונן בארצו, כפי שתושביה חווים אותה וכפי שהיא נראית לזרים.

שני הסיפורים זכו לתרגום עברי מוצלח, והספר מומלץ בהחלט.

Santiago Gamboa – Tragedia del hombre que amaba en los aeropuertos

Tryno Maldonado – Como nadar en el hielo

תשע נשמות

2015 (2012, 2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

רדיו בנימין / ולטר בנימין

הפילוסוף ולטר בנימין, שהוקסם מן הטכנולוגיה של שנות ה-20 ומהשפעתה על התרבות, העלה לשידור בין השנים 1927 ו-1933 כשמונים תכניות רדיו. התכניות כללו מחזות, הרצאות, ביקורות ספרים, וגם שידורים מיוחדים לילדים ולבני נוער. עשרים ותשעה מן התמלילים שרדו, ופורסמו כספר ב-2014. הוצאת תשע נשמות בחרה לתרגם שישה מתוכם (למה לא את כולם?). כל השישה לקוחים מן התכנית לנוער.

בנימין נקט בשישה השידורים האלה לשון פשוטה למדי, כמספר סיפורים, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר. יחד עם זאת, הסגנון אינו מתיילד, והמסרים שהוא מבקש ממאזיניו למצוא בתוך הסיפורים משמעותיים, ואינם נגועים בהשטחה ובפשטנות. משום שהוא מתאר אירועים היסטוריים מגוונים, שפרטיהם אינם בהכרח מוכרים גם לקורא המבוגר, ומכיוון שנקודת המבט שלו מעניינת, הספר אינו צריך להיות מצומצם לכלל הגדרה הנסמכת על קהל היעד הראשוני.

תחומי העניין של בנימין מגוונים. הקטעים הנכללים בספר עוסקים ברעידת האדמה בליסבון בנובמבר 1755, במשפטי המכשפות באירופה, במִרמה בבולי דואר, בנפילת הבסטיליה, בכנופיות השודדים בגרמניה במאה ה-16, ובחורבן הרקולנאום ופומפיי. בין הדברים המשמעותיים שהוא אומר, אציין שלושה.

בהקשר של משפטי המכשפות: "שגגה והבל כשלעצמם הם גרועים דיים. אבל הם נעשים מסוכנים כשמבקשים להכניס בהם סדר ועקביות. כך קרה לאמונה במכשפות, וכך הסבה עקשנותם של המלומדים נזק גדול הרבה יותר משהסבה האמונה הטפלה. על מדעני הטבע ועל הפילוסופים כבר דיברנו. עתה נדבר על הגרועים ביותר: המשפטנים". וגם "המאבק נגד משפטי המכשפות היה אחד ממאבקי השחרור הגדולים ביותר של האנושות".

אחרי שהוא מסביר את השנאה היוקדת לבסטיליה, לא משום שנכלאו שם מתנגדי משטר, אלא משום שייצגה את הפער הבלתי נסבל בין בעלי הזכויות להמון והיתה כלי שרת בידי שררת השלטון ולא כלי בשירות הצדק, הוא מוסיף כי, "אפילו אכזריות ונוקשות אפשר לסבול אם האנשים מרגישים שיש בבסיסן רעיון כלשהו, שהנוקשות היא לא רק הצד השני של נוחותם של בעלי השררה. נפילת הבסטיליה היא לא רק רק נקודת מפנה בתולדות צרפת, אלא בתולדות המשפט".

בפרק שחידש לי ביותר אודות כנופיות השודדים בגרמניה, בנימין דן – בחמלה ובהבנה – בגורמים לתופעה, וגם במיגורה, וטוען כי "לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

בכל הקטעים בספר ניכרת אמונה בקידמה, בצדק, במערכת המשפט, וביכולתה של האנושות להתגבר על דעות קדומות ועל אמונות טפלות. אירונית הגורל האכזרית היא שסופו הטרגי של ולטר בנימין בא לו בעידן ששכח את כל אלה. ב-1933 היגר מגרמניה לצרפת בעקבות עלית הנאצים, וב-1940 נאלץ לברוח מצרפת. בדרכו לארצות-הברית, שם הצליחו ידידיו לארגן לו משרת מחקר, הצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול בין צרפת לספרד בהדרכתה של ליזה פיטקו. כשהספרדים איימו לגרש את חברי הקבוצה חזרה לצרפת, בחר בנימין לשים קץ לחייו.

"רדיו בנימין" הוא ספר מעשיר, מתאבן מעורר סקרנות לקריאת כתביו האחרים. הראל קין תרגם יפה, והספר מומלץ.

Radio Benjamin – Walter Benjamin

תשע נשמות

2016 (1930 – 1931)

תרגום מגרמנית: הראל קין

צ'כוב / נטליה גינצבורג

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי

מתקפת האביב / הרברט קלייד לואיס

"מתקפת האביב" ראה אור בארצות-הברית בינואר 1940. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, אך בפועל התנהלה מה שכונתה "מלחמה מדומה". בעלות הברית התבצרו בקו מאז'ינו, הגרמנים התבצרו מולם בקו זיגפריד, ובחזית הזו שרר שקט יחסי. ב-10 במאי אותה שנה פלשה גרמניה לארצות השפלה, והמלחמה המדומה באה אל קיצה. הספר מתרחש קודם לכן, ומתאר מתקפה מסיבית מדומיינת על ביצורי בעלות הברית, וקרבות קטלניים המתרחשים בעקבותיה.

אל שדה הקרב הזה משגר הרברט קלייד לואיס את פיטר ווינסטון, צעיר אמריקאי שבשל צירוף נסיבות בחר להתגייס. ווינסטון סיים את לימודיו בעיצומו של משבר כלכלי. פטרונו, שהבטיח לו עבודה בבנק, לא עמד בדיבורו. מעבודה זמנית כעיתונאי פוטר בשל צמצומים. חברתו עזבה אותו משום שלא השתכר כראוי. הקשר עם חבר ילדות התרופף. נמאס לווינסטון לגור בחוסר מעש עם אמו, והצטרפות בהתנדבות ליחידה בריטית נראתה לו פתרון שיעניק לחייו משמעות ותוכן. הוא שכנע את עצמו שמצוקתם של הפולנים, שנכבשו על ידי הגרמנים, נוגעת ללבו, ידיעה על נערה אמריקאית שאונייתה נפגעה מטורפדו הכעיסה אותו, ולהרפתקה נוסף גם נופך מוסרי.

אבל ווינסטון, אללי, לא בנוי לחיי צבא. הוא קצת תמים, קצת שווייקי שכזה, קצת אאוטסיידר כאמריקאי יחיד ביחידה. גם השיממון של המלחמה המדומה גורם לו חוסר מנוחה. באחד הלילות הוא מסתלק מן המחנה, ויוצא אל ”ערוגות האספרגוס” – שטח ההפקר בין הביצורים, הנטוע כולו מוטות ברזל – כדי לשתול פרחים. בסופו של אותו לילה הוא מוצא עצמו לכוד לבדו בין הפגזים הנוחתים ממזרח וממערב.

הסיפור מתרחש במקביל תחת האש, במקום המזערי שתופס ווינסטון הפצוע שאינו מסוגל לזוז, ובאינדיאנפוליס, שם נמשכת שגרת החיים המנותקת של האמריקאים.

כפי שהבנתי את הספר, הוא בעיקרו אנטי מלחמתי. ווינסטון, שהתגייס, כאמור, ממניעים אישיים, אינו מבין את משמעות המלחמה אליה הצטרף, ומתקומם כנגדה כשהוא הופך לקורבנה. ככל שהוא הולך ונחלש פיזית, גישתו כלפי מונח המלחמה בכלל הולכת ומתחדדת. אם תחילה ראה בה הרפתקה ושינוי, כעת "מסיבה כלשהי, נשגבת מבינתו, הוא הונח בלב הקרבות אפילו בלי אקדח להגנה עצמית, וכל שהיה ביכולתו לעשות הוא לצפות במלחמה מתערטלת לנגד עיניו מכל רומנטיקה וגבורה". הוא מייחל לאפשרות לדבר עם כל אחד ואחד מן האמריקאים, ובני האדם בכלל, ולהסביר להם כי "יהיו אשר יהיו הדברים שהם חושבים שהם נלחמים עבורם או נגדם, אלה לא הדברים שעבורם או נגדם הם נלחמים. הם נלחמים מפני שלימדו אותם והרשו להם לשנוא זה את זה – זאת הסיבה היחידה שבגללה הם נלחמים, כולם".

במקביל, וקצת בסתירה, לואיס מתאר את הדמויות שהותיר ווינסטון בבית. כל אחת ואחת מהן, ממש כפי שהיה הוא עצמו קודם לכן, מרוכזת בתוך הקונכיה האנוכית שלה. מול יסוריו של ווינסטון, מול יסוריהם של החיילים כולם, הוא מציב את הקטנוניות ואת הניתוק האמריקאי משאר העולם, את ההתיחסות למלחמה, ולסבלותיהם של האירופאים ושל החיילים, רק כהפרעה לשגרתם שלהם. נדמה שלואיס מעביר ביקורת בו זמנית גם על המלחמה וגם על ההתעלמות ממנה. יתכן, עם זאת, שלא זו היתה כוונתו: הוא אינו מצפה מן הצעירים האמריקאים לנהור לאירופה, אבל הוא כן מייחל לרוחב אופקים, להיחלצות מן האמריקה-צנטריות, מן ההתבוססות בתוך העצמי. מכל מקום, מן ההיבט הסגנוני, ההתרחשויות בארצות-הברית הן הפוגה צינית-קומית מן הקו הסיפורי העיקרי, המתרחש כולו בנפשו של צעיר הניצב מול מותו.

לצד הכיעור האיום של המלחמה והאדישות והצביעות שמעבר לים, לואיס מעביר ביקורת גם על היחס של ארצות-הברית לצעיריה באותה תקופה. ווינסטון, שמנסה להיות כן עם עצמו ולברר מה באמת דחף אותו להתגייס, מגיע למסקנה שאמריקה איבדה את דרכה ובגדה בו ובבני דורו. המשברים החברתיים והכלכליים גרמו לאמריקאים לאבד את האמון בעתיד, ולכן כל אחד ואחד ממכריו של ווינסטון בגד בו והתכחש להבטחותיו ולהתחיבויותיו. ווינסטון מסרב להשלים עם מותו במלחמה רחוקה. "הוא רצה ללכת הביתה ולהילחם במלחמתה של אמריקה, המלחמה להחזיר לאמריקה את ההבטחה שאבדה לה".

למרות שהספר כתוב היטב, גם בפן ההגותי וגם בפן הסגנוני, מתעוררת אי נוחות מסוימת מן הקריאה על התנגדות למלחמה ב-1940. אין צורך להיות פציפיסט כדי להסכים עם מסקנתו של ווינסטון לפיה "השנאה הפכה למילה נערצת, האדם עיוות ושינה את המילה שנאה, הוא נתן לה שמות שונים: פטריוטיות, אומץ, לאומיות". אבל מלחמת העולם השניה היא אחד המקרים הבודדים שבהם הקביעה כי מלחמות "לעולם לא יפתרו דבר" אינה יכולה לתפוס. לפעמים באמת אין ברירה, ולא ניתן להמנע מתגובה מלחמתית. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שהספר נשכח תקופה קצרה אחרי שראה אור. ספרותית הוא מצוין, רעיונית הוא מנותק ממציאות התקופה (אך להגנתו ייאמר שראה אור, כאמור, ארבעה חודשים בלבד אחרי פרוץ המלחמה, לפני שהפכה למלחמת עולם ולפני זוועות השואה).

יהונתן דיין, שתרגם יפה, כתב אחרית דבר מרחיבת דעת אודות הסופר ואודות יצירתו. האיור שעל הכריכה, פרי מכחולה של טליה בן-אבו, נאה ונוגע ללב, והספר מומלץ בהחלט.

Spring Offensive – Herbert Clyde Lewis

תשע נשמות

2021 (1940)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

נאום אהבה נגד גבר יושב / גבריאל גרסיה מארקס

ערב חתונת הכסף שלה, גרסיאלה מתכוננת למסיבת פאר רבת משתתפים, ומדברת על קורות יחסיה עם בעלה. הספר כולו הוא מונולוג שהיא נושאת באוזני בעלה, היושב שקוע בעתון ואינו מוציא מילה מפיו. המונולוג, הנפתח בהצהרה דרמתית, שלא לומר פומפוזית – "אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" – מספר על נישואים שנפתחו במשיכה הדדית למרות התנגדות המשפחות משני הצדדים, וצמחו מעוני וממחסור לעושר גדול. בניגוד לשגשוג החומרי, הקשר הנפשי בין בני הזוג דעך. גרסיאלה העלימה עין מבגידותיו של בעלה, עד שהגיעה לנקודת שבר שנתים לפני ההווה. כמו שמציע שם הספר, היא עדיין אוהבת אותו, או אולי היא אוהבת את רעיון הבעל שכדבריה "המצאתי אותו בשבילי, כמו שחלמתי אותו בדמותו ובצלמו עוד הרבה לפני שהכרתי אותו, כדי שיהיה שלי לנצח, טהור ומוגן בלהבות האהבה הגדולה ביותר והאומללה ביותר שהייתה אי־פעם בגיהינום הזה". הגיהינום אינו הנישואים המאושרים הנעטים כמסכה, וגם לא הבגידות והעדר האהבה. הגיהינום הוא תחושת חוסר הערך הנובעת מחיים לצדו של מי שאינו רואה אותה, מהיעדרו של אדם ש"ידע תמיד שזו אני כאן איתו, שאני ולא אף אחת אחרת היא היחידה שנוצרה לפי מידה כדי לעשות אותו מאושר ולהיות מאושרת איתו עד המוות המזדיין".

עוצמתו של הספר נובעת מן המונולוג שגרסיה מארקס שם בפיה של גרסיאלה, ובמידה רבה גם מן הסוגה שבה בחר לעצב את היצירה. הספר הוא מחזה לשחקן יחיד, כולל הוראות לבמאי ולמעצב התפאורה. הבמה המעוצבת במינימליות עוברת בין החדר בהווה למקום המגורים הראשון של הזוג רבע מאה קודם לכן. הסופר מאיר ומאפיל את הבמה במשולב עם הטקסט, משלב קולות רקע ודמות דוממת של משרת, ובורא אוירה באמצעות הוראות בימוי הכוללות העמדה של השחקנית וקביעת גוון קולה. את דמותו של הבעל מייצגת בובה שתקנית, שאדישותה משקפת את התעלמותו הנוכחת-נפקדת רבת השנים. גרסיה מארקס מפגין חוש דרמתי מאופק אך רב-כוח, והמונולוג של גרסיאלה הולך וצובר עוצמה עד הזעקה המסיימת אותו.

"נאום אהבה נגד גבר יושב" הוא ספר מקורי, נוקב ומומלץ.

Diatriba de Amor Contra un Hombre Sentado – Gabriel García Márquez

תשע נשמות

2021 (1987)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אחוזה / סרחיו ביסיו

מרקוס וריטה מתכננים חופשה. היא רוצה לנסוע, כרגיל, לים. הוא מקבל במפתיע הזמנה מחברו אורסיו להתארח בביתו בכפר. הם מתווכחים, הוא מתיש אותה ומותש בעצמו, ומתקבלת פשרה: שבוע בכפר ואחריו שבוע בים. ריטה, במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, מרקוס, הצעיר ממנה בתשע שנים, ואירינה, בתה בת השתים-עשרה של ריטה מנישואיה הקודמים, נוסעים לכפר באוירה עכורה של טינה. שום דבר טוב לא ייצא מן החופשה הזו.

ביתו של אורסיו סגור ומסוגר, כשהם מגיעים אליו. אחרי שורה של טעויות ושל אי הבנות מסתבר שזהו ביתו של אורסיו אחר, אדם שתקן, מסתורי, מטיל אימה. גשם זלעפות כולא אותם במקום, ואינו מאפשר להם לנסוע אל היעד המקורי. הבית, כשבעליו מאפשר להם להכנס אליו, מתגלה כמוזנח ובלתי הולם לשהיית משפחה. מזג האורי, אורסיו, שכנים רחוקים שמגיחים מבין העצים – כל אלה יוצרים אוירת אימה ופרנויה. רק אירינה, הקול השפוי, מוצאת לה חברה, ואומרת מפורשות את מה שהוריה חוששים לומר בקול מתוך פחד להעיר מפלצות מרבצן.

קראתי את הספר בשעמום כלשהו. אולי זו אשמת אופי הכתיבה של ביסיו, שמצטיירת רוב הזמן – ולא רק בספר הזה – כאילו נעשתה כלאחר יד. דיווחית, יבשה למדי, מתייחסת באותה רמה של רגש לפרטים חיצוניים ולמתרחש בנפשותיהן של הדמויות. אבל אז – בדומה למה שקרה כשסיימתי את "עשרה ימים ברה" – הספר נסגר ומתחיל לחלחל. מה שהצטייר כסיפור הזוי, אולי פרי חלום בלהות של הסופר, סיפור שמטרתו ליצור אוירת אימה ותו לא, מתחיל לקבל בדיעבד עומק ומשמעות. בקריאה חוזרת השטיחוּת לכאורה מתקלפת, והרבדים שתחתיה נגלים.

אז מה היה לנו כאן? דינמיקה זוגית מעניינת שניזונה מעצמה ומתהפוכות הארועים; ילדה על סף התבגרות שמקלפת מנקודת מבט ריאליסטית וישירה את העמדות הפנים של המבוגרים ממנה; עירוניוּת שאינה מצליחה למצוא עוגן יציב בסביבה כפרית; ואולי יותר מכל, וריאציות על קשיי תקשורת בכל הקשת שבין הטינה ההדדית שבפתיחה ועד הקביעה של מרקוס שהמארח שלהם מוגבל שכלית משום שאינו מסוגל להבין אותו.

מומלץ.

Estancia – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

קתלין / כריסטופר מורלי

שמונה חברים באגודה ספרותית באוקספורד – שבעה בריטים ואמריקאי אחד, זוכה מלגת רודס – לוקחים על עצמם אתגר לכתוב יחד סיפור בהמשכים. מי שהיה אמור לכתוב את הפרק הראשון דחה את המשימה, כדרכו של סטודנט נרפה באוניברסיטת עילית, לרגע האחרון. למזלו, בחנות ספרים מצא מכתב שכוח מונח על אחד המדפים, ובו פניה מקתלין לג'ו, ובהשראה של רגע החליט להשתמש בו כציר הסיפור. בהנחייתו נקבעו הכללים הבאים: קתלין היא גיבורת הסיפור, ג'ו הוא האיש שהיא אוהבת, סטודנט באוקספורד אף הוא, והסיפור שייכתב יוכל לכלול אך ורק את הדמויות שהוזכרו במכתב על פי מאפייניהן המשוערים. בהדרגה הולכת החבורה ונסחפת אחר דמותה הבדויה של קתלין הנאוה, ובחופשת הסמסטר שמים חמישה מהם את פעמיהם אל עיר מגוריה, כל אחד מהם שואף להיות הראשון שיזכה בתשומת לבה.

מכאן מתפתחת קומדיה של טעויות ושל הטעיות. התקופה היא למעלה ממאה שנים לפני ימינו, ודפיקה פשוטה על הדלת ושיחה ישירה אינן באות בחשבון משום המוסכמות. האחד ינסה לכבוש את לבו של אביה, שני יבחר לעטות תחפושת שתטשטש את זהותו, האחרים יגיעו אל הבית בתואנות שווא, מתחזים לבעלי מקצוע. האם קתלין האמיתית וקתלין הבדיונית תתגלינה כאותו אדם? האם הדמויות האחרות תשתבצנה בתפקיד הספרותי שנוצר עבורן? לאיזו התרה יכולה כל אחת מן המזימות הנפרדות להגיע כשכולן כאחת מתנגשות זו בזו?

כריסטופר מורלי כתב סיפור מהנה מאוד לקריאה, שופע הומור, ומצטיין בכשרון לאפיין דמויות במדויק באמצעות קוים מעטים. הסיפור הוא בריטי מובהק, עד כי קל לשכוח שהסופר עצמו אמריקאי. מורלי, בדומה לסטודנט האמריקאי שבספר, למד באוקספורד לאחר שזכה במלגת רודס, וניכר שספג היטב את אוירת המקום ואת תמציתה של החברה, שאותן הוא מביא אל העלילה. הוא מתאר את דמויותיו במבט כפול, מבפנים, כמוהו כבריטי, ומבחוץ עם תובנותיו של הזר.

כמו "פרנסוס על גלגלים", גם "קתלין" משובץ באזכורים ספרותיים, וכמוהו הוא מעמיד במרכז דמות נשית עצמאית, מכירה בערך עצמה, ואינה גולשת אל המשבצת הסטראוטיפית המיועדת לה. הלן של הספר הראשון אומרת בציניות: "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי". קתלין של הספר הזה דבקה בתכניותיה שלה, ניחנה ברוח טובה, וראשה אינו מסתחרר משפע המחזרים.

חביב מאוד, שנון ומומלץ.

Kathleen – Christopher Morley

תשע נשמות

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

עם הזרם / ז'וריס-קרל הויסמנס

ז'אן פולנטן חי בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. ז'אן הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, רווק, מזה עשרים שנה מחזיק באותה משרה פקידותית. הוא נולד למשפחה חסרת כל, ולמרות כישורים אינטלקטואלים מצא עצמו מסתפק בעבודה סיזיפית ובלתי מאתגרת. היו לו חברים בודדים, אך החברויות נותקו כשהחברים נישאו או עזבו את העיר, והוא מעדיף את הבדידות על פני האתגר של יצירת חברויות חדשות. קשריו עם נשים הסתכמו במגעים עם זונות, עד שקץ בכך. את חייו כיום אפשר לתמצת במלים חידלון ושיממון. בחורף הקר הוא מייחל לקיץ, בקיץ החם הוא משתוקק לחורף. הוא תר אחרי מסעדות שיערבו לחיכו, ומואס בהן. מזמין משלוח מזון הביתה, ונפשו בוחלת בו ובשליחים הנושאים אותו. את המשרתת שטיפלה בביתו פיטר, ומהשוער שהחליף אותה אינו מרוצה. משכורתו מאפשר לו חיים סבירים, אבל הוא כל-כך הורגל למצוקה עד שהוא עדיין רואה עצמו חסר כל, וככזה, לדעתו, הוא יכול לצפות רק ליותר-רע, אף פעם לא ליותר-טוב.  

באופן מוזר כלשהו נראה שז'אן הסתגל למצבו, אפילו נהנה ממנו מבלי להיות מודע לכך. כבר בעמודים הראשונים מציין הסופר כי "הסבל מתק לו". הוא מהרהר לעצמו כי "אין ספק, החמצתי את חיי", אבל המשפט העוקב מספר כי בשעה שהרים את השמיכות והיטיב את הכרים, התרוננה נפשו בשירי הלל לשלווה הצרורה במיטת הישועות. המפתח להיחלצות מן החידלון מצוי בידיו, והוא מודע לו היטב: "אילו התמכרתי לתאווה כלשהי, אילו התלהבתי מנשים, מהעבודה במשרד, אילו אהבתי קפה, דומינו, קלפים", אבל נוח לו לפטור את עצמו מן הטרחה להשתמש במפתח הזה בעודו נאנח בהשלמה: "אבוי! שום דבר אינו משעשע אותי, שום דבר לא מעניין אותי".

