כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך
בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.
כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.
הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים
בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.
הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.
וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב
וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.
פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.
סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.
מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.
עם עובד
2008
