
בראשית, עוד לפני הראשית, היה אלוהים לבדו, ללא העולם כפי שאנו מכירים אותו, ללא בני האדם, ללא העם הנבחר. שנים רבות אחר-כך, סיפורי תנ"ך רבים אחר-כך, הוא הפך לאלוהים-אבא, שמקבל את בני האדם כמות שהם, שהוא אב לכל העמים וגם אב פרטי לכל אדם. יוכי ברנדס מייחסת את תהליך ההשתנות שלו למפגשים עם שבע דמויות תנ"כיות, ומקדישה פרק לכל אחת מהן. כמו בספרי חקר המקרא האחרים שלה, ביניהם "שבע אמהות", גם כאן היא מחפשת ומוצאת משמעות יחודית לטקסטים, שאצל רובנו התקבעו בפירוש המקובל, היא מפגינה ידע מקיף בתנ"ך ובפרשנויות הנלוות לו, מתייחסת אל הדמויות ההיסטוריות כאל משפחה, דבקה בתפיסותיה ללא מורא, וההתלהבות שלה מדבקת.
כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר האופן בו הסופרת מובילה כל אחד מן הפרקים אל שלב נוסף בתהליך השינוי, ולא אנסה להקיף אותם כאן. אציין אפוא את השורה התחתונה של כל מפגש. בזכות חוה אלוהים השלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו; אחרי רצח הבל בידי קין אלוהים לא יעודד יותר את בני האדם להתחרות על קרבתו; האופן בו נח נכנע לגורלו ולא ניסה להציל את העולם הותיר את האחריות בידיו של אלוהים בלבד. הוא זה שצריך לשמור על עולמו מפני עצמו; בעקבות פרשת העקידה אלוהים אינו מעונין עוד בצייתנות עיוורת ובקורבנות אדם; המפגש עם משה לימד את אלוהים לא לנסות יותר להשמיד את עם ישראל; אליהו, הנביא הקנאי, מציב בפני אלוהים ראי, הגורם לו להבין שהוא לא רוצה יותר להיות אל קנא; וסיפורו של יונה הוא שמשלים את הטרנספורמציה לאלוהים-אבא.
אמנם נושא הספר, כמשתמע משמו, הוא אלוהים, אך מצאתי ענין רב בדמויות המככבות בכל פרק ובנושאים השזורים בהם. הנה כמה מהם.
מיד אחרי שנגזר עונשם של אדם וחוה, נתן אדם לחוה את שמה, "כי היא היתה אם כל חי". הסופרת מסיקה מכאן כי שמה ניתן לה לאו דווקא משום היותה אמם של בני האדם, אלא של החיים בכלל. אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.
לפני שקין רוצח את הבל הוא אומר לו דבר מה. מה הדבר שנאמר? התנ"ך אינו מספר לנו, ופרשנויות ניסו להתמודד עם הטקסט החסר. הסופרת סבורה שתוכן הדברים שנאמרו אינו משמעותי כלל. כמו רבים, שמוצאים צידוק אידיאולוגי למעשיהם הטועים, גם קין כבר מצא לעצמו איזושהי אידיאולוגיה שתשקיט את אשמתו.
הפתיעה אותי ההתיחסות המחמירה של הסופרת אל אליהו. האיש שמייחלים לו, זה ש"במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד", מתואר כמיזנתרופ קטלני, מרוכז בעצמו, קנאי קיצוני. התיחסות זו מגובה בטקסט, ואודה שלא נתתי עד כה את דעתי עליו באופן זה.
הפתיעה אותי עוד יותר הטענה כי עם ישראל בראשיתו הקריב לאלוהים קורבנות אדם. ואלוהי ישראל בראשיתו קיבל קורבנות אדם. שוב, הטענה מגובה במובאות ומשכנעת.
יוכי ברנדס כותבת על הסיפור הגלוי ועל הסיפור הסמוי בתנ"ך, מתיחסת לאופנים בהם הוא מפורש, מביאה מדברי חכמים וחוקרים לאורך השנים, ומחבבת במיוחד פירושים נועזים, שאינם מתפתלים ומתאמצים להשאר בתלם. היא מחבבת את הפולמוס סביב סיפורי התנ"ך, את החקרנות ששמרה על רעננות מחשבתית לאורך הדורות, ומקבלת את העובדה שאינם מפוענחים עד תום. אלוהים שלה אישי ואנושי, שהרי הוא עצמו אמר על בני האדם שנעשו כמוהו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, ורק עובדת היותם בני תמותה מבדילה בינו ובינם.
הספר עשוי לעורר התנגדויות אצל קוראים שונים. האם אלוהים קיים בכלל? האם הוא באמת אלוהים-אבא, זה שנוטע בנו את הבטחון שלא משנה כמה נטעה וכמה נחטא – תמיד נהיה ילדיו? למרות התנגדויות אלה ואחרות, עדיין כדאי לקרוא את הספר. התנ"ך, ויעיד לדוגמא קורא חילוני כמו מאיר שלו, יכול להקרא כיצירה ספרותית-היסטורית-מוסרית רבת פנים, שיש בה רלוונטיות גם לחיינו בהווה.
עד כאן על קצה המזלג. אולי משונה לומר על ספר עיון בתנ"ך שהוא מגניב, אבל הכתיבה הכיפית, הדיבורית, המתייחסת באותה רוח של קירבה אל הנושא ואל הקוראים, מהנה וסוחפת. ספר מרחיב דעת ומומלץ בהחלט.
כנרת זמורה
2021