שבע אימהות / יוכי ברנדס

sheva_eimaot_master

כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך

יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.

בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.

הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.

הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.

הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור –  וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).

מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.

בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.

רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).

מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.

האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.

כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.

"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2010

מודעות פרסומת

אהובות ושנואות / עליזה שנהר

1104033

כותרת משנה: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה

הנשים המוזכרות במקרא זוכות בדרך כלל להיות מונצחות רק בשל הקשר שלהן עם הגברים. אנו מקבלים תיאור של מה שקרה להן, אבל להן עצמן רק לעתים נדירות ניתן קול. כך גם במדרש, במשנה ובתלמוד. לדרך הסיפור הזו יש קשר אמיץ לתפיסה הרואה באשה רק עזר כנגדו של הגבר, ובהדרתה מן המרחב הציבורי, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה". במבוא לספר מצטטת עליזה שנהר כמה מובאות מן המקורות שמעידות על הגישה הגברית של אותה תקופה (ולמרבה דאבון הלב יש המחזיקים, ואפילו מחזיקות, בעמדה דומה גם היום): "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט, ע"ב), "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כא, א ב), "אשה גולם היא ואיננה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בועליך עושיך" (בבלי, סנהדרין כב, ע"ב). בספר שלפנינו הכותבת מנסה לקרוא בין השורות, או לנחש, מה חשו הנשים שבסיפורים. חשבתי שהתוצאה תהיה ספר פמיניסטי מתלהם, אבל למעט אמירות בודדות שנראו לי מוגזמות, הספר – למרות היותו בעל מסר ברור, ולמרות הסימפטיה הגלויה שהוא רוחש לגיבורותיו – משכנע באוביקטיביות (ככל שניתן) המחקרית שבו. כלומר, אין צורך להיות אשה כדי להזדהות עם הדמויות המושתקות.

כל פרק מפרקי הספר מביא את סיפורה של דמות אחת, לפעמים יחודית, לפעמים מייצגת דמויות דומות. הגר השפחה המגורשת, ובמקביל לה שרה הגבירה המתוסכלת בעקרותה. לאה האשה השנואה, ויחד איתה רחל אחותה ושתי השפחות הניתנות ליעקב על ידי האחיות. דינה הנערה הנאנסת, וגם תמר שנאנסה על ידי אמנון אחיה. אבישג הבתולה הנצחית, שהיא כחפץ בבית המלך. רצפה בת איה הנאבקת בכוחותיה הדלים על כבוד בניה המומתים והמוקעים, בדומה לאנטיגונה שנאבקה על כבוד אחיה המת. בת יפתח, שאפילו שם לא ניתן לה בסיפור המקראי. פילגש בגבעה, שבשל מעמדה הנחות היה גורלה מוות אכזרי. בכל פרק מתבוננת הכותבת במערך הכללי של הדמויות בעלילה, ומסיקה מן הטקסט התנ"כי המצומצם, ממה שנאמר בו וממה שהושמט, על אורחות החיים באותן תקופות, ועל משמעות היות אשה בעולם שחוקיו נכתבו על ידי גברים.

מכיוון שהסיפור המקראי נוקט לשון צמצום, מובאות בכל פרק הרחבות ופרשנויות שניתנו לו במדרש. כאמור, עמדת המספר המקראי ועמדת המדרשים זהה. הקריאה המתקנת בסיפורים אלה הגיעה הרבה יותר מאוחר, ולדמויות שמתוארות בספר ניתן ביטוי רחב באמנות, בשירה, בפרוזה, במחזות ובמוסיקה. עליזה שנהר מתיחסת גם לקריאה המתקנת הזו, ולביטויים השונים שקיבלו בה הסיפורים מן המקורות.

נהניתי מאוד מן הספר, בעיקר מכיוון שהועשרתי ממנו. אהבתי את ההרחבות מעבר לטקסט המצומצם (כמו לדוגמא ההקבלה בין החיפוש אחר נערה שתחמם את דוד לחיפוש אחת מחליפה לושתי עבור אחשוורוש, או ההדגמה כיצד שימוש במלים מסוימות מאפיין מצבים זהים בתקופות שונות). אהבתי מאוד את הניתוח הספרותי של הטקסט המקראי, הוא היה עבורי בגדר חידוש מרתק. אהבתי את הדרך החומלת בה הכותבת מתארת את הדמויות השונות, ואת הכשרון בו היא בוראת להם אופי ותחושות. עניין אותי להיווכח לאילו כיוונים לקחו היוצרים המודרנים את סיפורי המקרא. הספר הוא המשכו של ספר קודם, "זמן אשה", שגם בו תוארו סיפוריהן של נשים במקרא, ואין ספק שארצה לקרוא גם אותו. למרות שזהו ספר עיוני, הדרך בה הוא נכתב מעניקה לו גם נופך סיפורי, ומצאתי שאני מגלה מחדש סיפורים שהכרתי היטב, כמו סיפורה של הגר, ולומדת סיפורים שמעולם לא הקדשתי להם תשומת לב, כמו סיפורה של איה בת רצפה.

על הכריכה מופיע ציורו של גוסטב דורה, בת יפתח מקבלת את פני אביה. גוסטב דורה ידוע בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו, ומבחר מהם – כמו גם איורים נוספים משלו – תוכלו לראות כאן.

