כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך
יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.
בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.
הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.
הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.
הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור – וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).
מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.
בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.
רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).
מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.
האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.
כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.
"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.
מומלץ בהחלט.
כנרת זמורה ביתן
2010