מכיוון ששום דבר אינו נושא חן בעיניו של ז'אן, וגם מה שכן נושא חן לרגע מאבד מטעמו חיש מהר, קשה לדעת למה להאמין בתיאוריו. האם המסעדה שאליה לוקח אותו חבר היא באמת גיהינום דחוס אפוף עשן? האם פריז באמת הופכת לאמריקאית? האם מעסיקו באמת מתאנה לו?

בעיני "עם הזרם" הוא סיפור עצוב על אדם שאופיו ומבנה אישיותו אינם מאפשרים לו להרחיב את חייו מעבר לגבולות הצרים והחונקים של הקיום המינימלי והמתסכל. אוריאל קון מציע באחרית דבר זוית התבוננות אחרת. הוא מדבר על תרבות הצריכה שיוצרת תסכול בשל ריבוי האפשרויות, ועל ריקנות הפנאי. "החירות מטרללת אותנו, חופש הבחירה משגע, עודף הפנאי מוציא אותנו מדעתנו". הפתרון של ז'אן פולנטן הוא "ללכת עם הזרם: לשבת בחיבוק ידים ואז לנסות ללכת לישון".

באופן יוצא דופן, התרגום וההקפדה על עברית תקינה אינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים של ההוצאה, וחבל. בהתעלם מכך, הספר נוגע ללב ומומלץ.

A Vau L’eau – Joris-Karl Huysmans

תשע נשמות

2021 (1882)

תרגום מצרפתית: בני ציפר

המנורה הטמונה / שטפן צווייג

השנה היא 1937. ארבע שנים קודם לכן נשרפו ספריו של שטפן צווייג בככר האופרה בברלין. שלוש שנים אחרי השריפה נאסרו ספריו לפרסום בגרמניה הנאצית. בתוך שנה תהפוך אוסטריה מולדתו לחלק מן הרייך השלישי, וצווייג כבר חש כי שוב באה לעמו עת הנדודים. על הרקע הזה כתב ספר יוצא דופן במכלול יצירתו, "המנורה הטמונה", ספר יהודי מובהק שעוסק בגורל היהודי. את העלילה מיקם במאות הרביעית והחמישית לספירה, אך השאלות שבהן מתחבטות הדמויות תקפות מאוד לזמן הכתיבה.

מנורת בית המקדש נראתה לאחרונה במקדש השלום ברומא, שם הוצגה לראווה לאחר שהובלה בתהלוכת הנצחון של טיטוס. המקדש נשרף בשנת 192, וגורלה של המנורה נותר בלתי ידוע. בספרו של צווייג המנורה שרדה ללא פגע, עד שבשנת 455 נלקחה מרומא על ידי הוונדלים שבזזו את העיר. משלחת של זקני הקהילה היהודית, בראשותו של רבי אליעזר בן יעקב, יצאה בעקבות הוונדלים ללוות את המנורה, ונטלה עמה ילד צעיר, בנימין שמו, כדי שייוותר עד שיוכל לספר את קורותיה. "חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יידעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו",אומר הרב. שבעים ותשע שנים אחר-כך, לאחר שהוונדלים נכנעו לביזנטים, הובאה המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. בנימין, כעת כבר זקן, נקרא אל הדגל, ומלווה בתקוות העם כולו נשלח להתייצב בפני הקיסר ולבקש להחזיר את המנורה לידי היהודים.

בנימין הילד מעז לשאול שאלות שיש בהן טעם של כפירה. בעוד זקני הקהילה מבקשים להשתיקו, רבי אליעזר מעודד אותו לשאול, ואף מודה שלו עצמו יש תמיהות ואין בהכרח תשובות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" בנימין הבא בימים, ששליחותו נכשלה, עדיין תוהה: "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" וצווייג, בתוך התקופה החשוכה, יודע, ממש כמו בנימין, כי "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". לעם המיוסר הוא אינו יכול להבטיח שלווה, אך הוא מותיר פתח לתקווה: "אין איש יודע אם [המנורה] תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום".

למרות שסיפור המנורה הוא פרי דמיונו של הסופר, הרקע ההיסטורי מדויק ומעניין. כך, לדוגמא, המשלחת המומצאת, המתייצבת בפני יוסטיניאנוס, נושאת עמה כפיתוי אבן ממקדש שלמה שתשמש לבנית איה סופיה. צווייג מבסס את הפרט הסיפורי הזה על העובדה ההיסטורית לפיה נאספו אבנים מסותתות מבניינים קודמים בארצות שונות כדי לבנות מחדש את הכנסיה שנשרפה בשנת 532.

הספר כתוב בסגנון מליצי כלשהו, גולש לנוסח סיפורי חכמים, כפי שניתן להתרשם מקטעי הציטוטים למעלה, ומתורגם לשפה יפיפיה על ידי הראל קין, כמודגם בדוגמית שלהלן: "כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה".

מעניין ומומלץ.

Der Begrabene Leuchter – Stefan Zweig

תשע נשמות

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

כותרת משנה: הסיפור על אודות התאומים שהרסו לבלר

"מחול שדים", אחד מסיפוריו המוקדמים של מיכאיל בולגקוב מ-1924, הוא תיאור נסיונותיו של הלבלר קורוטקוב להתמודד עם הביורוקרטיה בתקופתו. שרשרת של תקלות, שבשיאן שגיאה תמימה שמעמתת אותו עם מנהל חדש וקשוח, משגרת אותו להתרוצצות מבעיתה והזויה, בנסיון נואש לחזור בעצם לנקודת המוצא – עבודה משעממת ובלתי מתגמלת במפעל ליצור גפרורים. קורוטקוב אינו מבקש למרוד, או לתקן את המערכת שניצבת מולו. הוא בסך הכל רוצה לשמור על הקיים, להוריד את הראש בהכנעה ולשמור על שגרה. אבל ככל שהוא נואש יותר, כך המערכת נדמית כאוטית יותר, קשת לב יותר, בלתי קשובה ובלתי מובנת, וחייו הופכים למחול שדים של ממש.

למרות הקצביות, ההומור הקודר והבניה המוצלחת של אוירת חלום בלהות, התקשיתי ליהנות מן הסיפור, משתי סיבות עיקריות. האחת היא העובדה שבמהלך כמעט מאה השנים שעברו מאז ראה הסיפור אור, נכתבו יצירות רבות אחרות, טובות יותר, שעסקו באבסורד של הביורוקרטיה הסובייטית, ו"מחול שדים" החויר עם חלוף הזמן. הסיבה השניה, והיא העיקרית בעצם, נעוצה בחוסר היכולת שלי כקוראת לעמוד על כל המשמעויות ולתפוס את כל הדקויות המוטמנות בטקסט. אני מניחה שיש סיבה לשמות שנבחרו לדמויות, ושכל תפנית בלתי הגיונית לקורא החיצוני מעוררת אסוציאציה משמעותית אצל קורא המצוי בתרבות התקופה (הערת שוליים אחת מסבירה שרק חולי לב היו רשאים להשתמש במעלית… אולי היה מקום להוסיף הערות מבהירות נוספות). בהעדר הידע הזה אני נותרת עם מה שנראה כמחול דמיונו המפליג הרחק של הסופר, ולא די לי בזה.

Дьяволиада – Булгаков, Михаил Афанасьевич

תשע נשמות

2021 (1924)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי לב

הדרה מול הרוסית: יוליה פייגין

איור: אריאל טופלר