מומלץ

פרדס

2011

קין / ז'וזה סאראמאגו

963490

בעת השקת הספר טען סאראמאגו כי התנ"ך הוא "סדרה של מעשים אכזריים מהגרועים ביותר של הטבע האנושי", וכי היה טוב יותר לאנושות בלעדיו.קין, שנגזרו עליו חיי נדודים בעקבות רצח אחיו, רצח שלדבריו ביצע רק משום שלא היתה לו אפשרות לרצוח את אלוהים, האשם האמיתי בסכסוך עם הבל, נודד במרחב ובזמן, ונוכח בכמה מארועי התנ"ך. בכולם אלוהים משחק את דמות הנבל: בסדום לא היתה לו סבלנות להפריד בין החוטאים לצדיקים, וכתוצאה מכך נשרפו גם ילדים, בעוץ הוא איפשר לשטן להתעלל באיוב החף מפשע, בהר המוריה כמעט הניח לאברהם להקריב את יצחק, ועוד.

סאראמאגו נצמד לטקסט התנכ"י, אך מצרף לו פרשנות יחודית וארסית משלו. הוא חוזר בספר הזה אל ה"סכסוך" שלו עם אלוהים שפתח בו ב"הבשורה על פי ישו", אז נצמד לברית החדשה והפעם לישנה. למרות הסגנון היחודי שאין שני לו, למרות המבט הבוחן והשנינות, "קין" נופל מ"הבשורה". יש בו משהו חפיפי ולא מעמיק. התחושה שלי היא שכאן הוא בעצם משכנע את המשוכנעים, לא משקיע מאמץ בהרחבת הטיעונים שלו, מסתפק בלקט דוגמאות שלא כל-כך נדבקות זו לזו. משהו בספר הזה מפוזר מדי. זה לא אומר שאני לא ממליצה עליו, נהפוך הוא. אני מוצאת אותו מעניין וכתוב להפליא, רק שלסאראמאגו יש טובים ממנו.

אני משוכנעת שאנשים מאמינים ימצאו שפע של טיעוני נגד, והסברים טובים לכל מה שנראה לסאראמאגו כשרירות לב אלוהית מרושעת. לכשעצמי, הפסוק "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד" נראה לי מאז ומתמיד לא אמין משהו, ואין צורך להעמיק בסיפורי התנ"ך לשם כך, מספיק להרהר בשואה.

למרות הערכתי הרבה לסאראמאגו הסופר, קשה לי שלא להרהר תוך כדי קריאה בעמדות הפוליטיות העוינות שלו. כנראה מסיבה זו היתה בי רגישות רבה, ואפילו טינה, כשקראתי כיצד הוא מתאר את אחד הקרבות שניהלו בני ישראל: וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה והיהודים מאבדים את החשק להלחם, ואף-על-פי שבימינו אין הפגנות יאוש מסוג אלה שהיו בימי יהושע, שבהן קרעו את הבגדים ונפלו ארצה על הפנים וכיסו את הראשים בעפר, בכל-זאת אין מנוס מן המלל הבכייני. שאלוהים חינך רע את העם הזה כבר בהתחלה, רואים לפי תחנוניו וקובלנותיו ושאלותיו של יהושע. במחשבה שניה, אני לא בטוחה שיש כאן אנטישמיות שחשדתי בה בקריאה ראשונה. בני ישראל שאחרי יציאת מצרים באמת מצטיירים כחבורה כפוית טובה שלא מפסיקה להתלונן. ההתנהלות הזו אינה חומקת מעינו של סאראמאגו, והוא מעניק לה את הטיפול האכזרי שהוא מעניק לסיפורי התורה בכלל.

הנה דוגמא לסוג הפילוסופיה שבספר, שגולשת מעבר לסיפור התנכ"י, בקטע הדן באכילת פרי עץ הדעת: האפיזודה הזאת, אשר היא המקור להגדרה הראשונה של חטא קדמון שלא היה ידוע עד אז, מעולם לא הוסברה כראוי. ראשית, אפילו האינטליגנציה האלמנטרית ביותר כלל לא תתקשה להבין שידיעה תמיד עדיפה על אי-ידיעה, ובמיוחד בתחומים עדינים כגון אותם ענייני טוב ורע, אשר כל אדם מסתכן בהם מבלי משים בכך שייגזרו עליו חיי נצח בגיהינום, שבאותם ימים עדיין לא הומצא. שנית, חוסר ראית-הנולד של אלוהים זועק לשמים, שהרי אם באמת לא רצה שיאכלו לו מאותו פרי, היה יכול בקלות להקדים תרופה למכה, היה די שלא ייטע את העץ, או ישתול אותו במקום אחר, או יקיף אותו בגדר-תיל. ושלישית, לא בגלל אי-ציות לצו האל גילו אדם וחווה שהם ערומים. מעורטלים, ערומים לגמרי, הם כבר היו כשהלכו למיטה, ואם אלוהים אף-פעם לא שם לב לחוסר-בושה כל-כך ברור, יש לתלות את האשמה בעוורונו כהורה, אותו עיוורון שהוא ככל הנראה חשוך מרפא ומונע מאתנו לראות שילדינו, אחרי ככלות הכל, הם טובים או רעים ככל האחרים.

לצד קטעים מסוג אלה שצוטטו, יש בספר קטעים תיאוריים יפיפיים. ראו לדוגמא את המשפטים הראשונים בקטע הזה, אודות הצמחים המתביישים לצמוח.

בשורה התחתונה: אם עדיין לא קראתם ספר של סאראמאגו, אל תבחרו ב"קין" כדי לפתוח את ההיכרות אתו. אם אתם מאוהבי ספריו, תאהבו גם את הספר הזה.

Cain – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2012

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון